אלי גורנשטיין כבר יודע את המובן מאליו. "מזהים אותי בעיקר מהקול שלי", הוא אומר, "יותר משמזהים אותי בעקבות הגובה". גורנשטיין, זמר אופרה בהכשרתו שצמח במחזות של נסים אלוני, הופיע בכמה מהסרטים הישראליים הטובים ביותר אי פעם ועל במות נוצצות ברחבי העולם ("לא הייתי מובטל אף פעם"), אבל עדיין מבחינת רבים מאיתנו הוא בראש ובראשונה הקול הכי עמוק, ערב וקטיפתי בבידור הישראלי. בין אם מדובר בהוא עם הלבן מ"הלהקה", הדיין סולומון מ"גט" או הקול העברי האולטימטיבי של נבלי דיסני באשר הם, אי אפשר לטעות ברגע שגורנשטיין מתחיל לדבר. מדובר בקול שיכול לגרום גם להזמנת כוס קפה להיות אירוע מצמרר.
הקול הזה הוא משהו שנולדת איתו, או שזה נובע מטיפוח?
"גם וגם. צריך להתייחס לקול בכפפות משי, לחמם אותו כל יום. כמו אצן שצריך לחמם את השרירים. זה כלי עבודה שנמצא בתוכך. זה אידיוטי, כי בכל זאת יש עוד דברים באלי גורנשטיין שהם לא רק הקול, אבל ברגע שהקול במצוקה, כולי במצוקה".
אי פעם התפתית לעשן?
"בחיים לא. זה גם לא פיתה אותי אף פעם. כששיחקתי ב'מותו של סוכן' עם דדי (עודד תאומי, ז.א) לפני 12 שנה, היה לו חשיש רפואי. הוא היה מעשן בין הכניסות שלו, ולקראת הסוף הייתה לו הפסקה, כשתיקי דיין נושאת מונולוג עד ההשתחוויה. הוא היה מעשן, וקרא לי יום אחד לבוא. הוא נתן לי, ולא היה לי נעים אז לקחתי שאיפה וזרקתי מהחלון. הוא אמר לי 'מה אתה זורק?!'".
באמת לא זורקים ג'וינט, אתה אמור לדעת את זה.
"אז אתה רואה? עד כדי כך לא חבל לי".
בימים אלה גורנשטיין מופיע ב"המלט" של תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר, בתפקיד רוח הרפאים של אביו של המלט. הוא גם מככב בעוד כמה הופעות אורח לאורך ההצגה בבימויו של יאיר שרמן, כי הרוח היא אמנם תפקיד נהדר, אבל לא מביאים את אלי גורנשטיין לסצנה אחת כשמעלים את מה שנחשב בעיני רבים למחזה הגדול ביותר אי פעם.
כשהוא נשאל על הרגע שבו החליט להפוך לשחקן, גורנשטיין מצביע על פוסטר שתלוי בחדר העבודה שלו. "אחרי ההצגה 'אחרון הפועלים' של נסים אלוני", הוא מסביר, "היא גם הייתה בבית ליסין, מעניין איך המעגל נסגר. לפניה לא הייתי בטוח שזה זה, עוד למדתי באוניברסיטה ועשיתי כל מיני פסטיבלי ילדים. הוריי היו זמרי אופרה, ולאמי הייתה תשוקה גדולה לבמה ומצד שני חרדה נוראית מהבמה. כשהייתי צעיר הייתי שפוט של אמי, אז קלטתי את שתי התחושות הללו. מצד אחד תשוקה לבמה, ומצד שני לא סמכתי עליה. הייתי שחקן שממלא הוראות, לכן לא שמתי את כל הביצים בסל אחד. ובהצגה ההיא הרגשתי לראשונה שאני שחקן יוצר".
מה הרלוונטיות של שייקספיר לקהל הישראלי ב-2022?
"הרלוונטיות נובעת מהדרך שבה אתה עושה את זה. עבדתי עם יאיר שרמן כבר בקאמרי, ב'מעשיה מגונה', והוא פשוט בורא עולם. הוא מביא את העולם של התיאטרון לשייקספיר, המחזה למעשה עוסק בחבורה של שחקנים שבאים לספר סיפור. זה נוכח במחזה עצמו, אבל יאיר מבליט את זה. המחזה מתחיל בבמה ריקה, השחקנים נכנסים כשהקהל כבר יושב, והם פתאום מתחילים לספר סיפור".
איך אתה היית מאפיין את אבא של המלט בגרסה שלך?
"הרוח זה תפקיד שתענוג לשחק. הוא בא מהגיהינום, צועד עלי אדמות, על מרבדים של גופרית ועינויים והוא רוצה לנקום. הרי מי מאיתנו לא רוצה לנקום במישהו שעשה לו עוול?"
הוא אבא איום ונורא להמלט, אם זה המסר שלו מהמתים.
"מי אמר שהוא אבא טוב?".
תמיד נשאלת השאלה: האם אבא של המלט באמת נגלה אליו מהמתים, או שמדובר בחלום שלו?
"העל-טבעי הופך לריאלי, לתיאטרלי... זה כל כך חי. סרוונטס כתב את דון קישוט באותה תקופה שבה שייקספיר כתב את 'המלט', בלי שהאחד יידע על השני. ושניהם עוסקים בבלבול בין הדמיון למציאות. גם אנחנו לפעמים מתבלבלים. הבלבול הזה בין המציאות לדמיון כל כך חזק, וכשאתה שם את זה על הבמה, זה נפלא".
"צריך להתייחס לקול בכפפות משי, כמו אצן שצריך לחמם את השרירים. זה אידיוטי, כי בכל זאת יש עוד דברים באלי גורנשטיין שהם לא רק הקול, אבל ברגע שהקול במצוקה, כולי במצוקה"
לעשות פרנק סינטרה
כחלק מעבודתו עם שרמן, גורנשטיין מתאר גם את ההערה הטובה ביותר שקיבל מהבמאי במהלך העבודה על ההפקה. "זה היה בהקשר של התפקיד השני שלי: שחקן א'", הוא מספר על רגע ידוע מהמחזה, שבו המלט שוכר להקת שחקנים שתופיע בפני דודו הרוצח ותסחט ממנו הודאה, כשאחד מהם מגולם על ידי גורנשטיין. "יאיר אמר לי לבצע את המונולוג שלו כאילו באתי לסדנת משחק, ואומרים לי ללמד את התלמידים את תורת המשחק על רגל אחת, בצורה הכי אינטימית. השחקן פתאום נכנס לתוך עצמו".
ואז קורה משהו מדהים: גורנשטיין מתחיל לשחזר את המונולוג הזה באותו הרגע, באמצע היום, בלי שאפילו יבקשו ממנו: "השחקן אומר, 'אך מי שאך ראה את המלכה המצועפת רצה יחפה אנה ואנה ומאיימת על הלהבות בשטף דמעותיה, כל מי שאך ראה זאת יקלל בארס לשונו את ממלכתה של גברת המזל, אילו צפו בה אז אלי מרום בראותה את פירוס מקצץ את איבריו של בעלה בחרב כמשחק, אז קול זעקתה היה הופך את אש עיני שמיים לחלב. אלים היו בוכים'. הרגע הזה של להיכנס לעצמך. שייקספיר! ומה אמרתי? זה רגע טהור".
אבל לא רק השחקן שגורנשטיין מגלם נכנס לתוך עצמו, אלא גם הגבר בן ה-70 שפתאום משתמש בקול האיקוני שלו כדי לגלם בפניי מחדש את הדמות שראיתי על הבמה ממש לפני שבועות ספורים. אין כאן אף זרקור, אין שום במה בקרבת מקום, ובפיו של הסבא החביב הזה העברית השייקספירית נשמעת טבעית, נהירה ומרגשת יותר ממה שהיא הייתה בפיו של כל שחקן אחר שאי פעם ראיתי מתמודד עם המטלה הזאת. שייקספיר חי לפני מאות שנים ולפעמים נשמע תנ"כי, ארכאי ומעייף. בזכות גורנשטיין אפשר להבין כל מילה שלו.
איך עשית את זה עכשיו?
"הכל אצלי בא ממוזיקה. במיוחד כשהטקסט הוא שייקספירי. אתה צריך להתייחס לזה כמו לתווים - טה טה טה טה טה טה. אתה יכול לשחק ולאלתר, אבל עליך לשמור כל הזמן על המקצב שנכתב. ראיתי ריאיון של ג'ודי דנץ' שבו נשאלה איך היא כל כך מתמחה בלדבר שייקספיר. היא אמרה שהשפיעו עליה שני דברים: השחקן האנגלי ג'ון גילגוד, ופרנק סינטרה. ואני עושה פרנק סינטרה. כשהוא שר, הוא השילוב המדהים ביותר בין נגן ג'אז ושחקן".
כאמור, בשביל בני דור מסוים קולו של גורנשטיין חרוט בתודעה כקולם של נבלי הדיסני הזכורים ביותר. ואחד מהם קשור בעבותות לתפקידו ב"המלט": סקאר. ידוע ש"מלך האריות" הוא עיבוד חופשי לכל המשפחה של הטרגדיה השייקספירית - סימבה הוא המלט, הנסיך המיוסר; מופאסה הוא אביו, המלך שנרצח ונגלה בפני בנו כרוח רפאים ומפציר בו לנקום את מותו; וסקאר הוא קלאודיוס, דודו של המלט, שרצח את המלך וגנב את כס המלכות. כל מי שגדל על "מלך האריות" בקסטות וידאו לא יכול לשכוח את גורנשטיין שר בעברית צחה ובקול בס עמוק את "נתכונן", וכעת יכול לראות על בימת בית ליסין איך הוא עובר צד, ומגלם את הדמות שהיוותה השראה למופאסה המנוח.
חשבת על "מלך האריות" כשעשית עכשיו את "המלט"?
"נו, בטח. אני חשבתי על רמי הויברגר, שהוא עכשיו סקאר. והוא יכול להיות סקאר נהדר. כל הזמן בחזרות רמי אמר 'אני רוצה את הקול של אלי!'. אתה יודע", הוא אומר, מפזם את השורה הבאה ומחזיר אותי לשנות התשעים המאוחרות, אז סקאר שטח בפני הצבועים את תוכניתו דרך אחד השירים הגדולים של דיסני: "'נתכונן!'".
אתה שר ככה לכל החבר'ה בגילי כשאתה רוצה לשמח אותם?
"אם הם נורא מתחננים ומבקשים. אתה יודע, 'חבר שלי מתחתן, אתה יכול לעשות שסקאר שמאחל לו מזל טוב?'. וזה לא רק סקאר, זה גם ג'פאר מ'אלאדין', פרולו מ'הגיבן מנוטרדאם', קלייטון מ'טרזן'".
סרטי הדיסני שעשית יכולים להיחשב בעיניך, מי שעושה אופרות, ארתור מילר ושייקספיר, כסוגה עילית?
"זו גם סוגה עילית, פשוט במדיה אחרת".
"אני יודע שאני יצור אחר. יש כל מיני יצורים במקצוע הזה. כשהייתי צעיר, אמרתי: 'תחליט מה אתה! זמר אופרה? אמן לילדים? שחקן?'. עד שאני הבנתי שאני הכל ביחד"
בלי ברנז'ה, רק כישרון
גורנשטיין גילם נבלים רבים לאורך הקריירה שלו, חלקם הניכר בסרטי דיסני. אבל הוא גילם עוד דמות קשה במיוחד דווקא בסרט ישראלי: "גט", שם היה הדיין סולומון שמסרב לאפשר לוויויאן אמסלם (רונית אלקבץ) להתגרש מבעלה, ומסייע לו לכבול אותה לנישואים אומללים.
"שמע", אומר גורנשטיין, "הוא לא בדיוק נבל. הוא מורכב, מכיוון שהוא אוהב את ויויאן - ואני אהבתי את רונית. לפני הסרט הזה אני עשיתי מחקר. הרי כולם שונאים את הדיינים בבתי הדין, ואמרתי, 'אני חייב להכיר אחד כזה'. הלכתי עם שלומי אלקבץ לרבנות. בדרך כלל הדיינים לא מדברים עם אף אחד, אבל פתאום אחד, ש"סניק, זיהה אותי כי הוא ראה 'טלפלא' כשהיה קטן. אומר לי 'וואי, גדלתי עליך' וכל זה. שאלתי אותו: 'אפשר לדבר איתך?'. אמר לי 'בואו בואו'. עלינו על כס המשפט, שלומי ואני, ובשיחה מאוד ארוכה הבנתי ממנו את גודל האחריות. הוא אמר לי 'אתה לא יודע כמה יש לי על הכתפיים. הדבר הכי גרוע זה שלא אוכל לעשות שלום בית ואני מתפלל לאלוהים שיגלה לי את האמת'. שיחקתי את הפחד מכישלון".
"הדיין סולומון אוהב את רונית", הוא מסביר, "הוא אוהב את ויויאן, ולכן הוא מנסה בכל כוחו: 'זה לא מספיק שאת לא אוהבת אותו'. תביאי לי עילה. והיא מתעקשת. ויש, כמובן, את המשפט הנוראי שהוא אומר לה".
"דעי את מקומך, אישה". כשסולומון אמר לה את זה ממש היה אפשר להרגיש את סקאר וג'פאר על הכתפיים של אלקבץ. וזה, בעצם, העניין - אנחנו אוהבים את הנבלים שלך. איך עושים את זה?
"אתה יודע, ליהקו אותי לפני כמה שנים לתפקיד הרוצח השכיר ב'ריצ'רד השלישי'. אמרתי, 'מה אני עושה עם זה? איך אני מפצח את זה? זה לא תפקיד חשוב, בא רוצח ואומר שני משפטים'. ואז באתי עם רעיון: תוך כדי שארצח את הקורבן אני אעשה לו גוד טיים. אחד רצחתי עם שיר היין של מוצרט, אחר כך רצחתי את הדמות של אלון דהן, אללה ירחמו, כרתתי לו את הראש עם האריה של מפיסטו מ'פאוסט', ורקדתי. את הנסיכים הקטנים במצודה רצחתי עם שיר ערש גרמני: 'שלפה מיין פרינשטן, שלפה...', הרדמתי אותם וחנקתי אותם עם שקית ניילון. כשהלורד בקינגהאם מנסה להציל את עצמו ונושא מונולוג גדול אני מתיישב לידו, מנגן בצ'לו סוויטה של באך, ובסוף משסף את גרונו עם הקשת. ועל כל הרציחות האלה קיבלתי מחיאות כפיים סוערות, בסך הכל בגלל שרציתי להציל את עצמי. ברגע שיש את השילוב הזה שבין רוע לאמנות, הקהל מתלהב. יש פה קתרזיס".
מהי העצה שאתה היית נותן לשחקן מתחיל?
"לא להפסיק להסתקרן, ללמוד, לראות את הגדולים ביותר. אני כל הזמן לומד. אני עדיין לומד את סינטרה, תתאר לך, מתעסק איתו כבר 40 שנה. הדבר שאני הכי יודע לעשות זה להופיע. לשיר שיר, לחלוק סיפור, לחלוק אהבה, לרקוד. כל הדבר הזה. אפילו את המונולוג הזה מ'המלט' - בעצם חיברתי אותך לנפש שלי. זאת האומנות שלנו".
אתה לא שייך לאיזושהי קליקה, אתה לא ברנז'איסט. חבריך הקרובים אינם שחקנים. גם אשתך לא.
"ניצה? לא, היא עובדת סוציאלית, עבדה בביטוח לאומי, ניהלה מחלקה. אני והיא יחד כבר 45 שנה, בערך מאז 'הלהקה'".
ולא חסרה לך הקליקה הזאת?
"אני לא יודע אם לא חסר לי, אבל אני יודע שאני יצור אחר. יש כל מיני יצורים במקצוע הזה. כשהייתי צעיר, אמרתי: 'תחליט מה אתה! זמר אופרה? אמן לילדים? שחקן?'. עד שאני הבנתי שאני הכל ביחד. הגעתי לנחלה. לא למדתי בבתי ספר למשחק, לא הייתי בשום ברנז'ה, תמיד באתי עם הכישרון שהוכחתי שיש לי, הרבה פעמים זכיתי בזכות תפקידים קטנים וגנבתי הצגות. בחבורה הזאת של 'המלט', אומרים לי שכבוד לשחק לצדי. מה אני צריך יותר מזה?".