ביתה של מרים זוהר הוא עדות חיה לקריירה המרשימה שלה. פרסים ותעודות הוקרה מקשטים את המדפים והקירות, לצד יצירות אומנות ותמונות של רגעי משפחה אישיים. "מיה מאחרת. אני לא יכולה לאחר, אני מאוד מדייקת. גם לתיאטרון, אחרי 70 שנה על הבמה, אני עדיין מגיעה ראשונה. זה הטבע שלי", אומרת זוהר שפותחת לי את הדלת.
חמש דקות מאוחר יותר מגיעה גם הפרטנרית שלה לבמה, מיה לנדסמן. "הנה הגיעה השמנה. היא גם הביאה לעצמה אוכל, היא לא יכולה בלי. אני לא אכלתי צהריים, אני אוכל אחרי". לנדסמן לא נשארת חייבת לעקיצה: "מרים, את לא יכולה לקרוא לי ככה בראיון למאקו", וזוהר עונה: "טוב שמנמונת, את רואה מה זה? אני מצאתי כזאת ילדה מתוקה, אני כל כך אוהבת אותה".
אנחנו מתיישבות לשולחן. לנדסמן, שהגיעה היישר מיום צילום ל"קופה ראשית", ויתרה על הפסקת הצהריים שלה והגיעה עם הארוחה מהסט היישר לריאיון. זוהר, עם הגינונים האירופאיים, מסרבת לאכול מולנו. "היינו פעם באותו יום צילום ל'קופה ראשית', אבל אז היא עדיין לא שמה עליי", נזכרת לנדסמן, וזוהר ממשיכה: "איך אפשר? גם מכוערת. גם לא מיוחדת, גם שמנה. איך אפשר לשים עלייך? אני מתה עליה".
היא נמצאת על הבמה עם התחת בחוץ, אני הייתי ביישנית
לצד הסרקזם, קיימת הבנה ואהבה בין השתיים, שמככבות בימים אלו יחד במחזה המקורי "צ'ילבות" של תיאטרון הקאמרי. "היא יודעת שאני לא מתכוונת, זה ההומור שלי. אני אוהבת אותה כמו הילדה שלי", אומרת זוהר. על האופי הכל כך שונה של זוהר, הגברת הראשונה של התיאטרון (93) ושל לנדסמן, השחקנית המרדנית זוכת הפרסים (32) מבוססת למעשה ההצגה. הן מגלמות שתי שחקניות שמככבות יחד במחזה "המלך ליר", מה שמעלה ביניהן לא מעט ניצוצות.
בהצגה נערך ביניכן מפגש ראשון, בין השחקנית המנומסת לכוכבת הפרובוקטיבית. איך היה המפגש במציאות?
מיה: "יש לנו אש על הבמה. זו התנגשות, המפץ הגדול בין האופי והאטיטיוד של כל אחת. הגעתי מפוחדת עם המחשבה של איך היא תקבל אותי, ובגלל הדאגה לגיל שלה, הרבה אמרו לי, 'מיה, יש לך אחריות פה'. המשפט הזה גמר אותי, אבל זה לא נכון. אני נותנת לאישה הזאת קרדיט, זה על שתינו. היא עם מספיק ניסיון, והאחריות היא שלה ושל התיאטרון, לא שלי".
מרים: "או שיש חיבור או שאין, וזה עובד. התאהבנו מהרגע הראשון, הערכתי את הכישרון ואת האופי שלה. אני מאוד אוהבת אנשים חמים כי אני כזאת, והיא מיד הרגישה את החום שלי".
מיה: "בהתחלה הסתכלת עליי מוזר. בכל זאת, החזות שלי, השמנה, זה לא משהו שהיה מוכר בתיאטרון של פעם. זה לא היה לך מוזר?"
מרים: "לא, כי את לא מוכרת מוזרות. את טבעית".
לפני 50 שנה, היו שחקניות שמנות לצידך?
מרים: "לא, וגם היום אין. היא אחת במינה, אבל מקבלים אותה כי היא לא מתביישת במה שיש לה, היא נמצאת על הבמה עם התחת בחוץ ולא אכפת לה, כי זאת היא וזה מה שמעריכים בה כל כך. אני לעומתה הייתי ביישנית, אם הייתה סצנה שצריך להרים לי את השמלה רציתי למות, ולה לא אכפת. היא נשכבת על הבמה עם כל השומנים נוזלים וזה מה שיש, היא לא מסתירה שום דבר, אני יכולה רק להעריך ולהעריץ אותה על איך שהיא מקבלת את עצמה. הרבה אנשים שואלים אותי, 'למה היא לא עושה משהו, שחקנית כל כך מוכשרת עם פרצוף כל כך יפה, והגוף שלה הוא כזה'. אני אומרת להם: 'היא לא צריכה לעשות, היא מקבלת את עצמה, וזה מה שיפה'".
מיה: "זו הפעם הראשונה שאני שומעת את זה. מי שואל אותך? תפני אותם אליי".
מרים: "לא, אני לא אפנה. אני יודעת מה לענות".
מיה, אם שואלים אותך למה את לא עושה עם זה משהו, מה את עונה?
"שמה שחשוב זה איך אני מרגישה, ואני עושה ספורט, אני בקבוצת כדורגל, אני עושה פילאטיס, אני רוקדת, אני אוכלת בריא. ברור שיש תקופות שאני לא מרגישה טוב עם עצמי, אבל זה לא קשור לגודל, זה קשור להזנה שלי, מה אני מכניסה ומוציאה מהגוף, זה בקטע של אנרגיה יותר מאשר של צורה. יש רגעים כאלה שיכולים להיות לא פשוטים, אם אני באה ליום צילום ב-4 בבוקר והמלבישה באה ואומרת לי, 'יואו מיה, הבאתי לך מלא דברים', וכלום לא עולה עליי, אבל הכל תלוי איך אני מרגישה באותו היום. אם אני באה ליום צילום כשיום לפני אכלתי המבורגר, אז אני יכולה להרגיש לא טוב עם עצמי, אבל לא כי זה משמין, אלא כי כל מי שאכלה המבורגר יום לפני לא תרגיש טוב עם עצמה. לכל אחת יש עניינים עם הגוף שלה, לא משנה הצורה, וזה הנרמול שאני יכולה לתת".
איך מצליחים לחזק את הביטחון העצמי?
"זו עבודה, ואני עובדת על זה כל הזמן. אני גם חושבת שזה שיש לי את האישור הזה, של לשחק בתפקידים ראשיים, להיות שחקנית בתיאטרון הקאמרי, לעשות את הפרויקטים שלי, להיות מוזיקאית ולהופיע, זורק אותי למים. זה שילוב של אומץ מבפנים ואישור מבחוץ".
היה חשש שלא תקבלי תפקידים בגלל המראה שלך?
"לא, בחיים לא חשבתי על זה. לשייך את זה ספציפית למשקל, זה דפוק. אם לא רוצים אותי, זה כי אני לא מתאימה לצורה השלמה של היצירה. שחקנים הם חומרים, הם כמו צבע לציור. אם צריך כרגע בחורה רזה לתפקיד, אז זה לא שלי".
מרים: "כל כך נוח לי להישען על הציצים שלה, ואין לי נטיות כאלה, בחיים לא, אבל זה כל כך נוח, זה כמו איזה כרית טובה. אני חושבת על החבר שלה. הוא בטח עושה את זה, זה טוב. איפה הוא ימצא דבר כזה?"
מרים, איך זה לשחק על הבמה בגיל 93?
"זה לא פשוט, יש ימים של שתי הצגות ברצף ואני מגיעה לסוף היום בלי אוויר. יש קטעים שמסובבים אותי וזה מבלבל, כשאני מתרוממת מהסיבוב ואני אומרת, 'רגע איזו סצנה זאת?'. הגיל מקשה על החיים, אני לא בריאה לגמרי. אני לא חולה, אבל יש לי בעיות לב, ויש לי בעיות רגליים נוראיות ובעיות גב, הכל נהיה חלש יותר, אבל על הבמה יש איזו משמעת. זה דבר טוב שיש לך מקצוע ואת אוהבת אותו, אז יש לאן להגיע לילה-לילה. אם לא הייתי עושה את זה, לא הייתי קיימת יותר. העשייה עוזרת לקיום".
מיה: "עבורי זה שיא מאוד גדול בקריירה. אם כבר להיות שחקנית תיאטרון, אז להיות על הבמה עם מרים זוהר. זו מטרה שהיא כל כך גבוהה שבכלל לא שמתי אותה כאופציה".
אני לא ליא קניג שנולדה לבמה
לנדסמן נולדה וגדלה בתל אביב. בתיכון היא למדה במגמת התיאטרון הנחשבת של עירוני א', ובהמשך סיימה לימודי משחק בבית הספר ניסן נתיב. הוריה התגרשו כשהייתה בת 10, ואביה נפטר מדום לב במפתיע שבוע אחרי מסיבת יום ההולדת ה-18 שלה. זוהר נולדה ברומניה והייתה בת 8 כשהחלה מלחמת העולם השנייה. היא נלקחה עם הוריה ושני אחיה למחנות עבודה והם הצליחו לשרוד את השואה, אך בהמשך אביה נעצר על ידי השלטונות הסובייטים ומת במאסר בשנת 1945.
"אני שרדתי, אבל הרבה מהמשפחה לא חזרו. אני זוכרת איך הוציאו אותנו לעבודה וראיתי איך שמרביצים לאבא עם מקל, והייתי ילדה, לא יכולתי לצעוק. היה גם רגע שהייתי מאוד חולה, הלכתי למות מטיפוס, ומה שהעיר אותי היה הצרחות של אמא שלי. אני עברתי הכל ואני שכחתי את הכל, הכרחתי את עצמי לשכוח. רציתי לברוח, להתחיל חיים אחרים, והיה לי קשה מאוד כי אמא שלי המשיכה לחיות את השואה. חייתי איתה עד שהתחתנתי, היא הייתה בודדה, בלי מקצוע ובלי חברים. הרצון שלי לעבוד הוביל לזה שאני חייבת לשכוח את העבר, שאני צריכה לחיות בעתיד. בהתחלה זו הייתה בריחה, כי המשפחה שלי רחוקה מתיאטרון. אני לא ליא קניג שנולדה לבמה וההורים שלה שחקנים, אני חיפשתי את המקצוע, והיה לי הרבה מזל עם במאים שנתנו לי הזדמנות".
הפריע לך שלא למדת משחק?
"זה מאוד הפריע. לא רציתי להתחתן עד גיל 30 כי הייתי עסוקה בלבנות את הקריירה שלי, הרגשתי שאני צריכה להתפתח על ידי עבודה קשה. הפחד שלי לאכזב, הפחד שלי לא להצליח, הפחד ממה יגידו עליי היה כל כך כך גדול, שלילות שלמים לא ישנתי".
מיה, לך יש פחד כזה?
"יש, אבל בגלל שאני יוצרת את המופעים שלי, שהם בתחום הפרפורמנס, תיאטרון שוליים ואוונגרד, אז אני עובדת דרך הפחד. עכשיו יש לי מופע חדש שקוראים לו 'צרכים קדושים' ואני מופיעה בו בעירום מלא, סוג של".
מרים: "למה לא הזמנת אותי?".
מיה: "אני לא יודעת אם תעמדי בזה. אם היו שואלים אותי לפני שנים אם אסכים לעשות תפקיד בעירום, הייתי אומרת, 'רק אם אלמודובר לוקח אותי ומשלם לי שני מיליון דולר'. עירום הוא דבר מביך כמעט עבור כולם, אבל מבחינתי זה מפתח ליצירה. אני מרגישה שבחרתי במקצוע הנכון שיתמוך בצורה שלי, בקיצוניות שלי, בפצע שלי, בשיגעון שלי".
מה זה אומר בשיגעון שלך?
"בכיתה ז' הייתי ילדה בלגניסטית עם ענייני אלימות. מנהל בית הספר פגש אותי וראה מישהי שיש בה הרבה אש וחייתיות, אבל היא לא יודעת מה לעשות עם זה, אז היא מוציאה את זה על עצמה בהרס עצמי או על אחרים באלימות. כשהגעתי למגמת תיאטרון בעירוני א' נפתח בפניי עולם. הבנתי שזה לא רק לשחק אנשים, זה להבין את העולם דרך אומנות".
דיין שם עליי יד במונית
כבר ב-1951, כשהיא בת 20 בלבד, התקבלה זוהר לתיאטרון הבימה, שיחקה לצד חנה רובינא וגילמה את מרתה במחזה "מי מפחד מווירג'ינה וולף", התפקיד שהפך הכי מזוהה עימה. היא נשארה בתיאטרון ל-45 שנים נוספות ובמקביל שיחקה בטלוויזיה ובקולנוע.
"אפילו כשאני בבית חולים והולכת עם מסיכה, אנשים מזהים אותי לפי הקול שלי או לפי העיניים, והם מתרגשים ואומרים לי שהם קנו כרטיסים לתיאטרון. זה מחמם לי את הלב. עשיתי הרבה בחיים, אבל עשיתי פחות ממה שיכולתי לעשות בגלל הילדים. ויתרתי על הרבה תפקידים ולא היה לי אכפת, אותי לא עניין ללכת לשבת בקפה כסית, עניין אותי לחזור הביתה למשפחה שלי. זה הדבר שאני הכי גאה בו. ועדיין, אני חושבת שלא עשיתי מספיק בשביל הילדות, יכול להיות שהשארתי אותן הרבה פעמים בערב בלעדיי, אבל הן לא נוטרות לי טינה, אני מקווה. הן ילדות טובות, הן מסורות".
32 שנים היא חלקה עם בעלה, העיתונאי אריה גלבלום, ו-32 שנים היא חיה בלעדיו, מאז שנפטר. "בעלי היה מיוחד במינו, הוא היה אינטלקטואל, הוא ידע את כל שייקספיר בעל פה באנגלית. הוא היה איש שרצה לתת ואני ידעתי לקחת. התפתחתי בזכותו, הוא לימד אותי לשמוע מוזיקה קלאסית, להסתכל על ציורים, הוא היה ידען גדול. הוא היה העיתונאי הראשון שנסע עם בן גוריון לארצות הברית כשרק קמה המדינה".
מיה: "אני כל כך מזדהה איתה, כי אור (רימר, בן זוגה – א"ו) מראה לי גם את העולם. הוא מוזיקאי ואיש חינוך שעובד עם אוכלוסיות מיוחדות. הוא בן הזוג הראשון שלי ואנחנו ביחד חמש שנים, וזה מדהים שבתוך כל הטירוף הזה של להיות שחקנית, יש לצידי פרטנר שיכול לשבת איתי ברחוב ולהסתכל על משהו שבכלל לא שמתי לב אליו. הוא גם פתח אותי למוזיקה. יום אחד נכנסתי לסטודיו שלו והיו שם תופים, והוא פשוט אמר 'תעלי' ולימד אותי. היום אני מתופפת ויש לנו להקה שנקראת 'פאוור סטריינג'רס'".
מרים: "אבל שיתגלח. הדור של היום, הם עצלנים!".
מיה: "אל תדאגי מרים, הוא כבר התגלח".
הפער הבין-דורי קופץ בכל נושא שיחה, ובנושא אחד לפחות השינוי ברור וניכר: תנועת מי-טו, שהנחילה ערכים חדשים גם בתיאטרון, איפה שלפעמים היה קל יותר לטשטש גבולות. "הבת שלי רקדה במיוזיקל בגיל 14, והיה שם שחקן שהתנהג לא בסדר. יום אחד הוא הכניס את הידיים שלו לתוך החזה שלה בזמן הריקוד, והיא לא סיפרה לי שום דבר. כשהיא התחתנה רציתי להזמין אותו לחתונה שלה, ורק אז היא אמרה לי, 'אמא, לא' וסיפרה לי את הסיפור. אני לא אמרתי לו אף פעם שום דבר, אבל הפסקתי לדבר איתו", נזכרת זוהר. "אז לא עשו מזה עניין, היום כבר היו כותבים על זה בכל העיתונים ועושים משפטים, אבל היום זה גם קצת יותר מדי".
מיה: "זה לא שזה יותר מדי, זה שיש כל מיני שינויים בעולם, כמו מי-טו ו-Black Lives Matter שהם מאוד חשובים, אבל לא מסיימים אותם ואז הם נשארים באיזה תחום אפור. היום לבן אדם שאנס ולבן אדם שאמר למישהי בבר, 'הלו הלו, אני רוצה להשכיב אותך הלילה', יהיה אותו משפט שדה, וזה אבסורד. יש אנשים היום בתעשייה שחייבים להיות בכלא. אני אומרת את זה בתור מישהי שהייתה בניסן נתיב, והיה שם מורה שעשה דברים איומים. יש גם זמר מאוד מפורסם שחייב להיות בכלא. אבל מצד שני, יש כל מיני זמרים או יוצרים שלא עשו משהו כל כך נורא, ועושים להם את אותו משפט שדה".
התלוננת על אותו מורה?
"אני לא חוויתי את זה, זה לא היה כלפיי, אבל חברות שלי חוו ואני חייבת להן סליחה. הן סיפרו לי מה הוא עשה להן, ואני באותו זמן רק רציתי להיות שחקנית, רציתי שהוא ייקח אותי לתפקידים ונעלבתי מזה שאיתי הוא לא נפגש אחרי הלימודים. רק כשסיימתי את הלימודים הסיפור הזה נחשף. אלה היו יחסים מזעזעים שכללו ניצול ומעשים מגונים, ואני בבושה עצומה על זה שלא נלחמתי למען הצדק. היום אני ממש כועסת על עצמי על זה. אני שמחה שהוא לא איש חינוך היום, וזה הזמן להגיד לצעירות ולדור החדש, תיזהרו מהדבר הזה. זה נורא מפחיד".
מרים, את לא נתקלת בהטרדות לאורך השנים?
"היו, אבל אנחנו לא קראנו להן הטרדות. אני זוכרת שמישהו ניסה פעם להיצמד אליי מאחור, אז מה עשיתי? נתתי לו זבנג עם הרגל וגמרנו. היה ערב שחזרתי מהופעה במונית עם משה דיין והוא כל הזמן ניסה לשים את היד שלו על הירך שלי. הייתי צעירונת בת 22, לא יודעת מה היה קורה אם זה לא היה במונית. דיין היה חתיך, לא הייתה אישה שלא התמסרה אליו. אולי גם הייתי מתמסרת? זו השאלה של המי-טו, שהכל נהיה רובוטיקה מחושבת, מה מותר ומה לא, גם הסקסיות מתה. זה הכל תלוי מתי ומה".
מיה: "אני יכולה גם להעיד על עצמי, בתור מישהי שהסתבכה עם אמירות פוליטיות ועשו לי משפט שדה שיצא משליטה, שכמו מי-טו, גם חופש הביטוי, המחשבה החופשית והסולידריות עם האחר, הם כבר משהו שהדיקטטורה שולטת בו. במקרה שלי, ממש אפשר לראות את חלחול הדיקטטורה לשיח".
גם כשאני מקבלת שנאה ברחוב, זה תמיד נגמר בחיבוק
המקרה עליו לנדסמן מדברת אירע בשנת 2021, כשהיא הביעה תמיכה בצד הפלסטיני בסכסוך שהתלקח בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים. בין היתר, היא כתבה ברשתות החברתיות: "אתה לא צריך להיות מוסלמי כדי לתמוך בעזה, אתה רק צריך להיות בן אדם".
"לפני הכל, צריך שהחטופים יחזרו, שהמלחמה בעזה תיגמר ושיהיה שלום. זה מה שיש לי להגיד. ההצגה שלי ושל מרים היא רגע טהור בחיים עכורים שאפשר להיאחז בו ולהרגיש יותר טוב עם עצמנו. בחיים לא הרגשתי שליחות כמו עכשיו לתת לאנשים רגע לנשום לרווחה".
איך התגובות שאת מקבלת מאז אותו פוסט?
"ברחוב אני מקבלת הרבה יותר אהבה, באינטרנט אני מקבלת הרבה יותר שנאה והייחול שלי זה שיהיה איזון, שאנשים יגיבו טוקבקים חיוביים, גם אם זה אומר שאני אקבל יותר שנאה ברחוב. הרי גם כשאני מקבלת שנאה ברחוב, זה תמיד נגמר בחיבוק".
איך זה נראה?
"אנשים צועקים לי, 'הלו, את השחקנית השמאלנית? למה את נגד ישראל?'. אני עונה להם: 'מי אמר שאני נגד ישראל? אני חיה במדינה הזאת, אבא שלי עשה עלייה לארץ, אני יהודיה, חלק מהמשפחה שלי נספתה בשואה. אני רוצה לחיות פה, אני אוהבת את המדינה הזאת, זה שיש לי עוד דעות ואני מבינה שיש שכנים שצריך לחלוק איתם משהו, לא אומר שאני נגד שום דבר'. ברגע הזה הם מסתכלים עליי, מבינים ומבקשים חיבוק. אם האנשים מהטוקבקים היו מדברים איתי ברחוב ולא רק מאחורי המקלדת, מהר מאוד הם היו רואים את האנושיות ואת הלב שלי והיינו פותרים את זה".
עכשיו את חוששת להתבטא?
"זו תקופה כל כך רגישה ונפיצה שמרגיש לי שאם אני אדבר עכשיו לעומק על ישראל ופלסטין, על יהודים וערבים, זה יהיה הדבר הכי לא רגיש שאני יכולה לעשות. גם לאלה שיתעצבנו עליי, חבל על הבריאות שלהם. עצוב לי שהגענו למצב שבו בכל יום שחיים במקום הזה, הרבה יותר מפחיד לדבר על השקפות עולם אחרות, שצריך להיות חלק מהעדר כל הזמן. זה ממש מעציב".
מרים: "זה הגיע למצב כזה שאין תיקון. כל זמן שהאיש הזה ינהל אותנו, אין תיקון".
מיה: "ההפתעה היחידה שהייתה לי בשבעה באוקטובר זה שהפעם חמאס הצליחו. כבר שנים שהם מנסים, והפעם הם הצליחו. הבנו בעצם כמה אנחנו לא חזקים. הפער הזה, בין סיפורי קדמה וטכנולוגיה לבין אסון שנראה כמו סיפור מההיסטוריה מאכזב, לא משאיר תקווה ורק משתית פחד. מרגיש שיש פה עם שלם שחווה נטישה ברמה הכי גבוהה, והאמון באנושות ממשיך להתערער".
מרים: "שמעתי את האזעקה הראשונה ואמרתי, 'אבל למה, יש שב"כ, מה קרה?'. מסתבר שלא היה שם אף אחד. איך יכול להיות דבר כזה? איך יכול להיות שהורגים כל כך הרבה יהודים? הורגים ילדים, ריבונו של עולם, זה לא ייאמן".
מרים, בתור מי ששרדה את השואה, איך זה להיות נוכחת למציאות הזאת?
"ההבדל הוא שאז לא הייתה מדינה ולא היה ראש ממשלה. חוסר האחריות של כולם, כשראש הממשלה אומר שהוא לא ידע, זה אבסורד, זה לא ייאמן. מהצד השני, מי שלא היה רעב לא יוכל להבין. אני הייתי רעבה, ולכן זה כואב לי כל כך, כשילד קטן עומד עם קערה ומבקש אוכל, זה כואב לי בדיוק כמו על ילד יהודי, אבל גם אנחנו צודקים במה שאנחנו עושים".
מיה: "הטעות הכי גדולה שעשיתי באותו היום הייתה לראות את כל הסרטונים בטלגרם. ראיתי את הבריחות, את הרצח, הייתי בקשר עם חברים ומשפחות בממ"ד שהיו בסכנת חיים. הטראומה של לעמוד מהצד, לדעת שהכל קורס ולהיות בחוסר וודאות, לראות טבח במסיבה, עוד יותר כאחת שאוהבת את תרבות המסיבות, כשמקום שאמור להיות חופש ושחרור מוחלט הופך לסיוט מדמם, זה משתק".
להבדיל אלפי הבדלות, אבל את יכולה להזדהות גם ממקום אישי, עם מסיבה שמחה שהופכת לסיוט, כשאביך לקה בדום לב באמצע מסיבה.
מיה: "נכון, והמזל שלי הוא שזכיתי ל-18 שנים עם אבא אהוב. היום אני כותבת הצגה בהשראת המקרה שקרה לי".
מרים: "יש שם תפקיד בשבילי?"
מיה: "נו, ברור".
מרים: "אז את צריכה לעשות את זה מהר. אני בגיל שאני יכולה כל יום למות, תחשבי שאני בגיל כזה שפעם לא הגיעו אליו".
מיה: "את תמותי על הבמה?"
מרים: "לא בטוח".
מיה: "כי אם זה יהיה על הבמה, זה אומר שאת לידי, ואז את יודעת מה יקרה? יאשימו אותי שאני הרגתי אותך, ואז תהיה פרשה חדשה, 'מיה לנדסמן הרגה את מרים זוהר'".
מרים: "את זה את צריכה לפרסם, שהיא רוצה שאני אמות על הבמה".
מיה: "היית רוצה באמת?"
מרים: "אני בעיקר לא רוצה להיות בבית חולים, אני רוצה למות במיטה שלי. אם לא בבית, אז במיטה בהצגה".
מיה: "עכשיו נהייתי עצובה. אני פוחדת שיום אחד את לא תהיי, וזה לא פייר, כי את חברה שלי".
מרים: "קודם כל, אני מתכוונת לשחק עוד, ואם זה לא ילך, אז יהיה לך זיכרון שהייתה לך חברה מבוגרת שאהבה אותך מכל הלב, וזה מה שצריך להישאר אצלך".
מיה: "אני תמיד שואלת חברים שלי, כמה אתם מבלים עם אדם בן 90? אתם הולכים לסבתא פעם בשבועיים, אוכלים קציצה, מרימים טלפון, אומרים חג שמח. אני מבלה יום-יום בחדר חזרות עם אישה כזאת, וזה מרגיש לי אחד הדברים הכי גבוהים שיש ברמה הרוחנית, כי זה הכי קרוב לעולם הבא. יש לי יחסים מורכבים עם המוות, בטח אחרי שאבא שלי מת, המוות מפחיד ולא מפחיד אותי, הוא מעניין אותי לא פחות מהחיים. פתאום להיות עם מרים יום-יום כשהיא קרובה לשם, זה מלמד אותי על פרופורציה, הבנת הנסתר, דברים שאי אפשר להשיג בשום מקום אחר".
צילום: זוהר שטרית | סטיילינג: מור בל | איפור: נגה תמיר | שיער: פדור וישניאקוב | הפקה: טל פוליטי