זו היתה השנה הקשה בחייה של חני נחמיאס, ולא נראה שהיא בעצמה מודעת לזה. ואם מודעת – לא מתרגשת בשיט. חיפוש אחר ידיעות חדשותיות שנחמיאס עמדה במרכזן בחודשים האחרונים יוביל אתכם במורד של מאורה אפלה ומרתקת של כותרות.
בחודש יוני האחרון עמדה נחמיאס בחזית המאבק נגד השיפוצים באזור מתחם המגורים היוקרתי בשֹרונה, שאילצו אותה לעבור מסלול של 18 דקות (היא ואדוה דדון תזמנו עם טיימר) מהחניה ועד הכניסה לדירתה בקומה... לא יודע, אני רוצה להגיד מאה, במגדל. "כולנו עבדנו קשה ולא גנבנו כלום" התגוננה נחמיאס, שהבינה שהיא עלולה להצטייר כמנותקת. דקה טלוויזיונית לאחר מכן היא הצביעה על חור בקיר וצנפה בבוז, "מגדל יוקרה". דקה נוספת לאחר מכן היא כינתה את המקום 'גטו'.
קולות נוספים שהעירו על הניתוק של נחמיאס הזדעקו שלושה חודשים לאחר מכן, אחרי שפרסמה באינסטגרם שלה סרטון של אדם ממוצא אפריקאי חופף את שיער ראשו בעזרת בקבוק מים. במיקום התמונה היא תייגה את התחנה המרכזית בתל אביב. "חפיפה", צהלה נחמיאס בקאפשן, "קפצתי לאפריקה בלי לטוס". אחרי שעומתה עם ניחוח הגזענות הקל של הפוסט המדובר, נחמיאס הגיבה: "ביקרתי בתחנה המרכזית הישנה, היא במרחק של כחמש דקות הליכה ממקום מגוריי. מתקיימת שם מציאות אחרת שאנשים לא מודעים לה. הסרטון נועד כדי לעורר שיח, זה בדיוק מה שקרה ואני שמחה". שימו לב לניסוח: 'ביקרתי', לא 'פקדתי את התחנה המרכזית כי אני אזרחית מהשורה שנוסעת באוטובוס, חלילה', אלא 'ביקרתי' – עברתי רק כדי לראות, אבל גם כדי להעביר ביקורת. סליחה, לא, לא ביקורת. שיח.
תמימה, שלמה וא-מינית
אנחנו אוהבים את כוכבי הילדים שלנו, חומלים וסולחים להם כמעט על הכל. ואפשר גם להבין למה – הם הרי מבלים זמן רב כל כך בחברת ילדינו שלנו עד שהם הופכים לחלק מהמשפחה, לצאצאים שלנו ביי פרוקסי. אנחנו מתבאסים לראות אותם מתבגרים, אבל גם מבינים ללבם. זה בטח לא קל להיתקע לתמיד במצב של ילדות סטטית, כמו בנג'מין באטן, עם גוף ונפש שאין ביניהם הלימה. עם נפש שרוצה לפרוץ, לשבור מוסכמות ולעשות דברים של גדולים, אבל עם קריירה, תדמית ציבורית וחשבון בנק שמזכירים לך פעם אחר פעם: אתה עדיין ילד, עדיין מיכל הקטנה, עכשיו ולתמיד מיכל ינאי שמשוחחת עם בובות בשבת בבוקר ומעמידה פנים שזה מצב נורמלי לגמרי.
ונראה שבמשך שנים חני נחמיאס היתה כלואה במימד המקביל הזה, שהזמן חולף בו, אבל כל מי שחי בו נותר צעיר לנצח, במובן הכי קשוח של המונח. פעם אחר פעם היא הגיחה להפקות "רציניות" ויצרה תוכן למבוגרים – ממחזות של חנוך לוין ועד השתתפות בטלנובלה "מיכאלה" בתפקיד רעיה נבגדת – אבל זה לא תפס. לא לגמרי. גם ההצלחה המסחרית של ההצגה "ספונג'ה בעיר הגדולה" קרתה, בין השאר, בחסות הציוות הלא צפוי של חני נחמיאס ובדיחות על סקס. צופים רצו לראות איך דבר כזה בכלל קורה, איך מישהי שאנחנו מדמיינים אותה כמו תמימה, שלמה וא-מינית כמו ברבי יכולה להתבדח על יחסי מין. בלתי נתפס.
זכינו להצצה אל תוך המימד הזה, אל המקום שהזמן לא זז בו והפוליטיקלי קורקט לא הגיע אליו, באותו חודש יוני 2017. זה קרה כשנחמיאס התבטאה בנושא סצינת האונס בסרט "בובה", בו גילמה תפקיד ראשי אי אז ב-1987. ב"ידיעות אחרונות" השתמשו בציטוט של השחקנית כדי לקדם ראיון עם זאב רווח, ונחמיאס צוטטה כאומרת: " חוויתי אונס בסרט של זאב רווח". נחמיאס קצפה, פנתה אל הכתבת ודרשה ממנה שתשנה את הניסוח, ותסביר שאמנם אמרה "חוויתי אונס, ממש ככה", אבל, נו, לא ממש ככה. נחמיאס אמרה אמנם "אשר צרפתי (שגילם את האנס מהסצינה ההיא) הוא שחקן מאוד טוטאלי והוא קרע לי את השמלה מהגוף. בכלל לא הייתי אמורה להיות שם עירומה. אני רק צרחתי. רק בכיתי. לא זכרתי את הטקסט. זה היה נורא חזק, אבל חני בכתה, לא הדמות. זה היה מחריד", אבל בעצם התכוונה – שוב, כך בתיקון שהעבירה ל"ידיעות" – "ממרום שנותיי אני מבינה את החשיבה של (רווח) כבמאי ואין לי ולו טענה אחת כלפיו".
את התכתבות הוואטסאפ המלאה עם גבי בר-חיים, שראיינה את רווח, נחמיאס פרסמה בפייסבוק, והעניקה לפוסט גם לוקיישן - SARONA TLV MARKET, מתחם המגורים המפורסם שלה.
אם השיר הזה נשמע לכם מוכר, אתם אולי חושבים גם על יותר מראיון אחד בו הגנה נחמיאס על חפותו חנן גולדבלט, שותפה ל"בלי סודות" שהורשע ב-2008 בעבירות אונס, מעשה מגונה, מעשה סדום ובקבלת דבר במרמה. נחמיאס הגיעה לבית המשפט בשלב הטיעונים נגד עונשו, כינתה אותו 'ג'נטלמן', ואמרה אחרי השחרור: "הפרשה הזאת היתה בשבילי מכה מאוד גדולה... בחרתי להישאר לצדו, חברות היא ערך עליון בעיניי. צריך להיות חברי דווקא כשמישהו שבור, פצוע וחבול. אני בחרתי לא להפנות לו עורף... אני שמחה בשבילו שהכול מאחוריו ואני ממשיכה להתראות איתו. לא קל לו, לא נותנים לו באמת לחזור לדבר האמיתי שהוא יודע לעשות".
ולא אוכל לסיים את רשימת ה"חטאים" הזו בלי להזכיר סיפור מורכב ואינטימי אפילו יותר. ב-2006, נעצר טום שטיינמץ, בנה של נחמיאס, אחרי שנמצאו במחשבו חומרים פורנוגרפיים. הוא נחקר, הורשע, ונגזרו עליו שמונה-עשר חודשי מאסר וקנס של 10,000 שקלים. שטיינמץ, שהיה אז בן 22, לא ריצה בסופו של דבר מאסר בפועל. הוא חי כיום בקמבודיה, שם הוא עוסק בפיתוח נדל"ן. אין דרך אלגנטית להשוות בין הרשעות של קולגות להרשעות של בן משפחה, לכן אזכיר רק נחמיאס גוננה על מעשיו של בנה במספר ראיונות. היא כינתה אותו 'סקרן', ואמרה "הוא בכלל לא ידע שאסור להחזיק חומרים כאלה ושאם ישנם, צריך למחוק אותם... זה לא גבר בן 60 שהולך לראות ילדות בנות 12. הוא לא עשה כלום חוץ מאשר להסתכל על זה. ממש סערה בכוס מים".
ציפי רפאלי, לא ציפי שביט
אני יודע איך הטקסט הזה נראה. אני מבין את הפוטנציאל שלו להיקרא ככתב אישום. כמו שיגור טיל שהוזן אליו הנ.צ. של חני נחמיאס, ואני הרי יודע היכן היא מתגוררת כי היא הצטלמה שם לכתבה. אבל זה לא זה. זאת אומרת, אשמח אם תאמינו לי שלא זה הסיפור. נחמיאס חיה את החיים הכי טובים והכי נעימים, והיא עבדה קשה על השגתם ושימורם. אפשר להבין למה היא לא רוצה ללכלך את הידיים בזוטות כמו פוליטיקלי קורקט או מציאות. זו רק הדרך של אותו נתק הממציאות, המימד המקביל שנכפה עליה כשבחרה בקריירה בבידור ילדים, להרים את ראשו כאן ועכשיו.
מפתה להקביל את חני נחמיאס למקבילותיה, כוכבות ילדים כמו מיכל ינאי, ציפי שביט או יעל בר-זוהר, שפילסו לעצמן (ומפלסות עד היום) נתיבי קריירה חדשים. אבל זו לא ההקבלה הנכונה. חני נחמיאס נועדה לחיי מאני. לגלאם ולכסף. אם כבר, ראוי להקביל אותה לציפי רפאלי, סיגל שחמון ולאה שנירר; נשים שאנחנו יכולים לשאת אותן כזוהרות ומורמות מעם. נשים שאנחנו יודעים שעבדו פעם במשהו, אבל לא ברור לנו בדיוק במה. זה מה שחני נחמיאס מסמנת לנו, את הרצון שלה לעבור לעולם שכולו פולה בליק, ואנחנו לא מקשיבים לה. כבר שנים שאנחנו מבקשים ממנה דין וחשבון על הסוגיות הנוראיות יותר ונוראיות פחות שפוקדות אותה, אבל היא לא בעניין. היא לא רוצה להמשיך ולחנך אותנו, לא רוצה להיות דוגמה ומופת.
העניין בחני נחמיאס הוצף בשנה האחרונה באופן לא מקרי. נחמיאס פעילה מאוד בפייסבוק ובאינסטגרם – שם התפרסמו פוסטי המחאה שלה נגד שיפוצי העירייה באזור מגוריה, ולשם עלה אותו צילום פפראצי של פליט, לכאורה. בשבוע שעבר, היא פרסמה שורת גם שורת סטוריז ממסיבת הפורים המפוארת של עופר ניסים בגני התערוכה. היא התקרחנה שם עם מירי מסיקה וים של גייז פעורי עיניים. היא היתה בשיא שלה, היא הגיעה לארץ הפלאות. חני נחמיאס רק רוצה לרקוד, והיתה מתה שנשחרר אותה כבר מהעול הזה, מההכרח הנוראי לדייק מבחינה פוליטית.
העידן הסלבריטאי הנוכחי הוא עידן מורכב. אנחנו רוצים ונהנים לפרגן למפורסמי ארצנו על היכולת שלהם ליהנות מהחיים, אבל גם דורשים מהם שיהיו מעורבים. אנחנו מוקיעים את מי שלא מדבר כמו שצריך, את מי שלא תומך במתלוננת ולא מגיע להפגנות נגד הגירוש. במובן מסוים, זה כמעט לא הוגן כלפי חני נחמיאס – היא הרי עבדה כל כך קשה בשבילנו. היא נקשרה ברתמות לתקרות של אולמות תאטרון כדי לגלם את וונדי במחזמר "פיטר פן" וניגבה, אני יכול רק לשער, אלפי אפים מנוזלים. אבל זה לא מספיק.
בשנה האחרונה דיברתי לא מעט עם הוריי על המילה 'ערס'. הם לא ממש הבינו מה הבעיה בה, ולמה יש אנשים שנפגעים מהשימוש בה. אלה תמיד שיחות מעיקות, מקרטעות, אולי אפילו חסרות תוחלת, אבל חשוב שננהל אותן כי זה באמת המינימום שאפשר לעשות בשביל למזער גילויים של גזענות. חני נחמיאס, במובן מסוים אמא של כולנו, הגיעה לשלב בו אנחנו צריכים להושיב אותה לשיחה מקבילה, ולהגיד לה שאנחנו אוהבים אותה ושאנחנו אסירי תודה, אבל פשוט אי אפשר יותר ככה.