לפני יותר משמונים שנה התפרסמה המסה המכוננת של וולטר בנימין, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", שחקרה את ההשפעה של הטכנולוגיה והתיעוש על השדה האמנותי, ואת מקומה של האמנות בעולם המודרני. לפני שבועיים הגיע לעולם האמנות גלגולה הסוטה והמטריד ביותר של האמנות המשועתקת: 'יצירת האמנות' הראשונה שנוצרה בידי אינטליגנציה מלאכותית נמכרה ב-432 אלף דולר.
ציור שנוצר באופן בלעדי על ידי אלגוריתם, עמד למכירה פומבית בבית המכירות היוקרתי כריסטיס ועלה גם על הערכות המחיר האופטימיות ביותר. האלגוריתם למד 1500 פורטרטים מתקופות שונות, ובתהליך של שיוף ולמידה, שכלל את תוצריו עד שדמו מספיק למקורות והפיק את אותו ציור שובר מכירות פומביות - "פורטרט של אדמונד דה בלמי" שמו. במבט ראשון אפשר לייחס את המחיר הגבוה לטפשת הגימיקים שעוברת על עולם האמנות במאה ה-21, וביתר שאת בתקופה האחרונה, עם הציורים הגרוסים של בנקסי וההחלטה של מרינה אברמוביץ' לחשמל את עצמה בשביל למשוך קצת תשומת לב.
כשמסתכלים מבחוץ, נראה שזה צו השעה: למשוך כמה שיותר תשומת לב, לא משנה עד כמה האמצעי מטופש או פשטני. מצד שני, השיפוט הזה לא באמת הוגן. אנחנו בתקשורת המיינסטרים מתעניינים רק בפרובוקציות מסוג זה, בלי קשר למקומם האמיתי בעולם האמנות, ואז מסתובבים וטוענים למשבר של פופוליזם בעולם האמנות, משבר שכנראה קיים רק בסיקור מצד תקשורת המיינסטרים. אפשר גם להבין את הקונים שהימרו על הערך ההיסטורי של היצירה, והתעניינו במותג "יצירת האמנות הראשונה שנוצרה בידי אינטליגנציה מלאכותית", יותר מאשר בערכה האמנותית. זה נשמע כמו פריט מיותר, אבל לכו תדעו, אולי יום אחד זה יהיה שווה הרבה מאוד כסף.
ג'ונתן ג'ונס, מבקר האמנות של "הגרדיאן", שחט בזעם קדוש את היצירה ובעיקר את עצם היומרה לקרוא לתוצר שהפיק האלגוריתם בשם המחייב "יצירת אמנות". כפי שהוא מנסח, האמנות היא דרך בה תודעה אנושית מבטאת את עצמה, בה סובייקטים מתקשרים רעיונות, תפיסות ותחושות אחד עם השני. רצף פקודות מתמטיות ללא תודעה או תפיסה של "עצמי" פשוט לא יכול ליצור אמנות, והאמנות לא קיימת מחוץ לתשוקה האנושית לביטוי ותקשורת. האלגוריתם מבצע פעולה טכנית מסובכת, אבל הוא לא רוצה, חושב או מרגיש. הדרך לתודעה מלאכותית אמיתית עוד רחוקה מאיתנו, וכשזו תגיע יום אחד, היא תהיה הרבה מעבר למה שאנחנו בני האדם הפשוטים יכולים לדמיין.
למען האמת, זה אפילו לא הציור הראשון שנוצר על ידי אלגוריתם. כבר לפני שנתיים התפרסמה היצירה "רמברנדט הבא", שעיבדה באופן דומה ציורים של רמברנדט, והפיקה פורטרט "רמברנדטי" למראה. זה מה שמכונה היום בינה מלאכותית: קידוד וחישוב של היבטים חיצוניים ביצירות קיימות, ליצירת שכפול של משהו שלא היה קיים קודם, אך בעצם הגדרתו לא יוצא מגבולות מה שכבר קיים, כי המטרה של האלגוריתם היא להפיק תוצר שדומה מספיק למקורות. לפני שמתנגדים להגדרה של תוצרי האלגוריתמים כאמנות, אפשר להתנגד לעצם הגדרתם כיצירות. זאת לא יצירה חדשה, זה חדש שאין בו חדש, העלאת גירה תרבותית. במקום להמציא חדש, ממצים את סך כל האפשרויות של הקיים.
איך נראה סיפור שמחשב מספר?
הגימיק הרובוטי נפוץ בשנים האחרונות גם ביצירות כתובות, משירה גרועה ועד פרק בספר של "הארי פוטר" (שנכתב בשיתוף פעולה אנושי-רובוטי). גיבובי המילים שהוגדרו כשירה של בוטים עוד יכולים לעבור כשירה אמיתית לעין בלתי מזוינת, בעיקר בגלל אופייה המפורק והסתום של השירה המודרנית, אבל האלגוריתמים עדיין רחוקים מהשלב בו יפיקו תוצרים מספקים בסוגות קוהרנטיות יותר. אולי זה יגיע בעתיד הקרוב, אבל כרגע מחשבים לא יכולים לספר סיפור כמו שצריך, לא יכולים לכתוב תסריט. אם נתקלתם בידיעה על בוט שכתב תסריטים לסרטים של "המסור" ו"רובוטריקים", מדובר בהטרלה חמודה ששום בוט לא היה מעורב ביצירתם, כולם נכתבו בידי אדם. הז'אנר האהוב "שיחות בין שני בוטים", מדגים עד כמה מבולבלים וחסרי פשר הרובוטים כשאנחנו משאירים אותם לבד.
אבל גם כשנגיע לרגע המיוחל בו בוטים יצליחו לכתוב תסריטים, זה בוודאי יראה כמו אותם ציורים משוכפלים, הרכבה מחדש של אלמנטים ותכונות מיצירות קיימות. בעצם, אם נשפוט לפי יצירות הבינה המלאכותית הקיימות, אותם תסריטים יהיו דומים למדי לתסריטי "המסור" ו"רובוטריקים" המפוברקים - תוצר גנרי, מוכר ופשטני עם נגיעה של מופרכות מגוחכת.
באחד הפרקים של "סאות'פארק", קרטמן לובש תחפושת קרטון של רובוט כדי לעבוד על באטרס ולגרום לו לחשוף את סודותיו בפני חברו הרובוטי החדש. המזימה מסתבכת כשנודע לעולם על הרובוט החדשני, ואולפן הוליוודי חוטף אותו ומכריח אותו לייצר רעיונות לסרטים. אחרי שהתייאש מהניסיון לגרום להם להאמין שהוא לא באמת רובוט, קרטמן מתחיל לספק להם אינספור רעיונות לסרטים חדשים, 800 מתוכם הם סרטים של אדם סנדלר: "אדם סנדלר תקוע על אי בודד", "אדם סנדלר מאוהב ובחורה, ואז מסתבר שהבחורה היא גולדן רטריבר". מיותר לציין שבכירי האולפן מתמוגגים מההצעות חסרות ההשראה וההיגיון.
תסריטי הבוטים המזויפים, גם אם מספקים הצצה משוערת לעתידן היצירתי של המכונות, לא לועגים להתפתחויות בעולם הבינה המלאכותית, אלא למשבר היצירתי שעובר על הוליווד, ולמצבה המדשדש של אמנות הסיפור. בקולנוע כבר ויתרו לחלוטין על סיפורים חדשים. מעבר לקדחת הרימייקים עם סרטים כמו "כוכב נולד" שזו גרסתו הרביעית, גם התופעה הקולנועית המשמעותית של העשור האחרון, היקום הקולנועי המורחב של מארוול, מעידה על עידן האמנות הרובוטית בו אנחנו שקועים. פס הייצור של מארוול מעודד חדשנות, אבל תמיד בתוך המסגרת הגדולה, תמיד חלק מהיקום המורחב והסרט הסופי תמיד יראה כמו סרט של מארוול.
פרטי הסיפור יכולים להשתנות, אבל המבנים העלילתיים של סרטי גיבורי על משוכפלים שוב ושוב - סרט מקור (סרט ראשון בסדרה, כמו "איירון מן" הראשון) עם גילוי הכוחות, שיופם והתמודדות ראשונה עם הנבל המרכזי; סרט אמצע, לרוב במבנה של מרדף ("אנט מן והצרעה", "שומרי הגלקסיה 2"); או המבנה הבסיסי המוכר - הצגה של נבל אימתני חדש, התרסקות של הגיבור, הסתבכות עד שהכל אבוד והתגברות בסיום ("איירון מן 3"). חלקם סרטי אנסמבל ("קפט אמריקה: מלחמת האזרחים"), חלקם ממוקדים יותר ("תור: העולם האפל"), חלקם מתרחשים בכוכב לכת של אלילים נורדיים וחלקם במרחב הקוונטי המזערי - אבל כולם יצאו מאותו פס ייצור, ולא לחינם קוראים לזה פס ייצור.
גם בטלוויזיה, עם דוקטרינת הריבוי של נטפליקס ושאר ספקיות התוכן, המבחר מתחיל להרגיש משוכפל בצורה מדאיגה. אני לא מדבר רק על סדרות כמו "החץ", "סופרגירל" ו"הברק" מהיקום המורחב של החץ, אלא על סדרות איכות מושקעות כמו "אוזרק" החביבה. דרמת המתח של נטפליקס אינה סדרה רעה או משעממת, היא פשוט מרגישה כמו משהו שכבר ראינו - משפחה נורמטיבית שוקעת לעולם הפשע ובדרך נחשף טבעו האמיתי והאפל של הגיבור. ההתפתלויות, אפיוני הדמויות והרקע יכולים להתחלף, ועדיין כל צעד ילווה בתחושת דז'ה וו, בתחושת הלאות של צפייה חוזרת.
בצד הפחות נעים של התמונה אפשר להזכיר שלל יצירות כושלות מהשנים האחרונות. "יחידת המתאבדים" של אולפני וורנר ומותג הקומיקס DC ניסה לשחזר את הנוסחה של מארוול לסרטי אנסמבל, אבל שם באמת נראה שבוט כתב את התסריט המגובב. הקקופוניה המחרידה של "יחידת המתאבדים" מראה שגם כדי לתפור קלישאות צריך אינטואיציה ורגישות, גם כדי לשכפל בצורה אמינה צריך להיות אנושי. גם אם מתייחסים רק ליצירות מוצלחות יחסית כמו סרטי מארוול, נדמה שהמשאבים היצירתיים של הוליווד הידלדלו עד לריקנות מייאשת.
הקולנוע והטלוויזיה על סף 2019 נראים בערך כמו שייראו התסריטים הראשונים שייכתבו בידי בינה מלאכותית. לא האמנות הרובוטית הנשגבת שחזה ג'ונס, אלא המקבילה הסיפורית של "פורטרט של אדמונד דה בלמי": מיצוי סך כל האפשרויות של הקיים, חדש שאין בו חדש, העלאת גירה תרבותית. זה תיאור הולם של היצירה העכשווית, גם אם בשלב זה מייצרים אותה אנשים בשר ודם ולא מחשבים. תפתחו טלוויזיה, רדיו, תלכו לקולנוע, זה ברור ומייאש. אנחנו לא צריכים לחכות שתבוא לעולם אמנות רובוטית, היא כבר נמצאת מסביבנו בכל מקום.