לינור אברג'יל ממליצה על "הנערה הדנית" של טום הופר

"הנערה הדנית" הוא סיפורו של צייר, שאשתו, ציירת גם היא, הייתה צריכה לצייר דמות נשית והוא שימש לה כמודל. במהלך הסרט הוא מבין שהוא לא רק מתאהב בדמות הנשית הזאת שגילם עבור אשתו, אלא שהוא האישה הזאת. משם מתחיל מהלך של מעבר והתאמה מגדרית כמו רכבת שנוסעת מבלי להמתין לאף אחד בדרך, ומבלי לדעת מה היו ההשלכות. 

זה סיפור היסטורי על הקהילה הטרנסית, ועל חלוציה שפרצו את הדרך בלי לרצות להוביל - זו פשוט הייתה הדרך הפרטית של הדמויות בסרט (שמבוסס על ספר המתאר את חייהן של לילי אלבה וגרדה וגנר). זה משהו שלקחתי מהסרט: לפעמים אנשים לא הופכים להיות מנהיגים או מכתיבי היסטוריה מתוך רצון - הם פשוט עושים את זה. הדמות הראשית פשוט חיה את החיים שלה למרות התקופה, למרות החברה, למרות הכל. חשוב לי שאנשים יראו בסרט סיפור אישי של אדם בתהליך שלו, מבלי להיחשב כחריג או מוזר חברתית. אני חושבת שבין השאר, הסרט מדבר על זה, על סובלנות וקבלת האחר ובעיניי, זו יצירת מופת.

 לינור אברג'יל היא מייסדת ויו"ר ארגון "טרנסיות ישראל", והאישה הטרנסית הראשונה שעובדת במשכן כנסת ישראל, בלשכת ח"כ עידן רול (כחול לבן)

גל אוחובסקי ממליץ על "מלאכים באמריקה" מאת טוני קושנר

"מלאכים באמריקה" אינה סתם יצירת מופת, מדובר במחזה משנה תודעה. טוני קושנר, שכתב אותו בסוף שנות השמונים, הצליח לארוג ביחד פסיפס של דמויות וקווי עלילה מרתקים שמתנהלים במקביל, כולם קשורים באופן כזה או אחר לאיידס. בין הדמויות בחור מורמוני הנשוי למכורה לכדורים שמתחבט עם נטייתו המינית, ואימא שלו שמגיעה לניו יורק; אח סיעודי שהיה דראג קווין בעברו; גבר שבן זוגו חלה באיידס ונוטש אותו אחרי שלא מצליח להתמודד עם חיים לצד חולה; אבל מעל כולם בולטת דמותו של עורך הדין היהודי רוי כהן, אחת הדמויות הדוחות ביותר של המאה העשרים.

המחזה מלווה את כהן מרגע אבחונו עד מותו מאיידס. הוא איש שהיה באמת, שבין היתר הוביל להרשעתם של שני יהודים, יוליוס ואת'ל רוזנברג (האחרונה מגיחה להופעת אורח בלתי-נשכחת במהלך המחזה), בריגול לטובת ברית המועצות. והוא זכור גם בגלל השורות המצמררות, שאותן הוא יורה ברופא שמבשר לו על המחלה: " אני לא הומו. הומואים זה האנשים האלה שלא מצליחים להעביר רבע חוק בעירייה של ניו יורק. אני אדם שיכול לצלצל לגברת הראשונה של ארה"ב, ננסי רייגן, והיא תענה לטלפון. אני לא הומו. אני גבר ששוכב עם גברים, זה משהו אחר".

"מלאכים באמריקה" שעלה על הבמות בעולם בשנות התשעים ועובד למיני-סדרה של HBO (שעדיין זמינה בהוט VOD), הוא המחזה הזה שאחרי שצפית בו לא יכולת יותר להיות אדיש. להט"בים רבים שראו את המחזה הזה, הרגישו בעקבותיו צורך לעשות מעשה. וסטרייטים רבים שראו אותו, הבינו דרכו לראשונה את כל המהות הלהט"בית. אני לא יכול להגיד ש"מלאכים באמריקה" הפך אותי לאקטיביסט, אבל הוא לבטח העלה את התודעה החברתית שלי בעוד רמה.

גל אוחובסקי הוא עיתונאי, מבקר, תסריטאי, יוצר ונשיא ארגון "איגי"

 

דנה אולמרט ממליצה על "איפה תהיו" מאת פאט פרקר

פאט פרקר הייתה הבת החורגת של אמריקה: אישה שחורה, לסבית, פמיניסטית שהפכה לפנתרה שחורה. שירתהּ חסרת פשרות, מוחה ומתריסה, אבל בו זמנית, גם אינטימית ומעודנת. המתח הזה, בין זעקתה החברתית לחקר העצמי שלה, הופך את שיריה, בספרה "איפה תהיו", אבל לא רק בו, לחוויה מעצימה ומומלצת. פרקר מחברת את מאבקיה השונים, באינטואיציה סולידרית שמאפיינת גם את המאבקים של ימינו - היא תמיד גם שחורה, גם אישה, גם לסבית וגם ענייה. מתוך ריבוי הזהויות הזה, שיריה מהווים קריאה לפעולה. באחד מהם, נזכרת פרקר שאמרו לה, בשיעורי ספרות, ש"קפקא טוב כי הוא יצר את הסיוטים הכי טובים בעולם". "נראה לי", היא מוסיפה, "שצריך למצוא את הפרופסור ולשאול אותו למה לא למדנו את משטרת סן פרנסיסקו". החיבור בין קפקא למשטרה, מצד מי שאלימות משטרתית היא עניין המוכר לה על בשרה, מבריק ונועז. הוא כופה על הקוראים האמונים על קפקא להיזכר בְאלו שהסיוטים שלהם הם תוצר של אלימות ממוסדת - ולחשוב גם עליהם.

ד"ר דנה אולמרט היא מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת ת"א, חוקרת ספרות, עורכת ופעילה חברתית

כריכת הספר באדיבות ההוצאה

רות אסרסאי ממליצה על "להרוס אותך" שיצרה מיקיילה קול

התחלתי לראות את "להרוס אותך" בעקבות כתבה שקראתי על מיקיילה קול, היוצרת והשחקנית הראשית, שריתקה אותי כאדם ואמרתי לעצמי שאני חייבת לראות מה היא עשתה. עכשיו אני כבר בצפייה השלישית. כי יש שם כל כך הרבה אינפורמציה ששווה להיכנס אליה פנימה ולנסות להבין אותה יותר לעומק. אני רואה את הסדרה הזאת בפעם השלישית ורק מגלה עוד ועוד רבדים.

ב"להרוס אותך" מיקיילה קול פונה לסוגיה של פגיעה מינית על כל צורותיה - לצערי, סוגיה שעולה לעיתים קרובות בחברה שלנו. ועדיין, אונס ותקיפה מינית נדמים כטאבו. קול פורצת דרך בכך שהיא מציגה את הנושאים האלו אחרת משאנחנו רגילים לראות. ברגעים מסוימים בסדרה נוצרת התחושה שהצופה מעכל את הפגיעה עצמה כמו שהקורבן מעכל אותה, ולוקח לך זמן להבין בכלל מה עברת.

זו לא רק סדרה על אונס. היא שואלת, למשל, מה זה גבול. קול מציגה בסדרה גבר ואישה שנמצאים במערכת יחסים, וכשהגבר מוריד במהלך אקט מיני את הקונדום - האם זה חוצה גבול? "להרוס אותך" גרמה לי לשאול את עצמי שאלות. והיא מדברת גם על גזענות, על להיות שחורה, אבל לא ממקום של קורבן. כי עדיין יש בסדרה הזאת שמחה, והיא מציגה בפני הצופה עולם שלם מרתק וסוחף והיא נוגעת בהרבה הרבה נושאים שעדיין לא הציגו אותם בטלוויזיה באופן דומה. לכן היא גם פורצת דרך: היא נותנת את החופש לגעת בדברים האלה ולהתעסק בהם ולהוציא אותם ולא להתבייש בהם, לא לראות בהם כבושה, ושזה בסדר. בעיניי, זו גאונות לשמה.

רות אסרסאי היא שחקנית קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה ("15 שנה", "מקבת'", "מטומטמת")

אבי בוסקילה ממליץ על "סאלח, פה זה ארץ ישראל" של דוד דרעי

"סאלח, פה זה ארץ ישראל" היא סדרה שצריכה להיות מוקרנת בבתי ספר כדי שאנשים ילמדו מה קרה, איך קרה ומה הפערים בחברה הישראלית. יוצר הסדרה, דוד דרעי, מחבר בה אוסף של נקודות שהן פצעים חברתיים פתוחים, שבהמון מובנים נוח לנו להתעלם מהם, ושכל פעם מחדש אנחנו נתקלים בהם בדיאלוג זה או אחר.

הסדרה הזאת שלחה אותי הביתה לשאול את ההורים שלי שאלות. ההורים שלי לא יזמו אף פעם מיוזמתם שיחה כזאת. היו לי זיכרונות על סיפורים דומים, אבל לא זיכרונות מוחשיים, לא משהו שיכולתי לכמת לרמה של דיאלוג או שיחה או שאלה. "סאלח, פה זה ארץ ישראל" שלחה אותי לשאול את השאלות האלה ולשמוע את הסיפורים האלה. חלק מההבנה של מהסדרה הזאת היא שיש פער עצום וחוסר אמון כמעט מוחלט בין הציבור המזרחי בישראל למערכת הפוליטית. זו סדרה שמזכירה שאתה יכול לקחת לאנשים המון דברים, כמו מעמד חברתי ומעמד כלכלי, וכל זה בסדר, אבל החלק הכי קשה מגיע כשאתה לוקח להם את החלום, וזה חלק גדול מהמשבר של עולי ועולות ארצות האסלאם. הם באו לארץ היהודים, בה הם האמינו, עליה חלמו, אליה התפללו. ואלו, לצערי, פערים שקיימים בחברה הישראלית עד היום.

אבי בוסקילה הוא יזם חברתי, מנכ"ל "שלום עכשיו" לשעבר וכיום מנכ"ל "יהב - שותפות ישראלית מעמדית"

אורנה בנאי ממליצה על "לאכול בעלי חיים" מאת ג'ונתן ספרן פויר

עד גיל 40 אכלתי בשר. הייתי מהאנשים שלא עשו את החיבור בין בעלי חיים לשניצלים והקבב הטעימים מהצלחת. הייתי בהכחשה, בהדחקה, כמו הרבה אנשים שטעים להם ולא רוצים לחשוב על מה בעצם הם אוכלים. יום אחד פעילה של עמותת אנונימוס נתנה לי את "לאכול בעלי חיים", והוא שינה את תפיסת עולמי. הוא מסביר בצורה לא מגמתית ומתלהמת איך מתנהלות תעשיות הבשר: החקלאות התעשייתית הזאת נוראית ואכזרית, וגם מאוד לא בריאה. אחרי שקראתי אותו הפסקתי לאכול בשר, כי ההבנה שלי היא שכל האגדה הזאת לפיה בשר בריא ומחזק פשוט שגויה, ושנית - האכזריות שלנו כלפי החיות שעוברות גיהינום ומגיעות לצלחת. מיליוני חיות נטבחות יום-יום בעולם במספרים שלא יאומנו. 

אורנה בנאי היא שחקנית וקומיקאית, לשעבר חברת מועצת עיריית תל אביב-יפו

כריכת הספר באדיבות ההוצאה

אורטל בן-דיין ממליצה על "שביתה" של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר

אני רוצה להמליץ על סרט תיעודי שתרם רבות לעיצוב תפיסת עולמי. מדובר באחד הסרטים המדויקים והכואבים שנעשו אי פעם על החברה הישראלית.

"שביתה" (2005), סרטם המטלטל של אסף סודרי ואמיר טאוזינגר, מתעד את ניסיון ההתאגדות של עובדי מפעל "חיפה כימיקלים דרום", ששוכן באזור התעשייה מישור רתם, ואת מאבקם ההירואי לשיפור תנאי העבודה שלהם. בסרט נחשפת מציאות החיים הקשה של עובדי המפעל תחת הנהלה אכזרית שמנסה לשבור את המחאה. 

כדי לרמוס את העובדים שהעזו לדרוש יחס מכבד ולעמוד על זכותם להתארגן, ההנהלה שוכרת חברת אבטחה פרטית ששולחת בריונים עם אלות, שמכים את העובדים השובתים ללא רחם בכניסה למפעל. גם חרמות, הפחדות ואיומים על בני המשפחה של העובדים היו חלק ממסכת ההתעללות, עד הסוף העגום של הסיפור.

"שביתה" חושף את המהות הפוליטית והחברתית של קשרי ההון-שלטון. ראשית, אנחנו רואים את אוצרות הטבע ששייכים לכולנו, שמופרטים ומעוברים לידיהם של מעטים. באופן ספציפי בזמן ההתרחשויות המתועדות בסרט, הבעלים של המפעל היה אריה גנגר, חבר קרוב של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. מכיוון שכך, אין להתפלא שהמשטרה לא הגנה על העובדים מאלימות בעל ההון. כמו כן, לא מיותר לציין שבעוד שעובדי המפעל מגיעים ברובם הגדול מעיירת הפיתוח דימונה, הכנסות הארנונה של המפעל מגיעות למועצה האזורית העשירה "תמר".

אני מרגישה שכיום הסרט הזה רלוונטי מתמיד, בזמן שבעיירת פיתוח אחרת - בית שאן - מנהלים מקביליהם של העובדים ב"שביתה" מאבק נחוש מול שערים סגורים אחרים, אלה של קיבוץ ניר דוד, מול חברת אבטחה פרטית אחרת שפועלת באלימות נגד המוחים, ובדרישה לשחרור של משאב טבע אחר שהועבר לידיהם של מעטים שמתעשרים ממנו - נחל האסי.

אורטל בן-דיין היא פעילה חברתית, מרצה ומעצבת אופנה 

 

שביתה (צילום: כאן 11; אסף סודרי)
מתוך "שביתה"|צילום: כאן 11; אסף סודרי

אור-לי ברלב ממליצה על "Redemption Song" של בוב מארלי

אני ממליצה על "Redemption Song", בגלל השורה הקאנונית Emancipate yourself from mental slavery, none but ourselves can free our mind - משפט שבו מארלי מצטט את מארקוס גארווי, מהפכן ענק אחר. המשפט הזה, שעד היום אנשים צעירים שרים עם הגיטרה ליד המדורה, כל כך חזק ועוצמתי בעיני; הוא כמו כפתור לשחרור התודעה ממסכֵי ותודעות השקר שבהם התרבות היום מזדהמת.

אנחנו חיים בתרבות שבה בטלוויזיה מספרים לנו סיפור אחד בזמן שבמציאות מתרחש סיפור אחר. כדי לייצר שינוי אתה צריך קודם כל להבין איפה אתה חי. מה אמת ומה שקר. וכשמארלי שר "שחרר את עצמך מעבדות נפשית כי אף אחד מלבדנו לא יכול לשחרר את תודעתנו", הוא נותן את המפתח הראשון בדרך למסע לחיפוש אמת בעידן של פייק. וזה קודם כל מתחיל ברצון הפנימי להפסיק לקנות בולשיט ולהתחיל להבין מה באמת קורה כאן, ואחרי שמבינים שהמציאות כאן היא עקומה, להחליט בעצמנו מה צריך לעשות כדי שיהיה כאן ישר. המשפט הזה הוא לב-ליבה של כל מהפכה. 

אור-לי ברלב היא עיתונאית ופעילה חברתית

 

יגאל גואטה ממליץ על "Free" של סטיבי וונדר

ביום השבּעתי לכנסת הלכתי לקבר הוריי בקריית שמונה. כשמנהלת בית הספר היסודי בו למדתי שמעה שאני מגיע, היא ביקשה ממני לבוא לבית הספר לפני שאמשיך לירושלים. נסעתי לבית הספר היסודי מצודות בקריית שמונה, וכשהגעתי, ראיתי שאני עומד מול 600 ילדים במסדר עם חולצה לבנה והתבקשתי לדבר אליהם. אמרתי להם: "ילדים יקרים, למדתי בבית הספר הזה. לא הייתי הילד הכי עצלן בכיתה - אלא בכל בית הספר. אבל בשלב מסוים לקחתי את עצמי בידיים, עשיתי תואר ראשון ושני, והיום אלך להישבע כאחד מ-120 חברי כנסת בכנסת ישראל. ואם אני יכול, כל אחד יכול. לכל אחד יש קשיים, אבל החוכמה היא להתרומם מעל זה. צריך לשחרר את עצמך ולתת לעצמך להתרומם ולעוף". ואת זה סטיבי וונדר אמר עוד לפנַי: Free to be sure of who I am and what I need not be.

לסטיבי וונדר, במיוחד בשיר הזה, יש מסר אחד מרכזי: כל אחד יכול. עם כל מגבלותיו והמכשולים שבדרכו הוא יכול היה לעשות את כל ההקלות לעצמו ולהגיד שהוא לא מסוגל, אבל נהיה למוזיקאי בחסד עליון וכוכב ענק. אני מתרגש במיוחד מהשיר הזה, כי הוא מזכיר לי מה זה חופש: להיות חופשי מדעות קדומות, להיות חופשי להגיד מה שאתה רוצה כמה שאתה רוצה ואיך שאתה רוצה, לתת דרור לעצמך ולפרוץ קדימה. אדם צריך להיות חופשי מכל אלה, בלי להיות כבול בשלשלאות של התחייבויות מסוימות שמונעות ממנו להגיד את דעתו. ואכן, כל חיי הקפדתי לעשות מה שאני חושב בניגוד למוסכמות ותבניות שאני לכאורה אמור להיות בהן. ברגע שיש לך משהו להגיד, ברגע שאתה חושב משהו - נגד המערכת, בעד המערכת, תעמוד ותגיד. רק מי שנותן לעצמו חופש יכול להצליח.

סטיבי וונדר הוא חלק מהילדות של כולנו. בין אם גדלת בפריפריה בירוחם או קריית שמונה ובין אם לצאצאי עבדים בארה"ב, הוא מדבר על הקשיים של כולנו. הוא בסופו של דבר דוגמה לקושי שאיתו אדם גדל ואותו הוא פורץ. זה מסר לכל אלה שהפערים בין הפריפריה והמרכז פוגעים בהם - אל תפחדו מכלום, תשברו מסגרות, תלכו ותקומו ותפרצו קדימה. אל תפחדו להיות חופשיים - כמו סטיבי וונדר וכמו עצמכם.

יגאל גואטה הוא חבר כנסת לשעבר מטעם מפלגת ש"ס, מגיש תכנית התחקירים "האזרח גואטה" ומגיש, יחד עם שלי יחימוביץ', את תכנית הרדיו "שלי וגואטה"

אבי ילאו ממליץ על "בין העולם וביני" מאת טא-נהסי קואטס

טא-נהאי קואטס, מחבר הספר, גדל בבולטימור ו"בין העולם וביני" זו האוטוביוגרפיה שלו. הוא היה נער שחור במציאות שבה הגזענות המשיכה להרים את ראשה, ובספר הוא מגולל סיפור חייו ומספר על ההתמודדות שלו במרחב לבן שנשלט על ידי אנשים לבנים. הספר הזו הוא מעין כתב תביעה שלו נגד העולם והוא מתאר את ההתמודדות שלו מול ניצול של הדבר האלמנטרי ביותר של האדם: החופש והחירות שלו. 

הספר מצליח לפרק את רעיון הגזענות - איך היא בנויה, את מי היא משרתת. הרבה אנשים חושבים שגזענות זה להגיד "יא אתיופי מסריח" או "ערבי מסריח", אבל זה רק הסממן המילולי שלה. גזענות זה יותר מזה: זו מערכת שנבנתה שנים על גבי שנים. וזה בעיני מה שמרתק בספר - הוא מראה, בצורה אינטליגנטית ובשפה מאוד עשירה, למה בעצם המאבק בגזענות ממשיך להתקיים. הלוואי שיהיו לנו סופרים ואינטלקטואלים כאלה גם בחברה הישראלית.

אבי ילאו הוא פעיל חברתי ומקים מפלגת "צדק"

כריכת הספר באדיבות ההוצאה

ברק כהן ממליץ על "איפרכו" של סטליוס קזנג'ידיס

בפתח התקליט "איפרכו", לפני שמתחילים להתנגן השירים, הזמר סטליוס קזנג'ידיס נושא דברים פוליטיים שמאוד השפיעו עלי: קזנג'ידיס מאדיר את מעמדם של הפליטים, המהגרים והעניים. גדול זמרי יוון בתקופה ההיא שם את עצמו בעמדה שמחויבת לאנשים האלה. במקום לחפש את הקירבה או את האהדה של השלטון או של החזקים, הוא מצהיר שמעניין אותו לשיר לאנשים הפשוטים, לעניים ולדלים. אומן עשוי לטעות ולחשוב שהוא צריך לחפש איך להגיע לכמה שיותר ולפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר, להיות נטול עמדה או תוכן. קזנג'ידיס הוכיח בדיוק את ההפך: דווקא דרך התוכן הפוליטי, אפשר להיות סופר-מקובל וסופר-אהוב לא רק ביוון אלא בכל העולם, גם פה בארץ. הנטייה האנושית היא לנהות אחרי החזק, וקנזג'ידיס בא ואומר שהוא בכלל לא מתעניין בחזק אלא בעניים, במהגרים ובפועלים קשי היום. ולכן לא רק שאין סתירה בין העמדה הפוליטית שלו לאמנות שלו, הוא חוגג את הקשר ביניהן. קזנג'ידיס הוא אמן פופולרי ואהוד מצד אחד ובלתי-מתפשר על העמדות שלו מצד שני, וזה לא דבר נפוץ. בטח שלא היום.

עו"ד ברק כהן הוא פעיל חברתי, ממקימי קבוצת "באים לבנקאים"

רון כחלילי ממליץ על "שבורי לב" של חנן בן-ארי

זה שיר יפה, וכזה שמייצג בעצם מגמה שהולכת ומתעצמת בשנים האחרונות של כניסת "הפופ האמוני" אל המיינסטרים הישראלי. למרות שהם חובשי כיפות למרות הטקסט האמוני שלהם ולמרות סוג המוזיקה, הזמרים האמוניים תפסו את המשבצת של המוזיקה האיכותית בזכות טקסטים עמוקים ואישיים על קודש וחול, ובזכות בינלאומיות ולוקאליות. תמיד הייתה פה מוזיקה דתית, אבל אף פעם לא כל-כך מקצועית, שהכל בה נורא מרגש ולא פוחד לגעת בקיטש. זה מהמם, אני מת על קיטש, והם מביאים את הקיטש בלי להתבייש. בלי להתנצל. "אבא תעזור לי, אלוהים אני קטן אתה גדול", זה הכל סמי-פילוסופי כזה, הכל כזה באקזיסטנציאליזם, מחשבות על החיים. זה עמוק, עטוף בפופיות שמאלצית, ואני חושב שזה מקרב את הנוער שמקשיב. זה יותר איכותי, יותר עמוק, יותר מוקפד, יותר יהודי, יותר לוקאלי, ובאיזשהו אופן, יותר ישראלי. מישהו צריך לכבוש את קיסריה, מישהו צריך לכבוש את היכל נוקיה, ומה שפעם עשה מתי כספי מול פסנתר כשמילא אצטדיונים - היום עושה חנן בן-ארי.

רון כחלילי הוא עיתונאי ויוצר טלוויזיה ("על צד שמאל", "ערסים ופרחות - האליטה החדשה", "אכלו לי שתו לי - הדור הבא")

מירה עווד ממליצה על "על העיוורון" מאת ז'וזה סאראמאגו

בימים אלה במיוחד הייתי רוצה שאנשים יקראו את הספר וייזכרו כמה זה מסוכן כשאנשים מאבדים צלם אנוש ונכנעים ליצר ההישרדותי שבהם ובכך מחזירים את חוקי הג'ונגל. בספר, מגפה תוקפת את האנושות ומעוורת את הנדבקים בה. המטפורה הזו לא יכלה להיות יותר רלוונטית מאשר בימינו, כשמגפה אמיתית מאיימת על העולם. וכמו במגיפה הנוכחית שאנחנו מתמודדים איתה, תופעות הלוואי מסוכנות בדיוק כמו המחלה עצמה: שלטון הכוח, התגברות השחיתות והתפוררות ההגינות הבסיסית. פחד וחוסר וודאות מהווים קרקע פוריה לבריונים ולדמגוגים שיודעים לנצל את המצב לטובתם.

ב"על העיוורון" התוהו ובוהו מגיע למימדים דיסטופיים ומפחידים, ובסוף הספר המגיפה חולפת כלא הייתה, אבל נותר ההרס הרב שאנשים גרמו בהתנהגותם. היום כולנו שרויים בעלטה של דיסאינפורמציה, כולנו נמצאים במצב של אי ידיעה וחוסר ביטחון והתגובה הטבעית היא לדבוק במחנות המוכרים ולחפש קול מושיע. אבל כמו שמדגים סארמאגו בספרו, גם בעיוורון שלנו עלינו להיזהר שבעתיים ולראות אחרי מי אנחנו הולכים.

מירה עווד היא זמרת, שחקנית וחברת מועצת הקרן החדשה לישראל. ייצגה את ישראל באירוויזיון 2009 

כריכת הספר באדיבות ההוצאה

יוסי צברי ממליץ על "The Writing's On The Wall" של דסטני'ז צ'יילד

לא רבים יודעים את זה, אבל אני גיליתי את ביונסה. כן! עוד כשהייתה בת 15 והובילה את הדסטני'ז צ'יילד, בטרם אנשים ידעו איך להגות את שמה או להבדיל בינה לבין קלי או לה-טויה, אני כבר ידעתי את כל מילות השירים בעל פה ולא היה ספק בידי שביונסה תכבוש את העולם. מזל, כי בלעדיי זה בטח לא היה קורה.

דווקא האלבום השני שלהן, "The Writing's On The Wall" שכולל כמה להיטים כמו "Bills, Bills, Bills" או "Say My Name" הוא המזוהה איתן ביותר, ובצדק; אלבום היפ-הופ משובח ומהפכני ששם נשים ונערות במרכז. נשים שלא מתביישות במיניות וברצונות שלהן, וכאילו לא די בזה, הן גם רוצות לחגוג וגם לא מוכנות עוד להיות בנות החסות של גבר או לקבל מרות ממנו. כשמקשיבים לו היום, מבינים את גודל הפצצה שניחתה על עולם הפופ-אר'נבי. כבר אז, בשנות ה-90 ביונסה השאירה אבק למריה קארי או וויטני יוסטון ששלטו אז במצעדי הפזמונים ודסנטיז צ'יילד שהיו אז להקת החימום של אחת, כריסטינה אגילרה, הפכו לאחת הלהקות המצליחות בכל הזמנים.

אבל מדהים יותר לראות את הדרך שביונסה עשתה בעצמה - שנושאי העצמאות והכוח הנשי היו תמיד במוקד השירים שלה - מאז שחיפשה לעצמה גבר שישלם את החשבונות שלה ועד לאישה שמתגלה באלבום המופתי "Lemonade", שכל כולו שיר הלל לנשים ובמיוחד לשחורות שביניהן. היא גם המפרנסת הדומיננטית, המלכה הבלתי מעורערת והלוחמת העשויה ללא חת ובו בזמן גם יפהפייה אימהית, סלחנית וחומלת.

ואי אפשר לסיים מבלי לציין את הסרט "Homecoming" שביימה ביונסה (כן, הביץ' גם יודעת לביים) שאם מישהי לא ראתה את הסרט - שעוקב אחרי החזרות וההופעה בפסטיבל הנחשב קואצ'לה, ובעצם מהווה סוג של אנתולוגיה מיצירתה של קווין בי - שתפסיק לקרוא עכשיו, תיכנס לנטפליקס ותתחיל לקפץ מול הטלוויזיה.

יוסי צברי הוא שחקן, משורר ואמן פואטרי סלאם

עדי קיסר ממליצה על "The Miseducation of Lauryn Hill" של לוריין היל

פעם בכמה זמן פורצים אל הזירה התרבותית יוצרים שלא ראינו לפני. יוצרים שחיכינו להם, לפעמים מבלי לדעת שחיכינו, ומשנים את השדה הזה כפי שהכרנו אותו. לוריין היל הגיחה אל זירת ההיפ-הופ המבעבעת בתחילת שנות התשעים עם הפוג'יז והניחה את היסודות לראפריות שיגיעו אחריה בשדה שנשלט אז באופן מובהק על ידי גברים. אלבום הסולו שלה, "The Miseducation of Lauryn Hill" שיצא בשנת 1998, הוא מעבר לאלבום מצליח: הוא בשורה. הוא ערבב את ההיפ-הופ עם האר'נבי והרגאיי, במפגן של אהבה וכאב, זעם ואמונה, חגיגה ואמת.

מהבחירה בשם האלבום לשירים נפיצים חברתית, היל קשרה את האישי בפוליטי והצליחה ליצור אלבום רך וחד, נוטף כשרון ורוח. היא כתבה על העוגן הפנימי שלה, על דימוי נשי, מבני כוח ומציאות הגטו. היא כתבה שירים לאנשים שנידונו להפסיד במשחק עוד לפני שהתחילו לשחק, עצרה לשאול מי המציא את החוקים ופסקה ש- "Everything is Everything". בשיר האהבה הגוספלי שמוקדש לבנה, "Zion", הציפה את הקשיים של נשים בתעשייה כשחשפה באומץ את הכוח שהופעל עליה לוותר על ההיריון ועל האימהות למען קריירה והצלחה. הכנות שבה כתבה את חייה סיפרה סיפור חברתי מורכב, מזווית נשית, כזו שכמעט ולא היתה קיימת בהיפ-הופ לפני. השנים שאחרי יציאת האלבום הוכיחו כמה השפעה הייתה לו על סצנת ההיפ-הופ וכמה הקול של היל נשאר חד פעמי.

עדי קיסר היא משוררת ומייסדת "ערס פואטיקה"

אמיר שורוש ממליץ על "רשומון מרוקאי" מאת שרון אריק כהן

כשפנו אלי לפרויקט הזה, בדיוק סיימתי לקרוא בפעם השנייה את ספר השירה שכתב, בגילוי נאות, הסוכן שלי, שרון כהן: "רָשׁוֹמוֹן מָרוֹקָאִי". פואמה שמספרת את סיפור משפחתו בעיירת הפיתוח בה גדל. היא נפתחת כך: ״כבן למשפחה המגלה כל מעט, החלטתי אני לספר הכל״. מאותו רגע, לא יכולתי להפסיק לקרוא. סיימתי את השיר האחרון וקראתי שוב מחדש כדי להבין מה בדיוק חוויתי. למרות שסיפור חיי שונה לחלוטין, היו בו שירים שהזכירו לי חוויות מהחיים של עצמי, כמו השירות שלי בצבא.

כשחקן אני מאמין שיש לשפוט אמנות לפי החוויה שאתה עובר. האם אחרי הספר משהו השתנה? בי? בעולם? ובכן, אני יכול לומר שהספר הזה שינה אותי. לא רק כי זו שירה שיש בה מחאה בכל הנוגע לזהות, מגדר ועדה, אלא גם כי היא נוגעת בכאב העמוק ביותר של ילד-גבר שמגלה את הסיפור המשפחתי שלו, ובכאב של גבר שרוצה שיראו אותו לא רק במובן הפיזי. הספר עוסק בקהילה הלהט"בית, בהגירה, בסודות במשפחה, בדימוי גוף, פגיעה מינית, גבריות, התבגרות פיזית, בטיפול נפשי ואפילו באל-הוריות - ובכל אלה הוא עוסק בשירה מיוחדת ובחשיפה של סיפור חיים מרגש אחד.

שרון כתב את הספר הזה לאחר שנים של שתיקה וחוסר רצון ויכולת להתמודד עם העבר המורכב שלו ושל משפחתו. הספר הזה עורר בי את המודעות והחשיבות בלדבר, לספר, לגרום לאנשים האהובים והקרובים אליי לפתוח את ליבם כי בסופו של דבר מה שהרָשׁוֹמוֹן המָרוֹקָאִי רוצה לומר הוא שסודות ושתיקה גוררים בושה, בושה שמטפחת אשמה שאוכלת אותך מבפנים. הספר - ואני - רוצים שתדברו ותספרו; העיקר שלא תשתקו.

אמיר שורוש הוא שחקן טלוויזיה ותיאטרון ("בילי שוורץ", "קופה ראשית", "ארץ נהדרת")

כריכת הספר באדיבות ההוצאה

נוף עת'מאנה ממליצה על "להרוס אותך" שיצרה מיקיילה קול

"להרוס אותך" היא סדרה בריטית שנכתב ובוימה על ידי מיקיילה קול, שגם מגלמת את הדמות הראשית - ארבלה. ארבלה היא צעירה שחורה שעוברת במהלך הפרק הראשון אונס, ומנסה לאורך הסדרה לשחזר את האירוע מפיסות זיכרון אקראיות שעולות לה, לעבד את שקרה לה, כאשר היא מחפשת לבנות את חייה מחדש. על פניו, מדובר בסדרה העוסקת באונס, אך התוכנית נוגעת לעומק ברבדים שונים של חייה של ארבלה; היא נוגעת בסוגיות של זהות, גזענות, טראומה, שוביניזם, אלימות על כל סוגיה, המציאות של החיים אל מול האינטרנט והרשתות החברתיות. וכל זה לראשונה מסופר ללא תיווך על ידי אותה ארבלה, שצמחה מתוך אינטרנט ורשתות החברתיות. והסדרה אולי מדברת על אלימות מינית והסכמה, אך ניתן להשליך את הנאמר בה על תחומי חיים רבים: על אלימות המילולית וגבולות של חופש הביטוי, האטימות, הדעות הקדומות ואוזלת היד של המשטרה.

אך הסדרה מתפקדת כיותר מטקסט פוליטי. המעברים הכמעט הזויים בחייה של ארבלה מאֵימה לשלווה, מאופטימיות וצחוק לתסכול ודיכאון משקפים בצורה נאמנה את החיים עצמם ואת כוחם בעיבוד הטראומה. ההסתכלות הפנימית שהיא מבצעת לאורך הסדרה תוך כדי שבירת גבולות וטאבו. הסדרה בעצם מעודדת הסתכלות פנימית בעולם בו הרגילו אותנו להסתכל החוצה - ויתכן שאפשר לומר שבימים אלה, בהם כולנו חווים את הקורונה כטראומה גלובלית, שווה לחזור לארבלה כדי לראות איך התמודדה עם הטראומה האישית שלה.

ד"ר נוף עת'מאנה היא שפית, מיקרוביולוגית, יועצת קולינרית וזוכת העונה הרביעית של "מאסטר שף"

מתוך "להרוס אותך"|צילום: יחסי ציבור באדיבות yes

ח״כ עאידה תומא-סולימאן ממליצה על "סלאם יא סחבי" של תאמר נאפר

שירו "שלום חבר" (סלאם יא סחבי) של הראפר הפלסטיני תאמר נאפר הוא שיר שמזעזע וחודר ללב, אבל אחר כך הוא גם מייצר כעס. וכעס הוא הבסיס למחאה. הדובר בשיר פונה אל חברו הטוב ששוכב גוסס ברחוב אחרי שנורה מ-11 כדורים בזמן קטטה בין פושעים. תאמר זועק את העוול בכך שאימא של חברו תצטרך לקבור אותו - בניגוד לדרך הטבע. ברגע מסוים הוא אומר שצריך להתקשר לאמבולנס ולהגיד שנורה יהודי, כדי שהאמבולנס יגיע מהר יותר, ויציל את חברו. ובכל זאת, האמבולנס לא מגיע בזמן.

השיר הזה, כמו מכלול יצירתו של תאמר נאפר, מדגיש את הכעס והייאוש שלנו כחברה שנמחצת משני הכיוונים - מהעוולות החברתיות שלנו בתוך הבית כמו אלימות ושוביניזם, ומצד השני מהממסד שמתייחס אלינו, הערבים, כאזרחים סוג ב', ומייצר את העוני וההזנחה שרק מגבירים את השסעים בחברה. זה שיר עצוב, ומכעיס, אבל זה גם שיר שמניע לפעולה. רק שילוב כוחות ומאבק משותף ועיקש יכול לשנות את המציאות הקשה שאנחנו חיים בה. זה נכון לגבי המאבק באלימות ובפשיעה, אבל זה נכון לגבי כל מאבק.

עאידה תומא-סולימאן היא חברת כנסת מטעם הרשימה המשותפת

השרה פנינה תמנו-שטה ממליצה על תערוכת "אדיס זמן" שאצרה כרמל גופר

אני ממליצה על תערוכת אמנות חדשה ובועטת בשם "אדיס זמן" של קבוצת האמנים המוכשרים "קולקטיב ביתא" אשר מציגים יצירות נשכניות המשקפות את המאבק הארוך של יוצאי אתיופיה נגד גזענות ואפליה. נחשפתי אליה דרך האינטרנט והרשתות החברתיות, ואני מתכוונת, בעזרת השם, להגיע אליה כשנחזור לימים טובים לאחר הקורונה, בהם נוכל לצאת מהבתים ולהיחשף, פנים מול פנים, לאמנות חברתית ובלתי מתפשרת.

קבוצת "קולקטיב ביתא" מציגה לחברה הישראלית יצירות שנוצרו בעקבות הזעם והתסכול שחוו יוצאי אתיופיה בישראל לאחר המחאה בשנת 2019 כנגד שיטור יתר ואלימות משטרתית. היוצרים מביעים את התחושות האמיתיות והרצון העז של הקהילה האתיופית לעידן חדש, כנאמר בשפה האמהרית - "אדיס זמן". אמני התערוכה מבטאים ביצירתם את נבכי נפשם ואת מה שחוו על בשרם על רקע אירועי שיטור היתר, הגזענות והאפליה כלפי יוצאי אתיופיה בישראל, ולוקחים אותנו למסע אומנותי לתיקון מציאות. 

"קולקטיב ביתא" הם קבוצת אומנים מוכשרים צעירים וצעירות בני הקהילה האתיופית - אלעזר טמנו, אנטנש יאלאו, אפריים ווסה, וודג' מלקה, טל מגוס, טספאי טגניה, לימור ארגהי-מנגיסטו, עדן דסטה, רחל אניו, שמעון וונדה ושרה יצחק - שהחליטו לצאת ביצירותיהם ככלי שיהווה מראה לחברה הישראלית וגם לחוויה של צעירי הקהילה. באפס מילים ובמיליון צבעים הם מצליחים דרך יצירות האומנות שלהם להעביר מסר חשוב על כאב של קהילה שלמה והמסע שלה בתוך החברה הישראלית.

פנינה תמנו-שטה היא שרת העלייה והקליטה וחברת כנסת מטעם מפלגת "כחול לבן"

אדיס זמן (צילום: אלעזר טמנו)
דיוקן עצמי של אלעזר טמנו, שהוצג ב"אדיס זמן"|צילום: אלעזר טמנו


הצילומים בתמונה הראשית: Michael Putland; Aaron Rapoport; Ebet Roberts; GettyImages IL; יח"צ באדיבות yes; רשת 13 וד. ד. הפקות; קשת 12