בשבוע שעבר חגגה השחקנית והמוזיקאית דפנה רכטר שבע שנים של ניקיון מאלכוהול ומסמים. "אני לא מבינה איך עשיתי את זה", היא אומרת. "אחרי 40 שנה בסמים אתה לא יודע מה זה לחיות, לא יודע כלום. הייתי זומבי, לא ידעתי איך לדבר ואיך ללכת. אשכרה לא חייתי".
רכטר פתחה לאחרונה חשבון טיקטוק והיא מדברת בו בכנות על ההתמודדות שלה, על פרישתה ממשחק לטובת עיסוק במוזיקה – ועל המקצוע החדש שלה, דוגווקרית. הדברים הפתיעו את מי שזוכרים אותה כדניאלה מ"אהבה מעבר לפינה" וכשחקנית קולנוע זוכת שני פרסי אופיר, ורגע לפני יום הולדתה ה-60 אומרת רכטר שגם היא מגלה את עצמה מחדש: "התחלתי להשתמש כשהייתי בת 11 וחצי. פתאום התעוררתי, וזה כמו לראות את העולם בעיניים של גיל 12".
מה זה "התחלתי להשתמש"?
"התחלתי באלכוהול, עברתי לחשיש, שאז קראו לו נאפאס, ובגיל 14 כבר הזרקתי. עברתי להארדקור, אמרתי על עצמי, 'אני נרקומנית'. זאת הייתה בעיניי גאווה".
מה הילדה שהיית בגיל 11 ידעה על אלכוהול?
"היא לא ידעה, רק לקחה את השלוק הראשון והבינה שהיא מצאה את החבר שלה".
כנערה הייתה רכטר מסתובבת ברחוב דיזנגוף בתל אביב. שם, היא מספרת, נחשפה לראשונה לסמים. "היה לי חבר גרמני, נרקומן, שבא עם מזרק. אני לא מבינה איך לא הייתה לי שום מחשבה שזה מפחיד, אבל זרמתי לתוך זה בשמחה. וזה הציף אותי בתחושה שאני לא רוצה לספר עליה או לתאר אותה, כי זה עדיין מדליק אותי נורא".
דברים שונים הובילו את רכטר למקום ההוא. אחד מהם היה תקיפה מינית שעברה בגיל שבע; אחר היה הרגע שבו סיפרה על הטראומה לאמה, השחקנית הנערצת חנה מרון, ולדבריה לא זכתה ממנה לאמון או לתמיכה רגשית. "אני בן אדם שהאמין כל החיים שהוא לא ראוי להיות. לא הרגשתי שייכת לשום מקום, לא הרגשתי שרואים אותי, לא הרגשתי שאני שווה", אומרת רכטר. "הרגשתי שאני מיותרת, שאני תופסת מקום. תמיד הייתי נורא חמודה ואהבו אותי, אבל זה כי הייתי מול אנשים מה שהם רצו שאהיה".
מה זה אומר?
"אחד הדברים שהבנתי בטיפול שעברתי הוא שהפגיעה המינית בילדות הייתה מאוד משמעותית בכל מה שעברתי אחר כך, במצבים שאליהם הכנסתי את עצמי. נוצלתי, עשיתי סקס בשביל סמים. נשארתי פגועה מינית בלי לדעת שאני עושה את זה לעצמי כל הזמן".
אולי ניסית לשחזר את הסיטואציה, כך שבחוויה שלך תוכלי לתקן אותה כשאת בשליטה.
"כן. מבחינתי זה היה כי אני החלטתי, אני כבשתי, אני הייתי המזדיינת מספר אחת של כל העולם. אבל זה לא היה קשור אליי בכלל".
ואז הגעת למשחק, על כל הכרוך בזה. הוטרדת כשחקנית?
"בטח, כל השנים עברתי אביוז. אבל עד היום אני אומרת שזה היה בשליטה שלי, שהבאתי את עצמי לשם, שאני זו ששחזרה שוב ושוב ושוב".
יש לך מחשבות על זה שאולי בהלך הרוח של היום היו מאמינים לך והחיים היו מתגלגלים אחרת?
"אני לא יודעת. תראי את אייל גולן, הבנות האלו נאבקות כבר המון שנים בגלל שהוא מי שהוא, וזה לא סבבה. זה עדיין קורה".
על מקומה של אינטימיות בחייה אומרת רכטר, "אני מתנזרת כבר הרבה מאוד שנים, לא יכולה לדמיין את עצמי עם מישהו. נבר סיי נבר, אולי בגיל 80, אבל אני לא רוצה לחיות עד גיל 80. בשיר חדש שלי שייצא בקרוב, 'זאבות ואיילות', אני אומרת: 'לא פוחדת מהמוות, מפחדת לחיות'. אני עוד צריכה לעבור עם עצמי תהליך".
אמא ואני תקשרנו רק לפני שהיא נפטרה
היא נולדה בתל אביב, בתם של מרון ושל האדריכל יעקב רכטר ואחותם למחצה של יוני רכטר והמאיירת מיכל לויט, ילדיו של יעקב מנישואיו הראשונים. משפחה של תרבות גבוהה, שרכטר נחשבה בה לילדה המרדנית. "את השימוש בסמים הסתרתי מההורים"', היא מספרת. "הם לא ראו ולא ידעו הרבה מאוד זמן, עד שבאתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני לא רוצה לחיות יותר. ככה ההורים שלי גילו".
רכטר סיימה לימודי משחק בבית צבי, ב-1984 הופיעה מול 100% רייטינג באחד מפרקי הסיטקום "קרובים קרובים" לצד אמא חנה, וכעבור שבע שנים כבר זכתה בפרס אופיר על הופעתה בסרט "מעבר לים". "קיבלתי פרסים ואף אחד לא ידע שהסמים היו הקביים שלי", היא אומרת. "זה מה שעזר לי לחיות, לא הצלחתי לתפקד בלי זה. כשלא לקחתי הרואין, לקחתי קוק. כל הסמים בעולם חוץ מוויד, שעושה לי ממש רע. שונאת את הריח של זה. לקחתי גם מורפיום שקיבלתי במרשם בגלל בעיות בגב, היו לי טונות של מרשמים והייתי הולכת לבתי מרקחת ומשיגה לי כל כך הרבה. ככה זה היה 40 שנה".
כל יום?
"לא כל יום הרואין. תקופות של סמים, תקופות של אלכוהול".
בהריון?
"שתיתי כוס, שתיים, ארבע ביום, וזה נחשב אצלי נקי. לא היה מצב שאני לא משתמשת בכלום".
על ההורות לבתה היחידה, שנולדה באמצע שנות ה-90, מספרת רכטר: "הקשר עם אבא שלה נסדק והתפרק מהר מאוד, ואני נשארתי לבד עם ילדה וכלבה. הייתי צריכה לפרנס ולעשות הכל, והתמוטטתי. חזרתי להשתמש. לא עמדתי בזה, אבל לא היה מצב שהיא תבכה כשאני בבית".
בבית ועל סמים.
"הייתה לה מטפלת מדהימה, ואני הייתי אמא מאוד מסורה בדרכי. עבדתי מאוד קשה, כל הכסף שלי הלך למטפלת ולסמים".
שנות הסמים גבו מחיר בכל היבט של חייה. "היו לי מלא חברים, וכשהייתי על מורפיום ולא הייתי יותר חברותית, כולם נעלמו", מספרת רכטר. "כשאבא שלי נפטר קיבלתי סכום כסף, אבל שרפתי את זה וגם חילקתי את זה. הייתי קונה כמויות אדירות ולא מתחשבנת על כלום".
אנחנו מדברות ביום אמוציונלי, יום השנה ה-24 לפטירתו של אביה. היא אומרת שהכאב עדיין חי, אולי יותר מתמיד: "הוא היה החבר הכי טוב שלי, היחיד שראה אותי ולא שפט אותי. הוא היה הכל בשבילי. רציתי להיות כמוהו, עם הנחישות וההתמדה, ואף פעם לא הייתי כמוהו, כי הייתי מסוממת. אבל אני חושבת שככה הגנתי על עצמי, כי בלי הסמים לא הייתי יושבת פה איתך. הייתי מתאבדת מזמן".
איך אבא שלך הגיב אז, כשאמרת לו שאת לא רוצה לחיות?
"הוא הציל אותי כמה וכמה פעמים. פעם ביקשתי ממנו שייתן לי כבר ללכת, כי באמת לא רציתי להיות בעולם הזה יותר, והוא הקשיב לי בלי דרמה ואמר, 'כל זמן שאני בחיים – לא תהיה אבן שאני לא אהפוך כדי להציל אותך. אחרי שאמות תעשי מה שבא לך'".
רכטר דיברה בעבר על מערכת היחסים המורכבת שהייתה לה עם אמה. כשפנתה ממשחק למוזיקה הקדישה את הסינגל הראשון שלה – השיר Thank you – למי שלימדה אותה מה היא לא רוצה להיות כאם: "לא עוד הזנחה, לא עוד שקרים, הבטחות ריקות".
"הקשר בינינו היה מאוד מאוד בעייתי", אומרת כיום רכטר על אמה. "כשאבא שלי נסע אליה אחרי שהיא נפצעה (רגלה של מרון נכרתה לאחר שנפגעה בהתקפת מחבלים על מטוס אל על בגרמניה – א"ו), התגעגעתי אליו ולא אליה. הצלחנו באמת לתקשר רק לפני שהיא נפטרה, ופתאום הבנתי עליה המון דברים. היום אני מלאה בחמלה ובהערכה כלפיה, כי היא לא עשתה שום דבר מתוך רוע. היא הייתה אדם קשה וחזק, היא עשתה דברים מדהימים, רק לא כאמא. היום אין לי בעיה לדבר עליה, אני לא מתביישת להגיד שאני לא מתגעגעת אליה, אבל אין לי כעס עליה. זה נגמר כשהשמעתי לה את השירים שלי והיא אהבה אותם. אז ראיתי שהיא רואה אותי".
בשיר דיברת על האמא שבזכותה למדת לא להיות. הצלחת להיות אמא אחרת?
"בדברים מסוימים כן, בדברים מסוימים לא. אני בתהליך משקם עם האימהות שלי, והייתי חייבת להרפות מהבושה ומהאשמה. אני במקום אחר".
יוני אמר לי, "תמיד הייתה בך מוזיקה"
למשחק הגיעה רכטר בהמלצת הוריה, ומהר מאוד הקריירה נסקה. ב-1998 כבר זכתה בפרס אופיר שני, על "קשר עיר", אבל "כל פרס היה עוד מסמר בארון שלי. הייתי כמו דרקולה, כמו ערפדה. ניהלתי חיים כפולים, והפער בין שתי הדמויות הלך וגדל וגדל. הייתי צורכת יותר ויותר ויותר סמים כדי שאוכל לתפקד כשחקנית".
את ההכרה של הקהל הרחב קיבלת בתחילת שנות ה-2000 כדניאלה, בעלת הפיצרייה ב"אהבה מעבר לפינה". איך את רואה את זה היום?
"עשיתי הרבה דברים לאורך השנים, ולא משנה כמה מהממים, כולם זוכרים את דניאלה. כשחקנית תיאטרון זו לא הייתה החלטה פשוטה לעשות דרמה יומית, אבל זה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי בקריירה. עדיין זוכרים אותי משם, אנשים מתים על זה, וזה עדיין מכניס לי כסף בתמלוגים. כל כמה זמן מגיע צ'ק, וזה ממש נחמד. אני מתפללת שלא יורידו את זה אף פעם".
ב-2008 הודיעה רכטר על פרישה ממשחק. שנים לאחר מכן ניסתה לחזור לתיאטרון, אבל מצאה דלתות סגורות. "נורא ניסיתי, וכולם אמרו, 'את נהדרת, אבל אין לנו משהו בשבילך'".
יש לך מושג למה?
"אני נופלת בין הכיסאות. אני לא נראית זקנה, אבל כבר לא יכולה לעשות אימהות בנות 40, ומצד שני אני מלאת קעקועים. כדי להתפרנס התחלתי להוציא כלבים".
ככה, פשוט הלכת על זה?
"זאת הייתה תקופה קשה כלכלית, ואז חשבתי על זה והתחלתי לפרסם בשכונה. פתאום אמרתי, איך המחשבה הזאת לא עברה לי קודם? זה להיות עם אנשים שאת אוהבת, לעשות ספורט, ומשלמים לך על זה. זו לא פרנסה שמתעשרים ממנה, אבל יש לי קבועים שאני מוציאה ואני מאוהבת בהם. לא ברור לי איך הגעתי להיות דוגווקרית רק עכשיו, מאז שנולדתי אני צמודה לבעלי חיים. פעם חזרתי הביתה עם כבשה, גם חמור אימצתי".
כשפרשת ממשחק אמרת שזה כדי להגשים חלום ולעשות מוזיקה. מה הוביל אותך לזה?
"זה תמיד בער בי, ובאותו יום שהודעתי על פרישה הלכתי וקניתי סקסופון. נפגשתי עם יוני, שאלתי מה הוא חושב והוא ואמר לי, 'תמיד הייתה בך מוזיקה, תמיד היית מוזיקה'".
את מתייעצת עם יוני?
"כשיש לי שיר חדש אני שולחת לו ושומעת את דעתו, אבל אנחנו לא משתפים פעולה במוזיקה. אנחנו שומרים אחד על השני בקטע הזה, אנחנו נשארים אחים".
את הניסיון לפרוץ כמוזיקאית עשתה רכטר עם בן זוגה דאז, נעמן טל, אבל הסמים היו מי שניהלו את העניינים. "הייתי אול אובר דה פלייס, מאוד מאוד מסוממת. הופעתי בכל מקום, גם אם היו חמישה אנשים בקהל, ושילמתי הון עתק לנגנים. הכל היה אובססיבי, ומן הסתם זה לא עבד".
במוזיקה יש משהו מאוד חשוף, לעומת משחק, שמאפשר בריחה לדמויות אחרות. אולי זה היה קצת כמו שהסמים היו עבורך בריחה מעצמך?
"לגמרי, זה ממש נכון. בתיאטרון אתה עומד על קרש ואומר מילים שמישהו כתב לך, ובמוזיקה אתה עומד על קרש ומדבר אותך. אבל אין לי בעיה להיחשף במוזיקה".
לאחר שהשאירה מאחוריה את הסמים חזרה רכטר למוזיקה, אבל לא בלי חששות. "אחרי הגמילה לא האמנתי שאחזור אי-פעם ליצירתיות, צריך ללמוד הכל מחדש", היא אומרת. "חזרתי קצת להופיע עם הלהקה הישנה שלי, '4 בסולם רכטר', אבל זה התפרק מהר מאוד. אחר כך עשיתי הופעות אקוסטיות במקומות קטנים, אבל לא בא קהל, והפעם לא הייתי אטומה לזה. לא הבנתי, אני דפנה רכטר, למה אף אחד לא בא? נהייתי מתוסכלת, ואי אפשר לעשות מוזיקה מתוך תסכול. אז אמרתי לעצמי 'תרפי', ולא נגעתי במוזיקה מלא זמן".
ועכשיו את חוזרת לזה. מה קרה?
"ממש התפרקתי כשקורין (אלאל – א"ו) נפטרה. זה הביא כאב שלא הכרתי, היו לי התקפות של בכי כאילו שחוויתי את כל האובדנים שלי מחדש. פתאום אבא שלי עלה לי, פתאום גם על עצמי בכיתי".
ב-2015 הפיקה אלאל לרכטר את האלבום "ביום טוב", והשתיים נשארו בקשר. "אהבתי אותה ממש, כשעבדנו באולפן הייתי באורות. העבודה איתה החייתה אותי", אומרת רכטר. "כשהיא נפטרה פתאום היה לי ויז'ן של הופעת השקה לאלבום הבא שלי ב-15 ביולי, יום ההולדת ה-60 שלי, במועדון 'האזור', שבו הייתה גם ההשקה של 'ביום טוב'. אמרתי, 'הפעם אני אעשה את זה כמו שצריך'".
מה עשית הפעם?
"היו לי טקסטים שאני מאוד אוהבת, שלום גד הפיק לי את השיר 'שרב', שייצא בסוף החודש, והתחלתי לאסוף שירים אחרים. הבנתי שאם אני לא אעשה את זה עכשיו, אני לא אעשה את זה אף פעם. אני צריכה לחזור לתודעה, לכן אני גם עושה טיקטוק ואינסטגרם, אבל רק כשזה אותנטי".
תסכימי להצטרף לריאליטי מוזיקלי אם תבוא ההצעה?
"אני חושבת על זה המון, אבל אם אני אלך, זה יהיה רק כדי להשמיע את השירים שלי".
פתאום אומרת רכטר בכנות שנדיר לשמוע מאומנים, "אני לא זמרת-זמרת, אני לא מאמינה שאגיע רחוק בריאליטי, אבל זה הלב שלי. לא האמנתי בשום דבר שעשיתי, אבל הטקסטים שלי – זה הדבר היחיד שאני מאמינה שהוא טוב".
אפשר להחלים, אבל אי אפשר להבריא
כל מה שקורה היום בחייה של רכטר נולד כשנגמלה מסמים, אבל זה היה תהליך ארוך וקשה. במשך שנים ניסתה שיטות שונות, ודווקא כשהחליטה להיגמל לבד הצליחה. "הבנתי שאני אצליח רק בדרך שלי, כי להיות בין אנשים ובקהילה לא עבד לי. גם לא טיפול של זריקה שעשיתי חמש פעמים, תהליך שבו אתה עובר את כל הקריז בהרדמה מלאה".
זה דווקא נשמע כמו דרך טובה לצאת מזה.
"כן, רק שאת יוצאת מאוד נקייה ואז מאוד כיף לחזור להשתמש. אני הייתי צריכה לעבור את זה לבד, 'קולד טרקי', גמילה של עור ברווז בגלל הקריז".
לעבור דרך הסבל, כי רק אז את תדעי כמה קשה עבדת ולא תרצי לחזור?
"נכון. שלושה חודשים הייתי בקריז, ובארבע השנים הראשונות של הגמילה הייתי בדיכאון תהומי. את צריכה להבין שלא נגמלתי מהרואין אלא מתרופות סינתטיות, והכמויות שהייתי לוקחת היו הורגות סוס. כל לילה לקחתי עוד קצת ועוד קצת, וכל בוקר קיללתי שקמתי. זה היה על הקשקש, וכנראה שהייתי צריכה להיות על הקשקש כדי לקום משם. אני סוסה בסמים, משוגעת, קיבולת מטורפת. הלוואי והייתי יכולה היום לשבת עם חברה על כוס יין, אבל אצלי אין כוס, יש בקבוקים. או ארגז או כלום. וגם סמים, אין לעשות כמה שורות. אין באמצע. אבל למזלי גם אין אצלי 'עוד פעם אחת', כי אם יש לך עוד פעם אחת, זה סימן שלא היית על הברכיים. מכור לא באמת רוצה להיגמל עד שהוא לא על הברכיים, כשאין עוד פעם אחת".
מתי את הרגשת על הברכיים?
"כבר הייתי בפרידה מוחלטת מהחיים, זה היה לוקח עוד יומיים או שבועיים ולא הייתי פה, אבל פתאום הייתה התובנה שיש אנשים שצריכים אותי. זה היה או שאני הולכת קיבינימט, או שאני מתמסרת לזה".
אבל איך מפסיקים?
'בעזרת הטריק של 'רק להיום' מתוכנית 12 הצעדים של 'מכורים אנונימיים'. רק להיום תהיה נקי, והרווחת את כל העולם. בגלל שאני סובלת מדיכאון מז'ורי, יש ימים שאני לא מסוגלת להזיז כוס ויש ימים שאני מסוגלת להזיז הרים, אז 'רק להיום' זה גאוני מבחינתי. ככה למדתי מה זה תהליך, ושזה משהו חיובי וטוב. צעד-צעד, אין קיצורי דרך".
את מקפידה על המפגשים השבועיים של "מכורים אנונימיים"?
"אני הולכת לקבוצות עם החונכת שלי, ואני גם חונכת בעצמי. יש לי שתי חניכות, אני לומדת מהן כל כך הרבה".
החלפת את ההתמכרות לסמים בהתמכרות אחרת, כמו שקורה לרבים?
"כן, ברור, אבל זה לא מסכן חיים. בשיא השימוש הייתי 46 קילו, ובשנה הראשונה אחרי הגמילה אכלתי בלי סוף ועליתי 30-20 קילו. נראיתי כמו מקרר. לא יכולתי לראות את עצמי, אבל הרגיעו אותי ואמרו לי שזה מתאזן, ואחרי שנתיים הדברים התחילו טיפה להסתדר לי. אני מודה לאלוהים על הגנטיקה ולאבא שלי על מה שהוא לימד אותי, כי הפרעות אכילה לא היו לי כמעט, אז כשאני כן משתמשת באוכל, אני לא מרגישה טוב אחר כך".
"משתמשת"?
"כן, זה שימוש לכל דבר. אני אוכלת יותר מדי או מתוק מדי, ומרגישה משומשת. ישר אני מדברת עם החונכת שלי ומזכירה לעצמי, 'את מכורה'. זו מחלה, היא קמה לפנייך בבוקר והולכת לישון אחרייך. אני חולה במחלת התמכרות, והיא כרונית. אפשר להחלים ממנה, אבל אי אפשר להבריא ממנה. ובגלל שאני גם דיכאונית, כשדברים לא עובדים לי הכל נכנס ללופ של 'אני לא שווה כלום', 'אני לא מספיק טובה', 'עדיף שאני אמות'. זה חלק מהדיכאון, זו מחלה".
איך מתחילים לספר לעצמך משהו אחר?
"את לומדת לפתח עוד קול בראש, שבהתחלה הוא מאוד חלש ורחוק, אבל קרן האור הקטנה הזאת נכנסת לתוך החושך ולאט-לאט אתה מבין שלא הכל אבוד. ואז הקול הזה מתחיל דו-שיח, והרבה פעמים אני צריכה להגיד לקול הדיכאוני, 'סתמי, אני לא רוצה לשמוע אותך עכשיו'".
בשבע השנים שאת נקייה היו רגעים של כמעט נפילה? חזרה לשימוש?
"כשהכלב שלי חלה במחלת כליות כרונית, זה היה הרגע הכי קרוב שלי לחזור להשתמש. זה ו-7 באוקטובר. אבל בזכות התוכנית אמרתי לעצמי כל הזמן, 'זה לא יעזור לאף אחד אם תתפרקי'. בסוף זה 40 שנה של שימוש לעומת שבע שנים נקיות, הדבר הכי הגיוני בשביל מכור זה לרצות להשתמש, ואני רוצה להשתמש. אבל פה ושם כבר יש ימים שאני פחות חושבת על זה, ימים שאני עוברת ליד פיצוצייה ולא מסתכלת פנימה בגלל האלכוהול".
את לא "דפנה רכטר"
כמו הגמילה, גם המעבר מהשטיחים האדומים לטיולים עם כלבים דרש מרכטר הסתגלות. אבל גם במובן הזה היא גילתה את עצמה מחדש. "מהר מאוד הבנתי שלהיות דוגווקרית זאת אשכרה העבודה שהכי אהבתי אי-פעם, יותר מתיאטרון, יותר מקולנוע", היא אומרת. "אני מבסוטית, זה נותן לי אנרגיה חיובית".
איך זה משפיע על הדימוי העצמי?
"יום אחד הלכתי עם אחד הכלבים, דילגתי ושרתי לו שירים, הסתכלתי מסביב ואמרתי – פאק, את דוגווקרית! את לא 'דפנה רכטר', איזו אישיות זוהרת, והרי שום דבר הוא לא זוהר באמת. ופתאום הרגשתי נורא טוב, ראיתי איפה אני באמת נמצאת בחיים ומה באמת חשוב לי, ועובדה שזה עובד לי".
אנשים מזהים אותך כשאת מטיילת עם הכלבים?
"הרוב לא. יש כאלה שנופל להם אסימון והם בודקים עליי בגוגל, מתלהבים וכזה, 'יא, את דניאלה, איפה הפיצות?'".
איך זה גורם לך להרגיש?
"זה חמוד, זה נורא מצחיק אותי. אין בזה שום דבר שגורם לי לאי-נוחות, להפך. נעים לי שאנשים פתאום מזהים ואוהבים".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: בר פרידמן | איפור ושיער: נוי חורי | הפקה: טל פוליטי
