בתיאטרון ובקולנוע אוהבים להעביר את הגיבור חוויה מעגלית, אבל נטע גרטי זכתה לסגור מעגל בחיים האמיתיים. לפני 20 שנה, כשליהק אותה לסרט "סוף העולם שמאלה", פתח לה הבמאי אבי נשר את הדלת לקריירה המצליחה שלה כשחקנית; בימים אלה היא משחקת בסרטה הראשון של בתו, תום נשר, "קרוב אלי". "אין הרבה מקרים של סגירת מעגל כזאת מיוחדת", אומרת גרטי. "אני מכירה את תום מאז שהיא בת 4. היא הגיעה עם ארי, שהיה תינוק, לסט של 'סוף העולם שמאלה'".
ארי הוא אחיה של תום שנהרג ב-2018, בהיותו בן 17, בתאונת פגע וברח, ושבהשראת מותו יצרה אחותו את סרט הביכורים שלה. נשר השתדלה שלא ליצור סרט אוטוביוגרפי, ולמרות שהיא עוסקת במסע הרגשי שעוברת הגיבורה (אותה מגלמת השחקנית ליה אללוף) המתמודדת עם האובדן, החליפה את הדמויות של הוריה – הבמאי המוכר ואשתו האומנית – בדמויות פיקטיביות של שף נרקיסיסט המתעלל רגשית בגרושתו, בגילומם של יעקב זדה-דניאל וגרטי. עבור גרטי, שמגלמת אם שאיבדה את בנה, זו הייתה הזדמנות לעבד בעצמה את האובדן של ארי, שאותו חוותה כחברה טובה של אביו. "הסרט הזה פירק אותי, הוא החזיר אותי לימים האיומים שבהם ארי נהרג. הייתי יושבת עם אבי ואיריס (אשתו של נשר ואמם של תום וארי – א"ו) בחדר ההמתנה בבית החולים כשארי היה מחובר למכונות. ואז כשארי נפטר אבי התקשר אליי, וביקש שאני אנחה את הלוויה. עמדתי שם על הקבר וקראתי לאנשים לעלות ולרדת, הייתי כמו שחקנית, החזקתי את זה כי הייתה לי משימה. הייתי שם בשביל המשפחה ורציתי לתת את כל מה שיכולתי, אבל בעצמי לא עיבדתי, הייתי בתפקיד". 
וגם עכשיו את בתפקיד, אבל הפעם התפקיד הזה דווקא מאפשר – ואפילו דורש ממך – להתפרק.
"תום נתנה לי מתנה. העובדה שאני משחקת אמא שהבן שלה נהרג אפשרה לי לגעת בפצע של עצמי. יש פה תהליך של ריפוי, אפשר באמת להציף רגשות ששם, בלוויה, לא יכולתי".
זה היה קשה?
"זה תפקיד סוחט שאני בוכה בו מתחילתו ועד סופו, אבל באיזשהו מקום הוא היה לי קל. לא קל מבחינה רגשית, אבל כשחקנית הרגשתי שהוא נובע ממני, שאני לא צריכה מניפולציה. היה לי חשוב לשחק את זה באופן הכי עמוק, רגשי, אמיתי וחסר מסכות, אז כשהמאפרת רצתה לבגר אותי קצת בעזרת איפור אמרתי לה, 'אם תצטרכי תשימי, אבל אני אומרת לך שבתוך הסיטואציה הזאת אני אראה בגיל, פשוט מתוך המצב הרגשי'".
מה אבי אמר על התפקיד שלך בסרט של הבת שלו?
"אבי חיבק חזק. יש בינינו תקשורת שאנחנו לא צריכים להגיד, אני יודעת כמה הוא חושב והוא יודע מה אני חושבת. הוא הגיע פעם אחת לסט עם עיניים נוצצות, ראיתי אותו זורח מגאווה. הוא היה זבוב על הקיר, לא רצה לתפוס מקום, אבל ראיתי אותו מתרגש".
לראות את הקסם
הסרט "קרוב אלי", שביימה נשר הצעירה בגיל 27 בלבד, זכה בארבעה פרסי אופיר, ובהם פרס הסרט הטוב ביותר ופרס הבמאית הטובה ביותר.
איך היה לך לעבוד עם תום?
"תום הייתה גילוי פנומנלי, היא הייתה פשוט מבריקה על הסט, הייתי פעורת פה מאיך שהיא ביימה, מהחדווה שהייתה לה, היא נצצה. הרגשתי שאני רואה בן אדם במקום הכי בטוח שלו, היא יודעת קולנוע, היא נושמת ויונקת את זה והכל מתוך שמחה של בן אדם שנמצא בדיוק בייעוד שלו. זה היה מרגש נורא".
את מכירה אותה מגיל 4, ראית אותה גדלה לרגע הזה.
"ראיתי את זה נולד בצורה כזו חסרת מאמץ, לא ראיתי את תום פעם אחת סובלת על הסט. היא הקיפה את עצמה בצוות של צעירים בתחילת דרכם, ממש הרגשתי שאני מציצה לעולם אחר, הייתה שם תמימות כזו ראשונית. גם ליה אללוף ודריה רוזן הן שחקניות שזו הפעם הראשונה שלהן, והן מופלאות".
גם את עשית את הסרט הגדול הראשון שלך בגיל 24. איך הרגשת לראות אותן מהצד?
"הפרויקט הראשון הגדול שלך קורה פעם אחת, זה לא חוזר. נורא מרגש להיות שותפה לדבר הזה, לראות את כל הקסם הזה מתהווה סביבן. זכיתי להיות שם בשבילן".
הסרט הראשון שלך היה סנסציה ושם אותך בפרונט.
"היה לי מזל גדול".
הבנת את זה אז?
"לא. כשאתה מצלם ונמצא בתוך תהליך יצירה אין לך מושג איך זה יתקבל. ידעתי כמובן שאני עושה תפקיד ראשי בסרט של במאי מוערך וידעתי שיש פה משהו גדול ומרגש, אבל לא ידענו שאחרי 20 שנה עדיין יקרינו את זה ביום העצמאות וזה יהיה חלק מהתרבות, לא היה לי מושג". 
מי שיראה ברצף את "סוף העולם שמאלה" ואת "קרוב אלי" יוכל למצוא קווים מקבילים בין שתי דרמות ההתבגרות. למרות הקצב והאופי השונה, שני הסרטים מתמקדים בצעירה שחוקרת את המיניות שלה ומנהלת רומן עם גבר מבוגר ובעל סמכות; לשתי הדמויות הראשיות בשני הסרטים חברות קרובה שמתערערת, ושתיהן מורדות באמן. גרטי (44) סוגרת בסרט מעגל לא רק עם האסון של משפחת נשר – אפשר גם לטעון שבאופן מסוים היא מגלמת בסרט החדש את האמא של הילדה שהייתה בסרט הישן.
יש לך מחשבות כאלה של "יואו, פעם לוהקתי לתפקיד הילדה והיום אני האמא"?
"זה נתון ביולוגי, אין לי כל כך מה לעשות עם זה".
איך את עם ההתבגרות?
"אין לי בעיה לענות לך, אבל אני אשאל אותך קודם שאלה ובהתאם אליה אענה. היית שואלת את אותה שאלה את יעקב זדה, שאנחנו חולקים את אותו הגיל?".
כן, אני אישית הייתי שואלת. אני חושבת שהתבגרות מעסיקה את כל בני האדם, גם מנטלית וגם פיזית, ובטח שהיא מעסיקה שחקנים, שהמקצוע שלהם מושפע גם מהגיל.
"אז אענה. יש תפקידים בתיאטרון שאני נושאת אליהם עיניים ושאני עוד לא יכולה לגלם מבחינת גיל, תפקידי חיים שאני מקווה שאגיע לגלם אותם. בשום פנים ואופן לא הייתי מוחקת את הגיל שלי או עושה איזושהי התערבות כדי לנסות לעצור התבגרות, בתקווה שאולי אני אהיה השחקנית הזקנה היחידה ואז אקח את כל התפקידים".
אם יקרינו בטלוויזיה את "סוף העולם שמאלה" אני תמיד אעביר ערוץ
אומנם הסרט הראשון – ונכון לעכשיו גם האחרון – בבימוים של בני משפחת נשר הם חלק משמעותי מהקריירה של גרטי, אבל הם רק פלח מ-20 שנים של עבודה בלתי פוסקת. כבר עשור שהיא מוכרת לקהל הישראלי והבין-לאומי כגלי, אשתו של דורון (ליאור רז) ב"פאודה", ובמקביל היא לא מפסיקה לעלות ערב-ערב אל בימת התיאטרון, בימים אלה בתפקיד ראשי בהצגה "כוח עליון" בקאמרי. אבל בזמן שהקהל נהנה מהכישרון שלה, גרטי פחות מעוניינת לצפות בעצמה. "אני לא רואה דברים שאני עושה. אם יקרינו בטלוויזיה את 'סוף העולם שמאלה' אני תמיד אעביר ערוץ. זה קשה לי, אני רואה רק את הדפקטים, מה עשיתי לא נכון, מה אני צריכה לשפר".
אפילו 20 שנה אחרי?
"אולי לסרט הזה אני אהיה יותר סלחנית, כי זה כל כך רחוק שזה כבר בן אדם אחר. אבל באינסטינקט שלי אני מעדיפה שלא לראות. אני כן צופה ב'פאודה', אבל שם אני כינור שמיני בערך, אז זה יותר קל, פשוט בסצנות שלי אני משתדלת שלא להסתכל".
לא לומדים מצפייה ביקורתית?
"אני מתארת לעצמי שאני מפסידה מזה, אבל זו אי-נעימות מבחינתי, זה כמו להסתכל על עצמך במראה אבל עם הגדלה כזו של פי לא יודעת כמה, כי את רואה גם את הבפנים, את הרגשות".
את "פאודה" רואים עכשיו בכל העולם.
"זה כזה מיוחד שרואים בעולם סדרה בעברית, בכל פעם שזה פוגש אותי אני בהלם מחדש. לפני שנה הייתי עם הבן שלי במעבר גבול, והפקיד שהחתים את הדרכון הסתכל עליי ואמר, 'פאודה?'. זה קרה לי גם במסעדה ברומא".
הסדרה רצה כבר עשור, ונראה שאתם "חבורת פאודה" מגובשת.
"נכון. אנחנו חבורה מאוד מלוכדת. לא קורה הרבה שיש לבבות שכל כך מתקרבים, יש פה משפחתיות מיוחדת. זה מתחיל באבי וליאור, היוצרים של הדבר הזה. הם הדבק".
"פאודה" פתחה לך תיאבון לחו"ל?
"זה מצחיק, כולם אחרי 'פאודה' נסעו לאל-איי ורק אני לא. יש לי מנהל בחו"ל, אבל זה שונה מאוד מלשחק בעברית ולא עשיתי בשביל זה יותר מדי. אני תמיד צוחקת שאם אני קיבלתי הזדמנות לעשות את האודישן הזה, זה אומר שגם רועת כבשים מלוב קיבלה אותה". 
ל"פאודה" יש הצלחה גדולה בחו"ל, אבל נושא הסכסוך הוא לא פשוט. את מקבלת תגובות פרו-פלסטיניות?
"בטח. יש תגובות גרועות בערבית שאני שולחת לאבי ושואלת, 'מה אמרו לי פה? אני צריכה לפחד? לא לצאת מהבית?'. אני מנסה להתייחס לזה כמו למשהו לא כזה מציאותי, כי זה לא בחיים עצמם. אבל גם בחיים עצמם זה נורא, בבוקר של 7 באוקטובר היינו כל המשפחה בטיול בלונדון והיינו בחרדה נוראית, כל מה ששידרו שם בטלוויזיה היה עוין ומלחיץ. היה שם כל כך מפחיד, עברנו דרך הפגנה פרו-פלסטינית ורק רצינו לחזור הביתה, ואני בלובי של המלון והעיניים נפוחות, התקשרתי לליאור ואמרתי לו, 'מה אני אעשה, אני כל כך מפחדת', אז ליאור אמר, 'יש לי אקדח, את רוצה שאני אבוא לקחת אתכם משדה התעופה?'. איזה דבר הוא, את מבינה מה זה משפחה?".
חשבתם לעזוב?
"זה הבית שלנו. אני מרגישה פה הכי בטוחה. העם היהודי זה ב-DNA, כשהגענו בחזרה הביתה והיה שיא הטירוף בכל זאת הרגשתי הרבה יותר בטוחה, שאני יכולה לנשום".
נכון לזמן הריאיון עדיין יש 101 חטופים שעוד לא חזרו הביתה. איפה את ממוקמת במאבק הציבורי?
"אני מנסה לעשות מה שהאזרח הקטן יכול לעשות, הולכת להפגנות ועומדת לצד המשפחות. צריך לעשות הכל, הכל, הכל כדי להוציא אותם. כל הזמן אומרים 'שיחזרו', אבל הם לא יכולים לחזור, צריך להחזיר אותם. צריך לשבת בחדר עד שייצא עשן לבן ולא לצאת ממנו, ששרים לא יצאו לפגרה ולא יצאו לטיולים ושאף אחד לא יישן ולא יאכל עד שמחזירים אותם הביתה. שלא נדבר על זה שאין צפון, אנשים מופצצים יום-יום, מפונים מבתיהם. גבולות שסבא שלי ושלך נלחמו עבורם לא קיימים כבר. הפחד התיישב כדייר קבע בלב. היום גם בתל אביב קמנו ב-6 בבוקר ורצנו למקלט, טעמנו לרגע את המציאות הבלתי נסבלת שחיים בדרום ובצפון כבר שנה. והכל כביכול נמשך כרגיל, אנחנו יושבות פה ומדברות על סרט חדש, זה דיסוננס משוגע".
אני לא מהמתבשמים
בתווך של שני הסרטים המדוברים, גרטי נחרטה בזיכרון הציבור גם כקוקי מ"הבורר", הצחיקה ב"עממיות" ובסרטים כמו "הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן" והדהימה בדרמות שייקספיריות על הבמה.
איך את מסכמת את הדרך המקצועית שעברת עד היום?
"לא יוצא לי יותר מדי לעצור ולהסתכל אחורה. אני בעיקר עוברת מדבר לדבר שמרטיט לי את הלב, מדמויות ותפקידים ופרויקטים שמעניינים לי את הנפש ומאתגרים לי את הראש. אני לא מהאנשים האלה שטופחים לעצמם על השכם, לצערי".
יש פעמים שאת כן מרשה לעצמך?
"אני מוקירה את זה שאני חלק מפרויקטים משמעותיים, אבל אני לא מהמתבשמים, ואני לא אומרת את זה מתוך צניעות, זה לרעתי, לפעמים אני חושבת שזה חלק מהמקצוע שאני לא יודעת לעשות. אני איהנה כשאני עובדת, על הבמה, בין אקשן לקאט, בתוך פרויקט שמעניין אותי, אז אני מרגישה מבורכת. אבל אני לא צוברת הישגים. פעם אסי דיין אמר לי, 'הדבר האחרון שעשיתי זה הדבר שמגדיר אותי בכל פעם, זה שחקן. אתה לא צובר'. אתה בכל פעם פותח דף חדש, בכל פעם אני סטודנטית שיצאה מביה"ס למשחק ואני צריכה להוכיח את עצמי מאפס, זה לא נצבר".
למה, אם תשחקי עכשיו בסדרה או בסרט שפחות יצליחו זה לא שהשם שלך יוכתם. כבר יש לך מוניטין.
"זו לא התחושה שאני מסתובבת איתה. לפעמים אני מצטערת שאני לא יכולה להסתכל על הדברים ככה".
איך מצליחים להחזיק במקצוע הזה כל כך הרבה שנים?
"זה מקצוע לא יציב, וצריך הרבה אמונה והרבה אהבה למקצוע. את שומעת על הדברים שעשיתי אבל את לא שומעת על כל מה שניסיתי ולא קיבלתי. צריך להאמין שאתה בייעוד שלך, ולא תמיד זה קל. גם לי יש משברי אמונה, קרה לי שאמרתי לבמאי, 'אולי מישהי אחרת תעשה את התפקיד הזה יותר טוב ממני?'. למשל בסרט 'החוב' חשבתי שטלי שרון תעשה את זה מעולה, ואמרתי את זה לבמאי, 'אולי תיקח את טלי? היא מדהימה'".
ויש פעמים שאת רואה תפקיד ואת אומרת, "למה הוא לא שלי?"
"ברור!".
אילו תפקידים למשל היית רוצה לעשות?
"הכל. אבל אני יודעת שכשאת לא מקבלת תפקיד, זה מה שהיה צריך לקרות. זה לא שאני מעל וכבר 'עברתי את זה', לפעמים יש דברים שאני רוצה מאוד ואני מרגישה שאני מבינה כשחקנית איפה זה נוגע בי, ואז בסוף אני לא מקבלת את התפקיד, שם זה כואב. אבל זה בסדר, זה חלק מהתהליך". 
איזה תפקיד שלך הוא הכי וואו בעיניך?
"יש תפקידים שמחזיקים לאורך המון שנים, כמו אופליה שעשיתי ב'המלט' לצד איתי טיראן, היינו שם עשר שנים, שני ילדים נולדו לי תוך כדי. גם קוקי מ'הבורר' הייתה משמעותית, עד היום אנשים עוצרים אותי ומדברים איתי על קוקי, ואני לא מבינה בכלל: איפה זה קיים? ילדים שלא נולדו מכירים את זה, כי זה פתאום רץ בטיקטוק".
מעלה סטורי ומוחקת לפני שאני הולכת לישון
גרטי נשואה לפיטר רוט, מוזיקאי וגיטריסט מוניקה סקס, ולשניים שני ילדים, אריק (11) ולני (17).
הם מגלים ניצנים של עניין בעולמות הבמה?
"כל אחד במה שמעניין אותו כרגע. לני מנגנת מגיל מאוד צעיר, גם אריק מנגן. אבל הם ילדים מבחינתנו, הם מחפשים. הבן שלי אוהב כדורגל, הבת שלי אוהבת אופנה ומוזיקה".
שומעים בבית מוניקה סקס?
"לא, אל תגזימי, לא יושבים בבית ושומעים מוניקה סקס, אבל היא כן באה להופעות וזה מדהים שבהופעות של מוניקה סקס הקהל יותר צעיר ממנה. אלה שירים שהם טיימלס, ונראה שגם מגיעים באפיקים שאני כבר לא שולטת בהם, כמו טיקטוק. זה לא בשבילי, יש גבול. גם כשאני כבר מעלה סטורי, אני מוחקת אותו לפני שאני הולכת לישון. זה מכניס אותי ללחץ, אני מרגישה כאילו הלכתי לישון והדלת של הבית שלי פתוחה, זה עושה לי איזה אי-שקט, משהו פרוץ". 
וחיבה למשחק?
"אריק מתחיל לשאול אותי ולהביע עניין, אבל אני חושבת שצריך לחכות עם זה. אם יש שם משהו אז לא הייתי רוצה לעצור, אבל אני רוצה להגן עליהם".
יש להם רול מודלינג שמראה שזה אפשרי.
"אני תמיד אומרת להם שרוב הזמן אתה מנסה ולא מצליח, זה חלק מהוראות השימוש של המקצוע. צריך לקבל את זה בעיניים פקוחות ולהבין שזה העניין".
איך מחזיקים זוגיות, ועוד במקצוע, כל כך הרבה שנים?
"יכול להיות שהעובדה שאנחנו מכירים את העולמות אחד של השנייה עוזרת, כי לצאת להופעה ולצאת להצגה זה באותן שעות. אני מתארת לעצמי שאם אחד מאיתנו היה בא מעולם אחר לגמרי היה יותר קשה להחזיק את זה. ואני בעיקר מאוד-מאוד אוהבת אותו, והוא המשפחה שלי, הוא חלק ממני. את מבינה שזה הבית. טפו טפו שרק יהיה עוד. דופקים פה על עץ, תכתבי".
יש שיר עלייך?
"לא. כולם חושבים ש'היא אוהבת' זה עליי, אבל זה לא".
נו נטע, הגיע הזמן! מתי יום הנישואים הבא?
"יואו איזה פאתטי זה להזמין שיר. אבל אני אוהבת את המסתורין הזה, לפעמים פיטר משמיע לי שיר שהוא כתב ואני חושבת שזה על דבר אחד והוא אומר לי שזה בכלל על משהו אחר, וזה מדהים שכל אחד מפרש יצירה ואומנות לפי מה שמעסיק אותו, בכלל בלי קשר למציאות של האדם שכתב את השיר. אז בסדר, מבחינתי 'היא אוהבת' זה עליי".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: תום רוזיליו | איפור: מורן מילקי סטויצקי | שיער: אדיר אמרגי | הפקה: טל פוליטי