בתמונה עם כיפה שחורה, חולצה מכופתרת לבנה וזקן שלא משאיר מקום לספק, בישר השחקן אסף הרץ לראשונה בחודש פברואר 2023 על תהליך החזרה בתשובה שלו. "זה התפרסם כשחזרתי מבית המדרש של הרבי מלובביץ' בברוקלין, העליתי תמונה לאינסטגרם עם כמה מילים על החוויה. עליתי למטוס לארץ וכשנחתי פתחתי את הטלפון. היה טירוף. כמות ההודעות, הטלפונים והתגובות הייתה קיצונית, צילמו אותי שם וזה התחיל להתפרסם בכל מקום. קיבלתי יותר תגובות ממה שקיבלתי כל החיים על דברים שעשיתי. אנשים כתבו לי 'מדהים, קידוש השם, איזה יופי'".
בוא נדבר על הדרך שלך למקום הזה.
"אני אוטודידקט, קראתי ולמדתי לאורך השנים על אין-ספור תרבויות ודתות. בגיל 27 שמעתי ברשת החברתית על רב שנקרא 'בעל הסולם', אהבתי והזמנתי ספרים שלו. הספרים הגיעו, קלטתי שאני לא מבין מילה, אבל אמרתי 'וואו, איזה כיף, יש פה חומר לכל החיים'. זה ריגש אותי. מפה זה התגלגל עד שהכרתי חסיד חב"ד שלא ניסה להחזיר אותי בתשובה בכלל, אבל פתאום הייתה לי דוגמה אישית. התחלתי להרגיש עומק והזדהות איתו. אז התחיל תהליך מאוד מיוחד ונעים שפשוט התקרבתי אליו ואל המשפחה שלו, עשיתי איתם שבתות, הכרתי עוד אנשים והתחלתי, מה שנקרא, להתחזק. גם בשלב הזה לא דמיינתי את עצמי חוזר בתשובה, אבל פתאום זה לא נראה לי כמו משהו פרימיטיבי, שהם בצד אחד ואני בצד אחר".
הרץ, כוכב עולה עם רזומה מפתיע לגילו (32), הספיק להופיע בסדרות ילדים ("אליפים", "שכונה"), להנחות ("הבנים והבנות"), להוביל קמפיינים, להשתתף בפסטיגל ובתיאטרון אפילו לזכות בעונה השביעית של "רוקדים עם כוכבים" בשנת 2012. בדרך הוא ניהל כמה מערכות יחסים מתוקשרות, אחת מהן עם עמית פרקש.
הוא גדל בהרצליה, השני בשישה אחים. "בית של בנים על כל מה שמשתמע מכך, אינטנסיבי, עם המון אמוציות ורגש", לדבריו, אבל ללא סממן דתי ("חגים ומסורת ישראל כן, אבל לא מעבר"). הסביבה הייתה של חיים בסטנדרט גבוה וההורים גידלו אותו כך שלא יחסר לו כלום. "בכיתה א' הייתי בשישה חוגים ומהר מאוד הבנתי שאני מתחבר לכדורסל. הייתי משחק עם הגדולים וזה הפך לחלום שלי, להיות שחקן כדורסל. אומנות זה לא משהו שבכלל היה בבית. הפעם הראשונה ש'חזרתי בתשובה' בעצם הייתה כשנהייתי אומן. הלכתי הפוך מהזרם שגדלתי בו, מהתנועה שגדלתי בה. בחרתי בחיים אחרים לגמרי".
לצד העיסוק האינטנסיבי בספורט, הנפש נמשכה למקום אחר. "הייתי ילד רגיש, כתבתי שירים מגיל קטן. היום אני מבין שזה עזר לי להתמודד עם האמוציות שיש במשפחה מרובת ילדים, עם כל הקשיים שנובעים מהצורך להסתדר עם הרבה אחים. המורה שלי למוזיקה בבית הספר שמע אותי שר והציע לי להצטרף למקהלה. המשכתי עם הכדורסל במקביל למוזיקה, עד שבערך בגיל 15 בא אליי במאי של להקת תיאטרון בהרצליה והזמין אותי להצטרף אליהם. זה לא היה שייך אליי בשום צורה, אבל תמיד הייתי בן אדם סקרן, חיפשתי דברים להאמין בהם, אמת, מהות יותר רחבה. היום אני יכול להגיד שהייתי בן אדם רוחני".
מה הרגשת שחסר לך?
"הכל. הרגשתי שלא יכול להיות שזו התכלית של העולם, ההישרדות הזאת, הקשיים, הריבים, האמוציות. כבר בתור ילד חיפשתי איזושהי תכלית יותר גבוהה, יותר משמעותית".
דיברת על זה עם ההורים?
"לא היו לי כלים לדבר על זה, בגלל זה אותו במאי עניין אותי. הלכתי לראות אותו ונפתח לי הלב. באותה שנה הייתי שחקן כדורסל מצטיין וכבר ראו לי עתיד בתחום. התאמנתי שבע פעמים בשבוע וביקשתי מהמאמן יום בשבוע לפנות ללהקה. הוא לא הסכים והבהיר לי שכדורסל זה המקום שלי".
את הרגע שבו החליט לוותר סופית על הספורט המקצועי הוא זוכר היטב. "ישבתי עם אבא שלי מחוץ לאולם הכדורסל, בכיתי ואמרתי לו, 'אני עוזב, אני הולך ללהקה'. גיליתי שאני מוכשר בזה ובתוך שנתיים כבר הייתה לי סוכנת והתקבלתי לסדרה הראשונה שלי ("אליפים"). הסדרה הזו הפכה את כל המשתתפים בה למאוד מוכרים ומפה זה התגלגל, רצו אותי ברוקדים עם כוכבים וזכיתי במקום הראשון, ברוך השם. משם פתאום פסטיגל, וזה המשיך".
איך הגיבה המשפחה לכל ההשתלשלות?
"זה בית פתוח שרק רוצה שתהיה בטוב, שתהיה מסודר ושתשמור על עצמך. כמובן היו אמירות כמו 'מה אתה עושה, זה תחום קשה, אי אפשר להצליח בו אם אין לך קשרים', כל הדעות שיש על אומנות, שהן דרך אגב מאוד נכונות, אבל אני לא הקשבתי לאף אחד. עזבתי את הבית בגיל 18, ברגע שהתקבלתי ל"אליפים". הייתי ילד מאוד אמוציונלי, כשהייתי צעיר לא ידעתי לאן לנתב את הכוחות האלה והייתי חייב לצאת, להיות לבד עם עצמי. לא הצלחתי לחיות ב'ביחד' המשפחתי האינטנסיבי הזה יותר".
כל הזמן חיפשתי משהו עמוק יותר
למרות ההצלחה המהירה, הרץ מספר שבאותן שנים היה בתהליך מתמיד של חיפוש עצמי. "הייתי מאושר לרגעים מסוימים, לרגעים מסוימים לא, גם כי זה לא בהכרח מה שחיפשתי. חיפשתי מגיל צעיר איזושהי תכלית ומצאתי אותה חלקית בתוך העולם הזה, שהוא גם עולם מאוד קשה ומסובך. עניינו אותי דברים אחרים, איך מפתחים ערך, איך מפתחים רוחניות, איך אפשר לחיות ביחד בשלום. הייתי כל כולי בעשייה של התחום, אבל הייתי גם לומד כל היום. היו לי מלא ספרים בבית ופשוט התחלתי לקרוא המון".
לקרוא מה?
"כל חוכמות העולם. מחזות, ספרות, כל ענייני הניו אייג', הרוחניות של העולם, בודהיזם, טאואיזם, זן, מזרח ומערב, אנשים רוחניים ששינו את העולם. לצד החיפוש הזה, בחיים לא דמיינתי שאהיה דתי. הייתי יכול לדמיין את עצמי נזיר, לדמיין את עצמי במערות בקווקז, לומד את הרוחניות של גורדייף עם חצאיות ורוקד (גאורג איבאנוביץ' גורדייף הוא מיסטיקן יווני-ארמני - יה"א), אבל לא הייתי לומד שום דבר שקשור לתורה היהודית. היה לי איזה מסך, זה היה מנותק לי מאיך שגדלתי, יהדות הייתה בשבילי דבר פרימיטיבי".
לכאורה הגשמת חלום של הרבה אנשים עם ההצלחה שלך בתעשייה.
"לכאורה, אבל זה העניין, ככל שאתה תצליח יותר, כך אתה תרצה יותר. שום דבר לא מספק. בתפיסה שלי פעם לא היה ערך באמת לשום דבר שהייתי בו, כי כל הזמן חיפשתי משהו עמוק יותר, נחת ובית, וזה לא התרחש. במציאות שאנחנו חיים אותה, עם כל התפיסות על מה זו זוגיות, לחיות עם שותפה לחיים ולהתמסר עד הסוף, אתה מפסיק להאמין שהמודל הזה יכול להתקיים בכלל. אבל אני רציתי את הדבר האמיתי, את המודל של ההתקשרות האמיתית".
את החלום על בית משלו הגשים הרץ רק בשנה שעברה, ביוני 2023, אז נישא להדר קניאל, שאותה הכיר בשידוך. אחרי שבעה חודשים הם עמדו מתחת לחופה, הוא חוזר בתשובה, היא דתייה מבית. הוא מזרם חב"ד, היא מזרם אחר. "למזלי יש לה משפחה מדהימה ומכילה, אני והיא עוברים מסע. יש פערים, אבל זה בדיוק העניין, אחדות".
אשתך לא מכירה אותך מלפני כן. איך היא עם העבודה שלך היום ועם העולם הזה?
"ברוך השם היא מאוד מעריכה ותומכת אבל עוד פעם, בגבולות הנכונים, בצורה המתאימה, בדרך ארץ הנכונה. אשתי מאוד מאמינה בכישרונות שלי".
אתה מחכה להיות אבא?
"כן בעזרת השם, בעתו ובזמנו אם השם ירצה, ברור".
משפחה מרובת ילדים?
"מה שהשם ירצה".
מסע ההתקרבות לדת שהחל אצל הרץ סביב גיל 27 הגיע לשיא כשהיה בן 30, אז החליט לעזוב את התיאטרון. "שיחקתי אז בהצגה 'אפס ביחסי אנוש' והייתה לי התעוררות, הבנתי שאני לא יכול יותר להיות בין שני עולמות. קצת לפני שמחת תורה לפני שנתיים הלכתי לחתונה של חבר. בזמן החופה חילקו כיפות, ואני השארתי אותה על הראש. פתאום כולם התחילו לדבר איתי על הקדוש ברוך הוא ואמרתי 'זה נעים לי, אני מחובר לזה'. ניגש אליי איש מבוגר ושאל אותי, 'ערבית התפללת?'. אמרתי שלא והלכתי להתפלל איתם. היה לי נעים, הרגשתי שהפנימיות שלי נמצאת שם. בהתחלה הייתי שם כיפה, הולך ברחוב ביפו ולא מסתכל לצדדים, אבל אז הבנתי שאני לא צריך להתבייש. ואז הגיע שמחת תורה והבנתי שאני צריך לעזוב".
איך עזבת?
"התקשרתי לבמאי ההצגה והודעתי לו. הוא קיבל את זה, אבל מיד אחרי כן התקשרה אליי ציפי פינס, מנכ"לית בית ליסין, ואמרה לי, 'השתגעת, מה יש לך?'. היא חשבה ששטפו לי את המוח ושאני אהרוס לעצמי את הקריירה. אמרתי לה, 'אני ממש מצטער, אבל אני לא מגיע מחר להצגה'. היא התקשרה אליי אחרי שעה שוב ואמרה, 'מבחינתי בוא עם ציצית להופעה, שים כובע על הראש, אל תיגע בבנות, אבל מחר אתה מופיע'. אמרתי לה שוב שאני מצטער, אבל זה לא זה ושאני לא מופיע יותר".
הודעת להורים שלך לפני זה?
"לא, שיתפתי אותם רק אחר כך. כשהתחלתי להתקרב לדת, המשפחה שלי לקחה את זה בכיף ובצחוק. הם חשבו שזה עוד אחד מהשיגעונות של אסף, עכשיו הוא מדבר איתנו על התורה היהודית, לפני זה דיבר על אקולוגיה, טבעונות ובודהיזם. בשביל אמא ששומעת שהבן שלה זורק הכל לפח בשיא הקריירה, ועוד בשביל משהו שנראה כמו הדבר הכי זר בעולם, זה מפחיד. היה הרבה מתח, אבל אני כבר הייתי במקום אחר. הבנתי שמה שאני עושה זה הדבר הכי נכון בשבילי ובסופו של דבר הוא יהיה נכון גם בשביל הסביבה שלי.
"אמא שלי נלחמה כמו לביאה, עשתה הכל כדי לעצור את זה. אחרי חודש שאני יום-יום שומע את אותו הדבר ממנה, היא פשוט עצרה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי 'תקשיב, אני לא יודעת מה קרה לך, אבל זה טוב. אם הייתי מדברת אליך ככה פעם, היית שורף את העולם, מתווכח, לא מדבר איתנו שנתיים, אבל אתה יושב פה, מכבד, מקשיב ומכיל. אתה עושה משהו טוב עם עצמך, תמשיך'".
זקנה יכולה לצעוק עליי, "לך לצבא"
יום ממוצע בחייו של הרץ כיום נפתח בתפילה, ממשיך בלימודי תורה ורק לאחר מכן הוא מתפנה לעבודה המקצועית. "אני קם בחמש, מתפלל בשש, לומד עוד שעתיים, יוצא לעבודה, מתפלל באמצע היום, לומד עוד ולפני שאני הולך לישון. יש לי כישרונות ברוך השם, אבל עכשיו הדבר העיקרי בחיי, עם כל הכבוד, זה לא זה", הוא אומר. לאחרונה הוא שיחק בתפקיד ראשי בסדרה "אנדרגראונד מאה שערים" ששודרה בכאן דיגיטל, וכיום הוא עובד יחד עם בן דודו שחר זיסמן והמפיק המוזיקלי גיא דן על אלבום בכורה. השבוע יצא השיר הראשון מתוך האלבום, "הולך איתה". "זה הדבר העיקרי בשבילי והפרנסה היא בשביל האישה והבית", הוא אומר, "אנחנו מתחילים לטפטף שירים ובעזרת השם נראה מתי זה ייצא לעולם. אני מייחל שהשירים יתקבלו יפה, שזה יפתח את הלב לאנשים. מוזיקה נועדה לאחד את הלבבות".
אפשר לומר שעזבת את העולם הזה וחזרת אליו פשוט אחרת.
"כן".
מה עם מה שמסביב? אתה עדיין באינסטגרם?
"יש לי אינסטגרם, אבל הוא לא על הטלפון שלי, הוא על הטלפון של אשתי. זה לא בגלל שאני לא יכול שיהיה לי, אני פשוט בוחר אילו חומרים להעלות לשם. זאת עוד פלטפורמה להשפיע, אפשר או להשפיע שם או להיות מושפע וכל אחד מחליט".
כמה אתה שונה מאסף של לפני חמש-שבע שנים?
"חוץ מהזקן שום דבר לא שונה, פשוט יש פן מסוים באישיות שלי שהתחזק ופן מסוים שנכנע. אני לא בחרתי לבוא לעולם הזה, הביאו אותי לעולם הזה ככה, למסגרת החיים הזאת, שבתוכה אפשר להרפות ולקבל איזשהו ביטחון ממשהו שלכאורה גדול ממך. לשחרר".
אתה אוהב לראות את עצמך במראה יותר מבעבר?
"כן, כי אני רואה יותר את הלב, זאת המטרה".
אתה לא מתגעגע לשום דבר מהחיים הקודמים שלך?
"אני לא מרגיש שאיבדתי משהו. הרבה מהדברים שעשיתי לא היו אני, הם היו רק כי הייתי צריך לעבוד ולהתקדם בחיים. אני מאוד אוהב להופיע על במות ואני עושה את זה גם עכשיו, רק ממקום יותר מתוקן".
אתה עושה אודישנים לטלוויזיה, תוכניות ריאליטי?
"זה צריך לעמוד בסטנדרט. אני לא בדיוק עושה אודישנים, אבל מפתח עכשיו יצירה שתוכל להתאים לי".
כל עוד זה יעמוד בסטנדרט הערכים שלך אתה לא פוסל?
"לא. הפוך. באנו לפה לעשות".
אמרת שהיית מסתכל על דתיים ואומר, "זה לא שייך אליי, זה פרימיטיבי", ויש היום כאלה שמסתכלים עליך ככה. לא מפריעים לך הכעס השנאה נגד חרדים ודתיים?
"ברור, שנאה זה תמיד מפריע. גם כשמישהו באזור שאני נמצא בו עכשיו יוצא על שמאלנים או על מפגינים בקפלן, אני אומר לו, 'שמע, אני לפני שנתיים הייתי בקפלן ותראה איך אתה מעריץ אותי'. גם מפגינים שמתנגדים למשהו רוצים רק את הטוב, הם פשוט לא יודעים איך לתקשר את זה, ולפעמים אני מקבל כאפות. זקנה יכולה לצעוק עליי, 'לך לצבא', אבל ההתעסקות שלי היא לא פוליטית. בגלל זה התחברתי לחסידות חב"ד, זה ממש התפר שבין העולם החרדי לחילוני. זו האג'נדה, ישראל מעל הכל. אני מאחל שיהיה שלום בית אמיתי בעם שלנו, שנזכה לנחמה ולגאולה. כשיהיה שלום בינינו, יהיה שלום גם עם כל העולם ואשתו".
דיברת הרבה על חיפוש עצמי, איך אתה יודע שעכשיו זה לא משהו חולף? מצאת את הדת וחזרת בתשובה, אבל מי אמר שלא תחפש את המשמעות שוב בעוד שנתיים כי תרגיש שאין תכלית?
"החיים הם עבודה יום-יומית. אין דבר כזה שהגעת לאנשהו ואתה אומר, 'זהו, מצאתי את החיבור האלוקי שלי ואני מפסיק, אני מי שאני וזהו'. זה כמו נסיעה באופניים, הפסקת לדווש – נפלת. אתה קם כל בוקר ועובד על הדברים עד שאתה רואה את הפירות מהם".
צילום: טל עבודי | עוזר צלם: אלמוג אוחיון | סטיילינג: רגב וגבע חזן | הפקה: טל פוליטי