כשהייתי קטן אהבתי פיות. כשגדלתי, הבנתי שאני יותר טיפוס של מכשפות. בדיעבד, נראה שאני לא היחיד שעבר את התהליך הזה. ממפלצות ששימשו כאזהרה לילדים שלא מתנהגים יפה, המכשפות הפכו לכוכבות: דמות המכשפה הייתה לגיי אייקון עם בט מידלר וחברותיה ב"הוקוס פוקוס", וגם לגיבורת על ביקום הקולנועי של מארוול. השבוע חוגגים את ליל כל הקדושים - הגרסה האפלה של פורים - שמזמנת רוחות, שדים ומכשפות (כשאנחנו חוגגים חג שאפשר להתחפש בו, אנחנו מזמנים בעיקר את אחות של מתן טריף). כמחווה לאחינו שבניכר, זו העת לצלול מחדש המהלך הזה שעברנו במאות השנים האחרונות: מה גרם לנו להתחיל לאהוב אותן - ומתי הפחד שלנו מהן הפך ליראת כבוד.

מכשפה אישה רעה

לא צריך להתעכב הרבה על ההגדרות: מכשפה היא אישה עם כוחות על טבעיים. כבר מהעת העתיקה, לגברים לעיתים קראו "מכשף", אבל אין לכינוי "מכשף" את אותו המטען כמו שיש ל"מכשפה", והמטען שכן יש הוא משמעותית פחות שלילי: כשגברים עושים קסמים הם איפשהו על הסקאלה בין משה רבנו לקוסם מרלין (באיזשהו שלב גם גנדלף והארי פוטר נכנסו לתמונה). לנשים היה יותר קשה לעשות את הבלתי אפשרי בלי שיהיו מאוימים מהן.

למעשה, לפי המיתולוגיה היהודית, האישה הראשונה הייתה סוג של מכשפה: לילית, אשתו הראשונה של אדם (רגע לפני פרק ב' המצליח שלו עם חווה, שהייתה חסודה הרבה יותר ממנה). לילית מוזכרת בתנ"ך רק פעם אחת ומופיעה בעיקר בפולקלור ובמדרשים, ואינה בדיוק מכשפה במובן הקלאסי של המילה, אבל אחרי שסיימה עם אדם היא הפכה למלכת השדים, דמות שמוצגת לעיתים קרובות כמכשפה פתיינית ומרושעת. זו לא נקודת פתיחה טובה במיוחד – לא בשביל מכשפות, ולא בשביל נשים באשר הן.

ציד המכשפות בסיילם, אילוסטרציה (צילום: Getty Images)
אילוסטרציה של ציד המכשפות בסיילם. 14 נשים ו-5 גברים נידונו למוות בתלייה |צילום: Getty Images

בתנ"ך לא אוהבים מכשפות. בספר שמות כתוב במפורש: "מכשפה לא תחיה" (פסוק ששאול המלך מנסה להנחיל, קצת לפני שהוא בעצמו נעזר במכשפה אחת שתעשה לו איזה סיאנס, ככה, על הדרך). גם באלפי השנים שחלפו מאז שהתנ"ך היה לרב המכר הראשון, המשוואה הייתה פשוטה: אישה שיודעת לעשות דברים קסומים ומגניבים היא מסוכנת, ועלינו לפחד ממנה, לא להתרשם ממנה. המיתולוגיה הנוצרית בנתה סיפור שלם מסביב לעולם המכשפות: לפיה, המכשפות הן בנות ברית של השטן שזובחות לו. מכשפה הייתה למילה נרדפת עבור אישה רעה.

אחת הדוגמאות המוקדמות המפורסמות לכך היא "מקבת", המחזה הכי מגניב של וויליאם שייקספיר, שמתחיל בשלוש מכשפות מגעילות שמנבאות למצביא האמיץ שהוא יהיה למלך, ושולחות אותו למסע הרג שיבסס את מקומו על כס המלכות. אבל ייצוג במדיה הייתה הקטנה בבעיותיהן של המכשפות, בין אם הן ידעו לעוף על מטאטא ובין אם לא; כל חנון היסטוריה יודע לומר ששריפת מכשפות הייתה קטע חזק עד לפני כמה מאות שנים. באירופה, נשים הוצאו להורג באשמת כישוף במשך עידנים שלמים, וכל אחת מרבבות הנשים האלה היא סיפור עצום בפני עצמה; קצרה היריעה מלהסביר למה דווקא אותן נשים עלו למוקד. ואי אפשר שלא לציין את ציד המכשפות בסיילם, שבמהלכו 14 נשים ו-5 גברים למוות בתלייה על ידי בית המשפט המקומי לאחר שהורשעו במעשי כישוף. במקרים מסוימים, הוצאו להורג נשים שעבדו כמיילדות, מה שהפחיד את אנשי הכנסייה של אותן השנים.

מתוך
גלינדה ב"הקוסם מארץ עוץ". המכשפה הטובה - שנראית יותר כמו פיה קסומה - נחשבה חלשה|צילום: צילום מסך

ואז התחלנו לאהוב אותה

לקח זמן עד שמכשפות התחילו להיתפס כדמויות חיוביות. מה השתנה? קשה לקבוע במדויק. לפי ההיסטוריון עודד פוירשטיין, מדובר בשילוב של כמה גורמים: "עליית דת הוויקה (דת פגאנית מיסטית), תנועות מיסטיות והעצמה נשית". המאה ה-19 הביאה איתה את הנאורות: העם נהיה למשכיל יותר, ובשעה טובה ומוצלחת, גם התחיל ללמוד פמיניזם מהו (לא כולם היו על זה, אבל אנחנו בדרך לשם). לאט אבל בטוח, עוצמה נשית הלכה ונראתה פחות מאיימת משהיא הייתה. דמות המכשפה, שזוהתה עם השטן, נותקה ממנו; אם אין אלוהים, גם אין שטן, והנשים החזקות שלכאורה זבחו לו הוארו באור אחר.

נכתבו כמה ספרים יפים על מכשפות נחמדות בתקופה הזאת, אבל הראשונה שנצרבה בתודעה היא גלינדה, מכשפת הצפון מ"הקוסם מארץ עוץ", קודם בספר של ל' פרנק באום ואז גם בסרט הקלאסי מ-1939. המכשפות של ארץ עוץ הן אירוע בפני עצמו; כשגלינדה מציגה את עצמה בפני דורותי הגיבורה, דורותי מתפלאת לגלות שמכשפות יכולות להיות גם יפות וחביבות. בספר, גלינדה מודה שהיא אכן לא מכשפה כל כך חזקה.

מתוך
אורסולה ב"בת הים הקטנה". יותר מעניינת מהדמות של אריאל הפעורה|צילום: יח"צ באדיבות yes

עם השנים, למדנו שהרשעים – והרשעות – יכולים להיות הרבה יותר מעניינים מהגיבורים שלנו

החלוקה עדיין נשארה: המכשפה הטובה - שנראית יותר כמו פיה קסומה - נחשבת חלשה, והמכשפה החזקה היא המכשפה המרושעת והירקרקה מהמערב. המכשפה מהמערב של "הקוסם מארץ עוץ" היא באמת מכשפה מרושעת בלתי נשכחת. כשהגיעה למסך בגילומה של מרגרט המילטון האדירה היא סיפקה לפחות שני ציטוטים בלתי נשכחים, וכיכבה שנים לאחר מכן בסיוטיהם של ילדים נוחים להשפעה. אנחנו עוד נחזור אליה.

גם אחרי "הקוסם מארץ עוץ" לקח זמן עד שהתרגלנו לקבל מכשפות כדמויות שאפשר גם להרים להן. ורוניקה לייק הזוהרת גילמה מכשפה יפהפייה בסרט בעל השם ההולם "התחתנתי עם מכשפה", שם היא בוחרת באהבה וילדים על חשבון הכישוף. כאן התחיל מהלך מעניין: המכשפות שבחרו בכישוף אמנם נשארו רעות, אבל הן התחילו להיראות יותר מהממות. "היפהפייה הנרדמת" של דיסני הכיר לנו נסיכה אחת וכמה פיות, אבל כולנו זוכרים מהסרט הזה את מליפיסנט היפהפייה, המפחידה והעוצמתית. עם השנים, למדנו שהרשעים – והרשעות – יכולים להיות הרבה יותר מעניינים מהגיבורים שלנו.

מתוך
מתוך "המכשפות מאיסטוויק". בסרט הזה כישוף הוא לא דרך לסגוד לשטן, אלא דרך להילחם בו|צילום: Warner Bros., צילום מסך

לתוך הטשטוש הזה נכנסת סמנת'ה, מכשפה בלונדינית ומקסימה שילידי שנות השישים זוכרים אותה ואת אפה הדינמי כאילו רק אתמול הם הופיעו בערוץ הראשון. סמנת'ה, בגילומה של אליזבת מונטגומרי, כיכבה בסיטקום "מעשי כשפים", שמוכר גם בשם "סמנת'ה" (באנגלית, הסדרה נקראה "מכושפת"), שתיאר את חייה כמי שנישאה לבן תמותה ומנסה לחיות חיים רגילים. והיא לא הייתה מרשעת, פתיינית או מבהילה; היא הייתה גיבורה מצחיקה ומתוקה. גם היא, כמו נשים רבות, היא עמדה בפני התמודדויות רבות שהביאו איתן את המהפכה הפמיניסטית: היא הייתה צריכה לאזן בין מהותה העצמית כמכשפה לבין חייה כרעיה אוהבת לבעלה. אבל היותה של סמנת'ה מכשפה לא היוותה איום לחברה – הכוח שלה היה משהו שאפשר להעריך. למעשה, היא הייתה מספיק פמילי-פרנדלי כדי שציפי שביט תקדיש לה שיר בשם "דודה סמנטה".

וגם אם היא נבל – עדיין כיף איתה

אט אט למדנו לאהוב את דמות הנבל. לא מעט יודו שאורסולה של "בת הים הקטנה" היא דמות יותר מעניינת ומרגשת מאריאל הפעורה. בשלב הבא, למדנו להחליט שחלק מהמפלצות והנבלים שלנו אינם באמת מפלצות ונבלים. כמו שהערפדים החלו לככב בסרטים ובסדרות שהבינו ואף העריצו אותם, המכשפות החלו לככב ביצירות שאומרות במפורש ובקול רם: תמיד פחדנו מכן כי לא ידענו איך לאכול אישה עם כוח.

מתוך
מריל סטריפ ב"אל תוך היער". מכשפה מרושעת מהאגדות שנכתבת כדמות מורכבת ועמוקה|צילום: יח"צ באדיבות yes

עם השנים, כמה מהשחקניות הגדולות בעולם קיבלו הזדמנות להבהיר בדיוק את זה: סוזן סרנדון, מישל פייפר ושר עשו זאת ב"המכשפות מאיסטוויק" מ-1987, ניקול קידמן וסנדרה בולוק עשו זאת ב"קסם מעשי" מ-1998 – שניהם סרטים בהם כישוף הוא לא דרך לסגוד לשטן אלא דרך להילחם בו. מריל סטריפ גם היא גילמה דמות עגולה של מכשפה ב"אל תוך היער" מ-2014. היא נכנסה לנעליה של מכשפה מרושעת מהאגדות שנכתבת כדמות מורכבת ועמוקה, שנושאת על גבה טראומות ותסביכים, מנסה להיות אמא טובה יותר מזאת שהרסה אותה, ומגלה שהיא גרועה יותר ממנה (על הדרך, היא עושה גם ראפ משגע בנושא תבלינים).

אפילו פה בארץ תיקי דיין הגדולה באה עם "סימה וקנין מכשפה" מ-2003, קומדיה בורקסית ונשכנית שהפכה לקאלט, ובמרכזו אישה אחת שעדיין מתמודדת עם מות בעלה וחולמת על חיים טובים יותר. עבור סימה וקנין, הכישוף הוא הדרך שלה לשוט למקום שבו האושר מחכה לה בפינה.

אידינה מנזל,
אידינה מנזל ב"מרשעת". מי שרדפה ילדים בסיוטיהם הפכה לגיבורה שמעלה את הבמה באש |צילום: Frank Micelotta, Getty Images

בחלוף הזמן, התרבות התחילה לחזור לאותן מכשפות שהעלתה על המוקד ולהקדיש להן יצירות שהפכו אותן לכוכבות גדולות יותר מאשר מי שנלחמו בהן. הדוגמה העדכנית יותר היא אנג'לינה ג'ולי ב"מליפיסנט", שחוזר ל"היפהפייה הנרדמת" וטוען שמנקודת המבט הנכונה, גם המכשפה הזו שלמדנו לשנוא היא עוד קורבן של הפטריארכיה. אבל הדוגמה האייקונית ביותר היא "מרשעת" (או בשם הלועזי והמוכר יותר, "Wicked"), המחזמר ששובר קופות בברודווי ובווסט אנד כבר כעשרים שנה וחוזר לסיפור של המכשפה מ"הקוסם מארץ עוץ". כשהמכשפה מהמזרח זכתה לסיפור משלה, היא גם קיבלה שם: אלפבה. מי שרדפה ילדים בסיוטיהם ב-1939 הפכה לגיבורה שמעלה את הבמה באש עם בלדות פופ על העצמה אישית וכוחה של חברות.

מכשפות אמיתיות הן משהו שקיים בעיקר בדמיון שלנו, אבל הן משקפות את הדרך שבה החברה מסתכלת על נשים חזקות שיכולות לעשות דברים שהיא לא ציפתה מהן

ובתיאום מושלם, השחקנית שהפכה את אלפבה לאייקון של תיאטרון מוזיקלי, אידינה מנזל, גילמה עוד תפקיד של גיבורה עם כוחות מיוחדים שגרמו לה להרגיש כמו מנודה: אלזה מ"לשבור את הקרח". אידינה מנזל, שלימדה את ברודווי שמכשפה ירוקה יכולה להיות גיבורה מעוררת השראה, תרמה את קולה לדמות שנערצת על ידי מיליוני ילדות קטנות. אלזה יכולה הייתה בקלות להיות מכשפה מרושעת, אבל היא הייתה לסמל של חירות נשית. 

אמה ווטסון, מתוך
אמה ווטסון בתור הרמיוני ב"הארי פוטר". גם היא מכשפה|צילום: Warner Bros. Pictures, צילום מסך

וזו לא רק אלזה. כל הנשים בסדרת "הארי פוטר" מכונות מכשפות מבלי שהטייטל הזה אפיין אותן כנשים רעות; זו פשוט ההגדרה העצמית שלהן, בין אם מדובר בהרמיוני האמיצה או בבלטריקס האכזרית. כשוונדה מקסימוף מהיקום הקולנועי של מארוול, הידועה בכינויה "מכשפת השני", נלחמה בדוקטור סטריינג' בסרט האחרון שלו – קשה היה להבין למה גיבור העל המעיק הזה מתעקש להפריע לאישה היקרה הזאת. 

אנחנו עדיין יודעים לפחד ממכשפות, וטוב שכך. כמו שהחג הנוצרי המשונה הזה אמור ללמד את חברינו שמעבר לים, פחד אינו דבר רע בהכרח – כשיש מספיק כבוד למושא שמפחיד אותנו, הפחד הופך מהר מאוד ליראת כבוד. מכשפות אמיתיות הן משהו שקיים בעיקר בדמיון שלנו, אבל הן משקפות את הדרך שבה החברה מסתכלת על נשים חזקות שיכולות לעשות דברים שהיא לא ציפתה מהן. החל מארץ עוץ וכלה בענבל פרלמוטר המנוחה ולהקתה, מדובר בדמויות האפלות האהובות עלי, מהסוג שראוי להוקיר גם בלי קשר לליל כל הקדושים: נשים שאינן מושלמות ולא מתיימרות להיות מושלמות, אבל בהינף אצבע מכושפת אחת יכולות להיאבק בחזרה במי שנלחם בהן, ועל הדרך לגנוב את ההצגה.