"כל מה ש-woke הופך לחרא". הציטוט המעודן הזה הוא חלק מנאום שנשא דונלד טראמפ באוגוסט 2021 מול קהל של מצביעים שמרנים באלבמה, שהשתוללו מאושר מעוד תזכורת לכך שטראמפ סולד מתרבות ה-woke כמעט כמוהם. השנאה כלפי כל מה שמריח מפרוגרס, ליברליזם וצדקנות הייתה חלק מרכזי גם בקמפיין הנשיאותי הטראמפי בשנה האחרונה; היא הדהדה היטב ברשתות, לא מעט בזכות אילון מאסק – החבר הכי טוב החדש שלו והבעלים של טסלה, X (טוויטר) ועוד, שדוהר עם הנשיא לכהונה משותפת כביוויס ובאטהד של הבית הלבן.
יש מצב שזה יצליח להם, הסיכול הממוקד של ה-woke. כלומר, ברור שמדובר בתהליך עולמי וברוח שהחלה מנשבת בכיוון אחר וכל מיני תיאוריות על מטוטלת, אבל ממשל טראמפ הוא חלק מרכזי במגמה. אם ניקח למשל את האיסור על הפלות בארה"ב – כלומר ביטול פסיקת רו נגד ווייד בשנת 2022 – אז אומנם הוא הוחל בעת כהונתו של ג'ו ביידן, אבל התאפשר רק בגלל מינוי של שלושה שופטים שמרנים על ידי טראמפ בכהונתו הראשונה.
רק חודשיים וחצי עברו מאז הבחירות בארה"ב, אבל כבר עכשיו ניכר באמריקה שינוי ביחס ל-woke בכל תחומי החיים - ארגוניים, כלכליים, סביבתיים ותרבותיים - ואי אפשר שלא לתהות, האם זה נגמר? האם כולם רק חיכו לתחילת הכהונה השנייה של טראמפ כדי לחזור להטריד מינית, להפלות על בסיס גזע ולראות סדרות על גברים לבנים מיוסרים?
קבלו ביטול
המילה woke (בעברית: "נעורות", אבל זה מכוער) התייחסה במקור למאבק השחורים בארה"ב והתרחבה למגוון מאבקים חברתיים שמטרתם למגר אי-שוויון המבוסס על גזע, מגדר, מיניות, מעמד כלכלי וכדומה. בבסיסה של התפיסה ניצבת ההכרה בכך שצורות שונות של דיכוי מצטלבות אחת בשנייה וקשורות גם לצדק סביבתי, גיוון תעסוקתי, שינויי אקלים ועוד.
ההודעה של מארק צוקרברג על ביטול בדיקת העובדות בפייסבוק היא מהלך אנטי-ווק קלאסי. נוספה לו ארוחת חנופה של צוקרברג באחוזת טראמפ ואמירתו ש"חברות זקוקות לאנרגיה יותר זכרית"
תחת מטריית הווק מצטופפים מושגים וביטויים שהפכו בעשור-פלוס האחרונים לחלק מחיינו: MeToo, אזהרת טריגר, פוליטיקת זהויות, תרבות הביטול, זהות מגדרית, צדק חברתי, ניכוס תרבותי, תודעה גזעית, תרבות האונס, חרדת אקלים, דייברסיטי (גיוון), תקינות פוליטית, "בלאק לייבס מטר". ובשעה שהכוחות הליברליים אימצו את כל אלה, הקולות השמרניים מצאו לאג'נדות הללו מטרייה אחרת: טרלול פרוגרסיבי.
הווק תפס תאוצה בסוף העשור הראשון של שנות ה-2000, הובל על ידי מילניאלז והפך למגמה שהקיפה את כל התחומים. הוא בלט בקרב מנהיגים פרוגרסיביים כמו ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה שהודיע לאחרונה על פרישתו; אולי אתם זוכרים את הסרטון הוויראלי מימי השבעתו, שבו נשאל מדוע הוא מתעקש על גיוון מגדרי בממשלה וענה "כי 2015". בניו זילנד זכורה הפוליטיקאית ג'סינדה ארנדר, ראשת הממשלה בשנים 2017–2023, ובפינלנד סאנה מרין (מי שהייתה ראשת הממשלה הצעירה בעולם, ומשלה בשנים 2019–2023). לצד הנ"ל ראוי להזכיר גם את ברק אובמה ומנהיגים אחרים שקידמו חוקים פרו-להט"ביים או פתחו גבולות בפני מהגרים; כמעט כולם פינו את מקומם לשליטים שמרנים יותר, עם נטייה ימינה, סיבה נוספת להרהר באפשרות שהעניין כולו היה יותר טרנד מאשר תמורה של ממש.
גם בשיאה ספגה מגמת הווק לא מעט ביקורת. מי שראו בעניין כולו טרללת אחת גדולה האשימו את הווק בראייה חד-ממדית של המציאות וחוסר יכולת לתפוס מורכבות, הרס מורשות תרבותיות למען גיוון מגדרי או גזעי, צנזורה, חוסר אותנטיות, תוצרים תרבותיים גרועים ופער גדול בין תרבות פופולרית למציאות שבה – מדהים לגלות – צמרת השלטון העולמי לא מורכבת מנשים שחורות עוצמתיות. ובכל זאת, את השינויים שהביאה התפיסה ראינו במו עינינו. בתרבות – הקולנוע והטלוויזיה שמו לראשונה דגש על ייצוג נשים ומיעוטים. בבידור – פוגעים מינית ומטרידנים הוקעו וקונסלו. בכלכלה – תאגידים התחייבו לגיוון תעסוקתי. באקדמיה – אוניברסיטאות הרחיבו את תוכניות הלימודים שלהן כדי לכלול פרספקטיבות מגוונות יותר.
את המגמה בטלווויזיה אפשר לראות בסדרות שמרניות כמו אלו של טיילור שרידן, יוצר "ילוסטון" ו"הלביאות". "הסדרות שלו מסבירות למה קיבלנו שוב את טראמפ", נכתב עליו במגזין "קומנטרי"
שינויים כאלה לא נוצרים ביום אחד ולא נעלמים ביום בחירות אחד, אבל הסימנים די ברורים: התפיסה שהולידה את תרבות הביטול נמצאת בעצמה בסכנת ביטול.
שידורי המהפכה
מי שלא גר בארה"ב נחשף לתפיסת הווק בראש ובראשונה דרך התרבות האמריקאית, שאימצה אותה בחום בעשור וחצי האחרונים. לרגע היה נדמה שזהו, תם עידן הגיבור הלבן המיוסר שעיצב את תור הזהב של הטלוויזיה, וכעת פניה לסיפורים אחרים – של נשים, להט"בים, שחורים. ואם פעם התרבות הפופולרית הייתה מוכוונת בידור ולא פוליטיקה, הרי שהווק שינה גם את זה. הכל הפך לפוליטי, מודע, חברתי. את האדישות תשאירו לדור ה-X, המילניאלז הם אול אבאוט אכפתיות.
הטלוויזיה הווקית הביאה איתה למשל רצף סדרות של שונדה ריימס ששמו דגש על גיוון גזעי ("האנטומיה של גריי", "סקנדל", "המדריך לרוצח"), שהגיע לשיא עם "ברידג'רטון". יוצר בולט אחר שפרח בה הוא ראיין מרפי, עם "גלי" הקווירית – ככל הנראה הסדרה הווקית הגדולה הראשונה – ואחריה "אויבות", "פוזה" ו"אימה אמריקאית", כולן קאמפיות ונשיות.
דיסני ויתרה על ליהוק גמדים ל"שלגייה" ובמקומם הוחלט ששחקנים בגבהים שונים יגלמו שבעה "יצורים קסומים". הלעג ברשת הביא בעיצומם של הצילומים להחלפתם בגמדים שנוצרו במחשב
הגיוון הפך לערך המרכזי ביצירה הטלוויזיונית, ורוב הסדרות בנטפליקס נראות עכשיו כמו קמפיין עתיק של בנטון (יוצאת הדופן הייתה "חברים", שריד קדום לקאסט שכולו לבן, וגם היא כבר ירדה). לראשונה קיבלנו סדרות עם גיבורים בני הגיל השלישי ("האקס", "גרייס ופרנקי") או לא לבנים ("להרוס אותך", "אמת או חובה") והמון, המון גייז ("עוצר נשימה", "מיי וג'ורג'"). לרגע אחד בתרבות, הדבר הכי משעמם שיכולת להיות זה גבר לבן סטרייט.
טרנד ווקי נוסף היה חזרה לפרשות ניינטיז - כמו מוניקה לוינסקי, לורנה בוביט והקלטת של פמלה אנדרסון – ובחינה מחדש שלהן דרך פריזמה של חמלה ואמפתיה, מתוך הכרה במערך החברתי הלא שוויוני שמוביל בני אדם לעשות דברים שאנחנו לא היינו עושים. בקולנוע נוצר טרנד של רימייקים עם חילופי מגדר או גזע: "בת הים הקטנה" הפכה לשחורה, "מכסחי השדים" הפכו למכסחות, קלאסיקת הבכי "חופים" זכתה לעיבוד מחודש עם שחקנית שחורה, "קראטה קיד" לוהק מחדש עם ג'יידן סמית' השחור ועוד. כולם היו די פח, וזאת נקודה ששווה להתעכב עליה: לצד יצירות מעולות כמו "ברבי" או "המילטון" והמון סדרות מטריפות כמו "טד לאסו" או "אייל קטן", הווק הביא איתו לא מעט תוצרים גרועים – במיוחד העיבודים-מחדש שהפכו לז'אנר הוליוודי ספציפי ומאוס במיוחד.
הוליווד היא הוליווד. אם הסרטים גרועים אבל עושים כסף, הם ימשיכו להיעשות. התוצאות של קולנוע הווק הן מהבחינה הזו לא חד-משמעיות; אפילו בגבולות המוגדרים של היקום הקולנועי של מארוול, למשל, ראינו מצד אחד להיט ענק כמו "פנתר שחור" (גיבור-על שחור ראשון), ומצד שני כישלון כמו "המארוולס" (אנסמבל גיבורים ראשון שכולו גיבורות). אפשר לראות בזה ניסוי וטעייה, אבל כעת מסתמן שהניסויים האלה עומדים להסתיים – ואפילו עם קצת עזרה ישראלית.
שלגייה ושבעת נמוכי הקומה
כל דיון עכשווי בווק חייב להתעכב על "שלגייה" בכיכובה של גל גדות, סרט שתקציבו המדווח נמצא איפשהו בין 210 ל-300 מיליון דולר – ושגורמים בארה"ב מהמרים עליו ככישלון עצום מאז שהטריילר שלו עלה ליוטיוב באוגוסט, זכה מיד לכ-100 אלף דיסלייקים, והמשיך ליצור עוינות עד שחצה לאחרונה את קו מיליון השונאים. האמת, מראש כל העסק הרגיש קצת מפוקפק, ראשית עם ליהוקן של גדות לתפקיד המכשפה הרעה ושל רייצ'ל זגלר לתפקיד שלגייה. איך זה הגיוני שהמכשפה הרעה יפה יותר משלגייה, זעמו הגולשים. הרי היא הייתה שואלת את הראי "מי הכי יפה בעיר?", הוא היה עונה "את", והיינו סוגרים את הסיפור הזה. ורייצ'ל זגלר? הרי שלגייה אמורה להיות עם עור לבן כשלג! זו הסיבה שקוראים לה שלגייה, ואילו זגלר היא קולומביאנית למחצה ובחורה די שחומה, ובלי קשר גם לא נאה וסוג של אנטישמית. הליהוק שלה נראה כמו חנופה לא מוצלחת לווק.
בקמפיין שלו יצא דונלד טראמפ שוב ושוב נגד טרנסג'נדרים, שמהווים בקושי אחוז מהאוכלוסייה. למה? אולי התשובה נמצאת בתוצאה: 21% מהגברים השחורים בארה"ב הצביעו טראמפ ב-2024
כאילו הפולמוס הזה לא קומי מספיק, נהייתה בעיה גם עם הגמדים. שלגייה, כידוע, התאבזרה בשבעה גמדים, או במונחים ווקיים נמוכי קומה. אבל אז פורסם ריאיון עם פיטר דינקלג' (טיריון לאניסטר ב"משחקי הכס") ובו הביע השחקן תקווה שלא עומדים לבזות גמדים בסרט, ובדיסני נבהלו והודיעו שבמקום גמדים יהיו לשלגייה שבעה "יצורים קסומים" שיגלמו שחקנים בגבהים שונים וממוצא שונה, מה שעורר ברשתות גל של בדיחות וקללות, ובקהילת הגמדוּת גם מחאות על גזל של הזדמנות להתפרנס. כדי לצאת מהתסבוכת, ולמרות שהשחקנים שלוהקו כבר היו בעיצומם של צילומים, הם הוחלפו בגמדים שנוצרו באפקטים ממוחשבים, החלטה שעלתה הרבה מאוד כסף (ואם לשפוט על פי הטריילר, גם לא יצאה הכי יפה). כך, כתוצאה מהצטלבות של ווק עם סתם טמטום, הפקה של אגדת ילדים קלאסית הפכה לבלגן שהוביל לכך שהגמדים אינם גמדים, שלגייה בלתי נסבלת, המלכה הרעה יפה יותר ממנה והראי סתם שקרן.
כישלון קולוסלי של "שלגייה" עלול לסתום את הגולל על עידן העיבודים מחדש ברוח הווק, מה שישמח לא מעט אנשים. תומכי טראמפ כבר קראו להחרים את הסרט לאחר שזגלר דיברה על "ארבע שנות השנאה" של נשיאותו הראשונה; זגלר התנצלה מאוחר יותר, אבל הרגשות השליליים לא נעלמו, וגם לא התלונות על המוזרויות של הקולנוע הווקי. בחודש שעבר פורסם בניו יורק טיימס, לא בדיוק עיתון ימני או שמרני, טור מאת כאביר צ'יבר שפחות או יותר התפלל לקצו של עידן ליהוקי התקינות הפוליטית ותהה אם הפטריארכיה בסרטים של ימינו תיראה בעוד עשור כמו הרוסים ב"רמבו": לא פחות ולא יותר מאשר הנבל הטרנדי לזמנו.
הצלחות טלוויזיוניות וקולנועיות הוכיחו שהקהל כן רוצה לראות סיפורים אחרים וסוגים שונים של אנשים על המסך, פשוט כאלו שנעשים באופן איכותי ומקורי ולא מיחזור עבש של אותו תוכן כסרט באורך שעתיים וחצי ועם שחקן שחור. מה יישאר מזה בעידן טראמפ השני? את המגמה אפשר לראות כבר עכשיו בעלייתן של סדרות שנחשבות שמרניות ובמיוחד אלו של טיילור שרידן, יוצר "ילוסטון", "ראש העיר של קינגסטאון" ו"הלביאות". אלו סדרות מאוד אמריקאיות, פטריארכליות או פטריוטיות, טלוויזיה של פעם. "הסדרות שלו מסבירות למה קיבלנו שוב את טראמפ", נכתב עליו השבוע במגזין "קומנטרי".
אילון מאסק, ראש "המחלקה ליעילות הממשל" ומי שתרם יותר מרבע מיליארד דולר לקמפיין של טראמפ, סולד מווק. הוא תיאר אותו כ"וירוס" וטען שהוא הסיבה לכך שבתו היא טרנסג'נדרית
לפני כשבועיים נודע שאולפני דיסני – החבר'ה מ"שלגייה", החבר'ה שספגו המון אש שמרנית כשהטמיעו את תפיסת הווק בסרטי מארוול – ביטלו קו עלילה טרנסי מתוכנן בסדרה Win or Lose שצפויה לעלות בדיסני+ בפברואר; קשה לדעת אם זה יישור קו עם הלך הרוח הפוליטי או החלטה ממניעים אחרים, אבל אם כבר מדברים על פוליטיקאים וטרנסים, בואו נחזור לדונלד טראמפ.
לא עם בתי
בקמפיין הנשיאותי שלו התבטא טראמפ נגד הגירה והבטיח גירוש המוני של שוהים לא חוקיים. הוא הודיע שיבטל הגבלות על קידוחי נפט ואת כל החקיקה של ביידן למען האקלים – ולצד הנושאים הגדולים האלה, שממוקמים גבוה בסדר היום האמריקאי, יצא שוב ושוב נגד טרנסג'נדרים. בזמן הבחירות, למשל, הוא חגג על קליפ של קמלה האריס שבו הגנה על תוכנית לניתוח שינוי מין עבור אסירים. אבל למה בעצם התאבסס טראמפ על קהילה שמהווה בקושי אחוז אחד מהאוכלוסייה? אולי כי הוא שונא אותה כל כך, ואולי התשובה נמצאת בתוצאה: 21% מהגברים השחורים בארה"ב הצביעו לטראמפ ב-2024. זה כפול מהנתח שהשיג בקרבם בבחירות 2020.
שווה להזכיר כאן שוב את אילון מאסק, ראש "המחלקה ליעילות הממשל" הנכנס ומי שתרם יותר מרבע מיליארד דולר לקמפיין של טראמפ. מאסק סולד מווק, תיאר אותו כ"וירוס" וטען שהוא הסיבה לכך שבתו היא טרנסג'נדרית. הסכסוך המתוקשר עם בתו הוביל לנתק ביניהם ובמהלכו הודיע מאסק, "הבן שלי מת, נרצח על ידי הווק", ואף הוסיף ציוץ שבו התייחס אליה כזכר. משם זה הלך והסלים: "חאבייר נולד הומו וקצת אוטיסט, שתי תכונות שתרמו לדיספוריה המגדרית שלו. אני יודע את זה מאז שהיה בן 4 והיה בוחר לי בגדים ואומר שהם 'פביולס', כמו גם בגלל אהבתו למוזיקה ולתיאטרון. אבל הוא לא היה בת". בתגובה הודיעה בתו שהיא מתכחשת אליו והוסיפה בפנייה ישירה לאביה: "בסופו של יום כולם מסביבך יודעים שאתה קונטרול פריק קטן ומטונף שלא התבגר כאדם. למזלי, בפעם האחרונה שבדקתי זו לא הפאקינג בעיה שלי יותר".
View this post on Instagram
הקמפיין הרפובליקני הוציא עשרות מיליוני דולרים רק על פרסומות טלוויזיה אנטי-טרנסג'נדריות, ונעזר במגפון האדיר של מאסק. טראמפ הבטיח לסיים את "השיגעון הטרנסג'נדרי" בבתי הספר, להוציא טרנסג'נדרים מהצבא ו"לשמור על גברים מחוץ לספורט הנשים". הוא הוסיף כי "המדיניות הרשמית של ממשלת ארצות הברית תהיה שישנם רק שני מגדרים", ואת ההצהרות הפך כבר ביומו הראשון בתפקיד לצו נשיאותי הקובע שהממשל החדש יכיר רק בזכר ובנקבה, על כל המשתמע מכך.
הסנטימנט הזה – שוב, כלפי אוכלוסייה קטנה במיוחד שגם ככה סובלת מאפליה ומאלימות – זכה להצלחה בקרב האמריקאים הנסערים מטרנסג'נדרים בקבוצות ספורט של נשים (פחות מרבע מהם תומכים בנוכחותם), היסטריים מחינוך מיני בבתי ספר ונרתעים מספרי ילדים שעוסקים בגיוון מגדרי ומזכויות הורי להט"ב. מבחינת שלל אמריקאים, ווק זה משהו שהולך להפוך את הבנים שלהם לבנות, והיחיד שיכול לעצור את זה הוא טראמפ.
דווקא במהלך כהונתו הראשונה של טראמפ, ואולי כמשקל נגד לה ולו, הגיע הווק לשיא. MeToo ו"בלאק לייבס מטר" טלטלו את החברה האמריקאית. נדמה שכולם, רפובליקנים ודמוקרטים, הופתעו מהמהפכה הזאת שהייתה חברתית וצעירה אפילו יותר משהייתה פוליטית. העולם השתנה לנגד עיניהם באופנים שהם לא תמיד הבינו, וטראמפ נתפס כיום כמי שישיב את הסדר הישן. זה שבו לא חייבים להתחשב באוכלוסיות שונות ולא כולם נעלבים ללא הרף מבדיחות ואז גם מבטלים את הקומיקאי.
ארץ האפשרויות המוגבלות
את ההתיישרות האנטי-ווקית אפשר כבר לראות בתאגידים הגדולים. בעשור האחרון הקימה כל חברה גדולה בארה"ב מחלקת DEI (ראשי תיבות של Diversity, Equity, Inclusion: גיוון, שוויון והכלה), שמטרה לקדם העסקת מיעוטים וקבוצות מודרות. זה לא נעשה מטוב לב או מאלטרואיזם, אלא כי זה השתלם: הווק היה פופולרי וחברות נמדדו לפי רמת המודעות החברתית שלהן. בקיצור, היה שווה להשקיע בגיוון למען יחסי ציבור טובים. אלא שמיד לאחר הבחירות הודיעו חברות רבות על ביטול ההשקעה הזאת באופן מיידי.
באוניברסיטאות העילית בארה"ב, מעוזי ווק, הפגינו עוינות לישראל ותמיכה בחמאס. יהודים וישראלים תמיד היו חלק מההשכלה הגבוהה העולמית, אבל בשנה וחצי האחרונות הם לא רצויים
וולמארט, שמעסיקה 1.6 מיליון (!) עובדים בארה"ב, הודיעה רשמית עם בחירתו של טראמפ שהיא עוצרת את כל יוזמות ה-DEI. בנוסף הודיעה החברה שלא תמכור יותר מוצרים "מיניים וטרנסג'נדריים" המיועדים לקטינים, למשל ביינדרים לחזה שמשמשים בני נוער שעוברים שינוי מגדרי. גם טויוטה הודיעה שתבטל את מדיניות ה-DEI שלה, ועובדי החברה קיבלו הודעה שהחברה לא תשתתף יותר במדד השוויון התאגידי של הארגון הלהט"בי "קמפיין זכויות האדם". גם וולמארט ופורד הודיעו שלא ישתתפו עוד במדד.
מקדונלד'ס היא עוד ענקית שהודיעה על ביטול תוכניות הגיוון שלה בקרב העובדים והמנהלים, ועוד יותר גדולה היא מטא של מארק צוקרברג – שלאחרונה הודיע גם על ביטול בדיקת העובדות בפייסבוק, למרות שברור שהדבר יוביל לזינוק בכמויות השקרים והרעל, וברור גם לאיזה כיוון. לבטל בדיקת עובדות זה מהלך אנטי-ווק קלאסי, כזה שהתווספה אליו גם ארוחת חנופה של צוקרברג באחוזתו של טראמפ והאמירה "חברות זקוקות לאנרגיה יותר זכרית".
טראמפ הוא מתנגד קולני לתוכניות גיוון, שוויון והכללה; ביומו הראשון בתפקיד חתם גם על צו שמבטל אותן באופן מיידי בכל זרועות הממשל, וביטולן בתאגידים הפרטיים הוא דרכם לאותת שהם חברים שלו. כל זה קורה למרות ש-6 מכל 10 אמריקאים אמרו בסקר של "וושינגטון פוסט" שיוזמות DEI במקומות עבודה הן "דבר טוב". וזה לא אומר רק שמעכשיו חברות לא יתאמצו יותר להעסיק עובד בעל מוגבלויות ולהנגיש לו את סביבת העבודה, אלא שגם סממני ליברליות אחרים ייעלמו. אם פעם התלונה כלפי חברות שפעלו למען הסביבה או להט"ב הייתה שהן עושות את זה למראית עין, מה שנקרא בהתאמה "גרין ווש" או "פינק ווש", עכשיו כבר לא יהיה צורך באף ווש. והאמת? חבל. כי גם אם המניעים היו ציניים וקפיטליסטיים, עדיין נעשו שינויים יפים ונוצרו הזדמנויות חדשות עבור אנשים שפעם לא קיבלו אותן.
הסינדרום הישראלי
האם הווק עומד למות, או שהוא סתם מריח מוזר? קשה לקבוע. מצד אחד, ברור שכוחות שמרניים עולים בעולם כולו ושזה ישפיע על ארגונים ועל התרבות, אפילו על האופנה: בכתבה במגזין "פוליטיקו" נטען לאחרונה שסוודרים של ראלף לורן עם דגלי אמריקה רקומים בחזיתם, שעולים 400 דולר, חזרו לאופנה – ללמדנו שאנשים הפסיקו להתנצל על הפריווילגיות שלהם וחזרו לחבק סמלים פטריוטים.
האם כולנו עומדים לחזור אחורה? הנשים בארה"ב כן, הרי כבר לקחו מהן את הזכות להפלה, אבל האם כולנו צריכות לשלוף את הגלימות האדומות ולהתכונן למציאות בסגנון "סיפורה של שפחה"? להט"בים קיבלו רק לפני כמה שנים את הזכות להתחתן בארה"ב, האם עומדים לקחת אותה מהם? חוקים שעברו בנוגע לנגישות לבעלי מוגבלויות יבוטלו? הרי אלו ההישגים האמיתיים של הליברליות ושל הפרוגרס, לא סרט עם או בלי גמדים.
אפשר להתלונן על הווק, יש גם על מה. רגעי הטרלול הפרוגרסיביים אכן מטורללים, יש לא מעט בעיות עם תרבות הביטול ועם המגבלות על השיח ועל ההומור, הייתה עוד לא מעט דרך לעשות. ועדיין, אנשים קיבלו הזדמנויות לחיים טובים יותר. אוכלוסיות שלמות קיבלו קול ונראות וזכויות. לפעמים קשה לנו להבחין בזה, וזה בטוח לא נראה ככה מישראל, אבל מהרבה בחינות העולם באמת השתפר.
מהזווית הישראלית, ההשלכות של 7 באוקטובר מסבכות את הכל אפילו יותר. מעורבותם הפוליטית של הסטודנטים באוניברסיטאות העילית בארה"ב – מעוזי הווק הגדולים ביותר וגם אלו שנחשבו למתישים מכולם – הובילה מהר מאוד לתמיכה בחמאס, לעוינות כלפי ישראל ולחרם תרבותי ואקדמי. לפי עדויות של סטודנטים יהודים, הקמפוסים הפכו למקום שמפחיד להסתובב בו כשלקריאות נגד המלחמה נוספו קריאות נגד יהודים וישראלים שעוברים ברחוב.
יהודים וישראלים תמיד היו חלק מההשכלה הגבוהה העולמית, אבל בשנה וחצי האחרונות הם לא רצויים. וזה מעניין, כי ישראלים שלומדים באוניברסיטאות העילית בחו"ל (ולמעשה גם סתם ישראלים חילונים וליברלים) חולקים ערכים והשקפת עולם עם הסטודנטים בקולג'ים. גם הם תומכי נאורות ונעורות, אבל הם לא חלק יותר. השמאל הישראלי גילה שהוקע על ידי השמאל העולמי, ותחושת הבגידה הייתה מכאיבה ומבלבלת. מה שנדמה שהיה מאוד ברור פעם – מי ניצב באיזה צד ולמה – הפך לסבך ערכי מוחלט שמי יודע איך ומתי נצליח להתיר.
בתמונה הגדולה, לא ברור כמה כואבת וגורפת תהיה פניית הפרסה. כי אפשר לבטל תוכניות גיוון בארגונים ופולמוסי לשון פנייה ועיבודים מחודשים וגרועים לסרטים, אבל לא מעט אנשים כבר הטמיעו את המחשבה שמקום עבודה שאינו מונגש לבעלי מוגבלויות הוא לא סבבה. וגם שלהומואים מותר להיות הומואים, וששוויון וצדק חברתי הם ערכים משמעותיים. ואת זה, בואו נקווה, יהיה קשה יותר לשנות.