ה"לואי דה פינס" של הקולנוע הישראלי ו"האיש בעל אלף הפרצופים". אלו רק שניים מהטייטלים המחייבים שקיבל זאב רווח ז"ל לאורך הקריירה הארוכה והמסועפת שלו. ואלו לא מחמאות שהגיעו כך סתם מהאוויר - לרווח היו קבלות שהוכיחו שהוא ראוי להן. אפילו כשהממסד, האליטה ומבקרים ישראלים קפוצי תחת התעלמו ממנו וקטלו אותו במופגן, העמך חובב הקולנוע המסחרי-בידורי והפופקורן במחיר מופקע הצביע ברגליים והכתיר את רווח למלך הקומדיות הישראלי. לשחקן, שעלה לישראל ממרוקו עם משפחתו בגיל 8, היו את כל נתוני הפתיחה השליליים, אבל למזלו (ולמזלנו) הוא ניחן באישיות, כריזמה וטונה של צ'ארם והוכיח אחרת.
וקשה באמת להפריז בתרומתו האדירה של זאב רווח, האיש, החיוך והשיער המשוח בקילוגרמים של ברילנטין, לקולנוע בכלל ולקומדיה הישראלית בפרט. הסרטים ששיחק בהם או ביים אותם הפכו לנכס צאן - לא ברזל, אלא 24 קראט של זהב של התרבות הישראלית, וככל שהתקשורת קטלה אותו יותר ויותר, כך עלו רמות הפופולריות שלו בקרב הצופים. והוא היה כוכב, פאקינג כוכב, שזיהה בזמן אמת את הוואקום והחוסר המשווע של קומדיות עממיות בישראל (עם כל הכבוד לאפרים קישון ושות'). את אהבת הקהל (והכסף) הוא קיבל בריבית דריבית. את התמיכה של קרנות הקולנוע - פחות.
אין זה סוד שהז'אנר שמזוהה עם רווח יותר מכל דבר אחר הוא סרטי הבורקס. אבל הטייטל של המאפה הזה, מחמיא וטעים ככל שיהיה, מנמיך ומגחיך יתר על המידה קולקציה חשובה של סרטים שנעוצים בבשר של התרבות הישראלית, כאלה שעיצבו את דמותה לא פחות מאלו של אורי זוהר או דן וולמן. רווח, יחד עם יהודה בארקן, יוסף שילוח, אריה אליאס ורבים אחרים פלוס בועז דוידזון שייבדל לחיים ארוכים, יצרו תת-ז'אנר מופלא, שכיוון למכנה המשותף הרחב ביותר, חוץ מאכילת ביצים עם קליפה וליקוט שיערות שפם של ג'ירפה.
בזמן שסרטים אומנותיים "נהנו" ממספרי צופים נמוכים יחסית, סרטי הבורקס - ובפרט "חגיגה בסנוקר" ו"צ'ארלי וחצי", שעסקו בהבדלי מעמדות ושדים עדתיים שעד אז היו עמוק בבקבוקים - שברו את הקופות, הרעידו אולמות מלאים מצחוק והפכו את זאב רווח לסופרסטאר של קומדיות ו"וואן ליינר" עם דמויות שמשפטי המחץ שלהן מצוטטים היום. אלימלך זורקין, חנוכה (או למתקדמים: רבי חנוכה בן משה הלוי), אדון ליאון ובעיקר ששון, הדמות הגנרית שכיכבה ברוב הסרטים של רווח (וגם זו שהרוויחה לו מקום נוסף ברשימת הדמויות האהובות של הקולנוע הישראלי במאקו) הם חלק בלתי נפרד מה-DNA של רווח ושל הקולנוע הישראלי, כך שקשה לדמיין איפה הוא היה בלעדיהם. וכאן חייבת להיכנס הקלישאה: הרווח כולו שלנו.
לא רק בורקס היה בתפריט של רווח, הקינג של הקומדיות בארץ ולנצח ששון. כשחקן מגוון היו לו מספר דרמות משובחות בפורטפוליו: "שרגא קטן" (1978) ו"בובה" (1987) הן שתי דוגמאות לסרטים מצוינים בבימויו, אבל דווקא ההצלחה הפנומנלית שלו כשחקן קומי האפילה עליהם. בשניהם רווח מגלם איש צבא לשעבר (מילואימניק והלום קרב) ונוגע בנושאים רציניים וכבדי משקל על גברים דפוקים ועלובים מוסרית, שהיום מגיעים בילט-אין בדרמות ישראליות רציניות. באופן לא מפתיע במיוחד המהלכים כאן היו הפוכים - המבקרים חיבקו, היללו ושיבחו, אבל הקהל המאוכזב נשאר בבית על הספה, כי זה לא היה המלך שהבטיחו לו. אבל מעבר למחמאות ולמרות שלא קיבל חיבוק שגרתי מהצופים, הסרטים הללו הוכיחו (שוב) שרווח היה שחקן טוטלי, ורסטילי ומוכשר, שמתחזק בצורה יוצאת דופן גלריה אין-סופית ומרשימה של דמויות: מצחיקות, דביליות ושוברות לב.
"טיפת מזל" (1993) היה כבר סיפור אחר. את המלודרמה סוחטת הדמעות שביים רווח על עולים חדשים ממרוקו שמתקשים להשתלב בחברה הישראלית-גזענית של שנות החמישים, שרחוקה מלהיות בורקס פר אקסלנס, הביקורות שטפו כבר בשנאה יוקדת. רווח, שהציג בסרט גזענות ממסדית וקיפוח עדתי, הואשם ביצירת סרט תעמולה אנטי-ישראלי, שלא שונה בממדיו מסרטי תעמולה פשיסטיים. הצצה זריזה ברשימת מאה הסרטים הנצפים ביותר של הקולנוע הישראלי מספקת הוכחה חותכת ותשובה מוחצת לרעשי הרקע והצקצוקים האלה: לא פחות מעשרה סרטים בהשתתפותו ובימויו של רווח מככבים בה. וכן, גם "טיפת מזל".
אפילו אם זאב רווח ז"ל הוא לא ממש כוס הערק שלכם, על דבר אחד אפשר להסכים: מדובר בעילוי קומי חד-פעמי, שהקולנוע הישראלי פשוט קיבל במתנה. במשך השנים עלו ובאו שחקנים קומיים נוספים, אבל עד היום לא אחד מהם מתקרב ברמתו לכישרון הטבעי של רווח וליכולת המופלאה שלו לגלם ערס שכונתי מצ'וקמק, הלום קרב, עולה חדש ממרוקו, מאמן כדורגל, ספר נשים, ברוקר כושל, איש עסקים - והרשימה עוד ארוכה. רווח תרם כמות בלתי נגמרת של יצירות לקולנוע הישראלי בימי חייו, ועכשיו האיש בעל אלף הפרצופים, הלואי דה פינס הישראלי, צוחק את הצחוק המתגלגל הידוע שלו ומשחק סנוקר בשמיים עם יהודה בארקן, יוסף שילוח ואריה אליאס. איזה גאון, איזו אבידה.