אשדוד ממש קורית עכשיו, העורכת שלי התעקשה. הטעות הראשונה הייתה להתווכח, כי מאותו רגע קיבלתי שטף בלתי פוסק של ידיעות על אשדוד. כל סטורי שסלב נידח העלה, כל ביקורת אוכל או ידיעה מעיתון מקומי, כל אזכור של עיר הנמל הדרומית נחת אצלי מיד, עד שלבסוף נאלצתי להודות באי רצון שאולי אשדוד באמת קורית עכשיו. זאת הייתה הטעות השנייה.
"זאת הופכת להיות ראשון מערב הבאה". הישרתי מבט, אבל עיני ראו רק את הבור שהולך ונחפר תחת רגליי. באין מוצא, התחלתי לגשש את צעדיי בעולם החדש שנפתח בפני: "מה יש במערב ראשון?". עברו איזה 10 שנים מאז הפעם האחרונה שיצאתי מתל אביב, אז ברור שהסתקרנתי, איך בכלל נראים חיים מחוץ לתל אביב. כפי שהעורכת הסבירה בביטחון, מערב ראשון זה החלום הישראלי, כולם רוצים להיות במערב ראשון. רציתי לשאול "למה בדיוק?", אבל זכרתי שהיא בעצמה ראשל"צית גאה והחלטתי לקבל את קביעתה. מבולבל קמעה אך סקרן, יצאתי לבדוק אם אשדוד הופכת להיות מערב ראשון הבאה. האם אכן, כפי שאומרות השמועות, אשדוד ממש קורית עכשיו?
המילה הראשונה שעלתה בחקירותיי היא גם אחת המילים האהובות על הישראלים בשנים האחרונות: קולינריה. אשדוד תמיד הייתה ידועה במסעדות דגים, ובשנים האחרונות היא עברה, איך אומרים, מהפכה קולינרית אמיתית. זה קרה בכל הארץ, עם המאסטר שפים והסלב-שפים. האשדודים אימצו את השינוי בהתלהבות והקולינריה הפכה כבר לאובססיה עירונית, שנייה רק לים. האשדודים מאוד אוהבים את הים. אז הים מביא את הדגים, אך כפי שיעיד פסטיבל האוכל הססגוני שנערך בעיר בשנתיים האחרונות, "עמים וטעמים", קיבוץ הגלויות העניק לעיר מגוון רחב של מטבחים מכל העולם.
פרט לחשודים הרגילים בקטגוריית מטבחי עדות, העיר מתפארת גם במסעדה תאילנדית אותנטית, הודית, גיאורגית, פריקסה אמיתי ופיש אנד צ'יפס הולנדי. אליהם אפשר לצרף בתי אוכל מוצלחים כמו אידי הוותיקה והמפורסמת, עלמא והפבלה, אלאדין, גמברינוס, ומסעדת הדגים המוערכת פסקדו, ששפים מכל הארץ מגיעים אליה כדי לאכול את מנת כנף הדג המטוגנת. בקיצור, יש מה לאכול באשדוד.
הבעלים והשף של פסקדו, יחי זינו, מאבחן את הסיבות לנהנתנות האשדודית החדשה: "יש שינוי תרבותי מהותי בעיר, כל מיני דברים שקרו גם בעולם ובארץ, מבחינת תכניות בישול וכל הקשקושים האלו. אנחנו לא עיר קטנה, 250 אלף פלוס תושבים, עיר שצריך לקרות בה משהו מעניין וצריך שיהיה מוקדי בילוי. יש הרבה חבר'ה צעירים שצמאים ורוצים לצאת ולבלות. ואנשים מבוגרים שכבר מטיילים בחו"ל, לא כמו פעם, רוצים לאכול כמו שצריך, מה שהם ראו בחו"ל. האוכלוסייה הרבה יותר חשופה לאוכל".
טוב, מעצמה קולינרית זה דבר יפה, אבל האם לא בטוח שזה מספיק כדי לקבוע שהעיר אכן מתרחשת כפי שנטען. לפני שנטייתי הספקנית החלה לבצבץ, נכנס לתמונה שחקן חדש - שובר הקניות שקיבלתי מהעבודה לכבוד החגים. כמו כל עמיתיי מיהרתי לברר את הפרט החשוב ביותר, האם הכרטיס תקף גם לאורבן אאוטפיטרס (הוא תקף). ואיפה יושבת החנות הראשונה והנוצצת של המותג הכי חם בעולם? לא בתל אביב ולא במערב ראשון, אלא בעיר נמל שלווה אי שם מעבר לקשת בענן.
קניון ביג פאשן שהוקם לפני כשלוש וחצי שנים בכניסה לעיר, ובתוכו יושב גם אותו סניף אורבן נחשק, לא נחת על קרקע בתולית. זה שנים שהעיר מתחזקת את מעמדה כמעצמת אופנה קטנה. המעצבת ענבל דרור כבר הלבישה את ביונסה, אבל עדיין גרה ופועלת בעיר, כך גם המעצבת הוותיקה ברטה, שבתה האיט גירל ליבר בלילטי מייצגת את העיר בכבוד. אחריהן קם דור חדש של מעצבות שמלות כלה מבטיחות, כמו ריקי דלאל, ודוגמניות מצליחות כמו עדן סבן ודורית רבליס הצעירה. אם כן, הסכמנו שבהחלט יש בגדים באשדוד, וכפי שציינו בפני יותר מדי פעמים, יש גם בחורות יפות. רבליס מאשרת, "לא שמעתי על זה שזאת עיר של דוגמניות, אבל כן, יש הרבה דוגמניות באשדוד", ומוסיפה בצחוק, "יש הרבה רוסיות".
אני לא הטיפוס הכי אופנתי בעולם, גם עם שובר מתנה בכיסי. אז בתור תל אביבי מושבע החלטתי לברר נושא שקרוב בהרבה לליבי - בתי קפה שכונתיים. פה לראשונה נתקלתי בהיסוס מסוים. הרשתות המוכרות כמובן שם, ובגן העיר יש כמה בתי קפה חמודים לאוכלוסיה הצרפתית, אבל בתי הקפה השכונתי-היפסטרים לא כל כך שרדו. איך לעזאזל אני אמור לחיות בעיר בלי בית קפה קטן וחמוד מתחת לבית? זאת בדיוק השאלה שהטרידה את ניב ברייר, ההיפסטר הבכיר בעיר והבעלים של הבר גודה (נגיע אליו בהמשך). כמנהגם של האשדודים, הוא לא התלונן אלא פתח בית קפה קטן שכזה, מאז ביקורי בעיר כבר הספיק למכור אותו, ובעוד שחודש יפתח בית קפה חדש ומבטיח בשם Keta.
העירייה אמנם מפתחת את איזור הטיילת ותומכת בבניית מרכזי קניות כמו ביג פאשן וקניון הסיטי, אבל הצמיחה הקולינרית והתרבותית נבעה במידה רבה מהשטח. כשאתה מדבר עם כמה בעלי עסקים, מהר מאוד מתברר שכולם מכירים את כולם, תומכים ועוזרים כשצריך. נראה שהם לא רואים את עמיתיהם כיריבים, אלא כשותפים במאמץ לפיתוח העיר. אבי אביטל, הבעלים של מסעדת רונג'אן, מאשר: "יש אווירה נינוחה, כי אין ממש תחרות פה בין האנשים, כל אחד עשה לו את הקונספט שלו... מפרגנים, אין על מה לדבר, מפרגנים בגדול. מפתחים את העיר תוך כדי פרגון, אם היה פה אחד מלכלך על השני, זה היה הורס את כל הרעיון של להביא אנשים לעיר, למסעדות בעיר. זה הרעיון, לפתח את העיר".
אבי הגיע לעיר אחרי פינוי גוש קטיף: "כשיצאתי מהפינוי יכולתי לקנות בכמה ערים, באתי לפה בגלל איך שהעיר נראית, העיר מרווחת, העיר יפיפייה, גדולה. מצאתי בית לא רחוק מחוף הים". לפני שש שנים פתח מסעדה קטנה במתחם סטאר סנטר, אחרי שחברים שטעמו מסיריה של אשתו רונג'אן "טענו בתוקף שהיא מכינה את האוכל התאילנדי הכי טעים". המסעדה זכתה להצלחה לאחר ביקורת אוהדת של מבקר המסעדות ניב גלבוע, והפכה למוקד משיכה לפודיז מרחבי הארץ: "אני מקבל את זה בנתונים, פלח כזה. מכל הארץ, יש לי 52 אחוז גוש דן, 13 אחוז אשקלון והסביבה, 11 אחוז ירושלים, המושבים מהסביבה".
לפני שלוש שנים עברו למשכן חדש ומרווח על הטיילת, אך גם שם נשמרו כללי היסוד של המקום - רק רונג'אן נוגעת באוכל ("רונג'אן פשוט מכינה אוכל טעים, יש לה ידיים טובות"), העיצוב תאילנדי והאווירה רגועה וידידותית. הלקוחות לוקחים בעצמם את השתייה, חלק גם מעבירים בעצמם את האשראי, ואחרים משאירים אצלו את התיקים כשהם קופצים לטבילה בים. "יש לי לקוח כבר כמה שנים, פעם בחודש הוא יורד לפה באוטובוסים מירושלים, מגיע למסעדה, יושב פה שעתיים שלוש, אוכל כמה מנות טובות, אני מקפיץ אותו לתחנה המרכזית והוא נוסע הביתה, קבוע".
למרות שאינו אשדודי במקור, אין לו כוונה לעזוב את העיר או לפתוח סניף במרכז, "המסעדה מביאה הרבה אנשים מבחוץ, יש לקוחות, אין לי למה ללכת לתל אביב. לפי הפילוח 52 אחוז מהלקוחות הם מגוש דן, למה אני צריך ללכת לשם, הם כולם באים לפה". מעבר לפילוח, לגישה הנוחה מחוץ לעיר ולשפע מקומות החניה, אפילו התרחבות לא ממש באה בחשבון, כי כאמור רק לרונג'אן מותר לגעת באוכל. גם יחי מפסקדו מהדהד את התחושה שהם שמחים בחלקם ולא מביטים צפונה בקנאה: "אין לי תכניות לפתוח חנות לידי אפילו. אני נשאר באשדוד, ונהנה ממנה. השותף שלי מספק דגים לכל המקומות בתל אביב, יותר טוב מזה אני לא יכול למצוא, יש לי חנות דגים לידי".
לעומת סצנת המסעדות הפורחת, בחיי הלילה המצב מעט מורכב יותר. יחי מעיד שהוא בעצמו אינו חיית מסיבות, אבל מסכים להציע אבחנה: "אני כן יודע לפי העובדים שלי להגיד שעדיין כשהם רוצים לבלות, מסיבות וזה, הם עדיין מוצאים את עצמם בתל אביב. כל הנושא של מועדונים באשדוד הוא לא כל כך... ברים לא חסר, אבל מועדונים אין פה בעיר, זה לא משהו שהצליח אי פעם. יש מלא ברים, אין מועדונים. כדי שיצליחו מועדונים, צריך לקרות כמו שקורה עם הברים, צריכים להיפתח כמה ביחד, כי כשנפתח אחד, יש יותר מדי ערבוב של אוכלוסייה והוא לא מתאים לכולם".
כששאלתי את ניב, הבעלים של הבר גודה על מצב חיי הלילה בעיר, הוא הזמין אותי במקום לסיור אישי באותו הלילה. זה היה יום שני. לא חג, לא חול המועד, סתם יום באמצע השבוע. למרות החשש למצוא עיר ריקה, גייסתי את חברי הטוב עומר, סוג של בליין בעברו, ועליתי על מונית לאשדוד אחרי יום עבודה ארוך. הגענו לגודה, שם ניב בירך אותנו בחיבוק חם. הגודה זה בר סמי-היפסטרי קטן ומתוק, מזכיר את המקומות שהייתי יוצא אליהם בעברי הירושלמי. בניגוד לציפיותיי, המקום הקטן היה מלא בליינים שמחים. די ג'יי עידו מורלי הוזמן מתל אביב לנגן (וחזר איתנו במונית בסוף הלילה), ועומר נכנס לדמות העיתונאי והחל לראיין את הלקוחות.
כדי לשכוח את היום הקשה שעבר, וכדי לבצע את המשימה בצורה המקצועית ביותר, החלטתי בחוכמה רבה לשתות ולעשן יותר מדי על בטן ריקה. רבע שעה אחרי שהגענו לעיר ויצאנו עם ניב למסע הבילויים, כבר דידיתי לי במבט מזוגג שגרם למארח החביב לדאוג לשלומי כל הערב. המצב רק החמיר כשהתברר שכל ביקור במסעדה או בר חייב הרמת צ'ייסר ערק עם הבעלים. קפצנו לפבלה להכניס משהו לבטן. המקום היה מפורק לחלוטין, כאילו לאיש בעיר הזאת אין עבודה מחר. פינקו אותנו בכל מיני מנות בר מעוצבות ומחוכמות, מה שהיה מאוד טעים, אבל ספינת השכרות כבר הפליגה לה מזמן.
המשכנו בסבב הברים, כשברור כבר שניב חושד שאני סתם תמהוני שהתחזה לכתב מאקו, ועומר מנסה לשקם את האמון ושואל אותו שאלות שנראה לו שעיתונאי היה שואל. ניב מודה שהעיר עוד מפגרת מאחור בתחום הבילויים, והוא עושה כמיטב יכולתו להשלים את הפער, כולל חינוך האוכלוסייה לתרבות שתייה. עד לאחרונה הוא הפעיל בגודה סט כללים נוקשה: אין וודקה רדבול, אסור לבקש מוזיקה אחרת, אסור לבקש כוס אחרת (כשהיו במקום כוסות מעוצבות מיוחדות) ועוד צווים נוקשים שהיו רשומים על הקיר. אחרי שנים של התעקשות, הקהל כבר התרגל ולוח החוקים נצבע בשחור. מאז שסגר את הקיוסק ברחוב לפני כעשור ופתח את הפאב הקטן, הרחוב הצידי בחלקו הלא מפותח של קו החוף כבר הפך לאזור בילוי קטן ושוקק.
דילגנו על המסעדות בחוף הקשתות, שהרי בחיי לילה עסקינן, והמשכנו לאזור התעשייה, בו פזורים כמה ברים פופולריים בין המוסכים הסגורים. בשלומפר באזור התעשייה היה קצת יותר מנומנם, כמה חבורות של ספק תיכוניסטים (לא באמת, אל דאגה) שתו בירה בחצר הרחבה. בכל זאת, סתם יום שני סתווי, אפילו לא חופש גדול. לעומתה, בנאפופו השכנה דווקא היה מפוצץ, כי מתברר שיום שני הוא ערב במה פתוחה. בחצר ניגנו מוזיקאים בפוטנציה, ובגלל שאני לא יודע להגיד לא, שוב הרמנו צ'ייסר עם הבעלים. הסתכלתי סביב, מנסה לשמור על ארשת עיתונאית רצינית, מהנהן בעייפות כשעוד מישהו אומר, "יש את הבנות הכי יפות באשדוד", ושוב תקפו אותי זיכרונות מעברי בירושלים, מפאבים שביקרתי בהם בחיפה.
זה לא בדיוק "זה", המוזיקה קצת מיושנת, האווירה קצת של פעם, אבל מנסים להתקדם. הגודה הוא חוד החנית של המהפכה ההיפסטרית באשדוד, והתנועה הולכת ומתחזקת. בניגוד למסעדנים, בעלי הברים עדיין מסתכלים תל אביבה בקנאה בריאה. ניב יודע שיש לעיר לאן לשאוף, הוא מסמן את חיפה כיעד בר השוואה לעתיד הבילויים בעיר. כאמור, ממה שאני ראיתי, זה לא נראה כמו יעד כל כך רחוק. הצעירים שנשארו בעיר לא חיים באשליות בקשר לאשדוד, הם עדיין קופצים לתל אביב בסופי שבוע, אבל ניכר שכולם באמת אוהבים את כור מחצבתם. ומה הם הכי אוהבים בעיר? התשובה שקיבלתי מכולם הייתה זהה - ים. או כפי שיחי ניסח, "קודם כל, ים. ואז ים ועוד הפעם ים".
כשניסיתי לברר עם דורית רבליס, בתור נציגת הדור הצעיר, איך מבלה הנוער בעיר, החופים המרווחים עלו פעם אחר פעם: "העיר ממש התפתחה מבחינת מקומות בילוי וגם חופים, אני אישית ממש אוהבת להיות בטיילת גם. יש מלא אנשים, יש מלא מסעדות חדשות... יש גם שופינג מטורף באשדוד, הולכים לביג פאשן שהוא די חדש. הולכים גם לים בצהריים, יש מה לעשות". כשהסברתי שבתור נער ירושלמי שמחתי תמיד לעשות את הנסיעה על כביש 1 לתל אביב, היא לא התרשמה, "יש הכל באשדוד, אין משהו שחסר. זה לא כמו בירושלים שאין להם ים שם. אצלנו יש ים, ורוב היום הולכים לים, כל שישי שבת הולכים לים. הטיילת באשדוד, וואו".
אני מבין שאת כל היום בים.
"כן, אם אני לא בחו"ל, אני כל היום בעיר, כל היום מסתובבת, לא יוצאת מהעיר".
כששאלתי אם גם היא, כמו כל האשדודים שדיברתי איתם, חובבת גלישה, רותם הסוכנת החביבה החליטה להתערב:
את גולשת?
דורית: "בקרוב".
רותם: "לא בקרוב".
דורית: "רותם לא מרשה לי, אבל אל תדאגי, אני גם את זה אדע. זה חלום שיתגשם רותם".
רותם: "אתה מעורר פה ריב, זה לא בטיחותי".
דורית: "מה לא בטיחותי? חלום שלי, אני מתה לגלוש, אני כל שישי שבת בים, לא יוצאת משם. עם קרם הגנה כמובן".
רותם: "ראיתי את הצבע שלך, קרם הגנה...".
אז יש לנו ים, עוד פעם ים, תרבות קולינרית, קצת חיי לילה, אופנה, מרכזי קניות ובילוי וכנראה גם מתחם סינמה סיטי חדש בעתיד הלא רחוק. האם, כפי שהעורכת הנבונה קבעה בנחרצות, אשדוד בדרך להיות ראשון מערב הבאה? יחי מציע עתיד שונה במקצת: "היא לא צריכה להיות ראשון הבאה, כי בהרבה דברים היא עולה על ראשון. זה תחרות, אבל כל עיר צריכה להיות באופי שלה. הייתי רוצה שאשדוד תישאר אשדוד, עיר ימית, עיר שמאופיינת בנמל. יש לאשדוד סטיגמה של מסעדות דגים וזה מעולה, הייתי רוצה שזה ימשיך ככה. לאפיין אותנו כמו שבחו"ל מאפיינים לפי אזורים, וכל אחד רוצה להיות מה שהוא, ולא משהו של מישהו אחר, שאשדוד עצמה תהיה במיטבה בפני עצמה, לא כמו. כבר עכשיו זה בסדר גמור, גם אם זה יישאר ככה, אין בעיה".