בזכות אבי ארד, ישראלי (לשעבר) שנולד ברמת גן ונפצע במלחמת ששת הימים, הוליווד מוצפת בגיבורי-על ועוזריהם כבר למעלה מ-20 שנה. ארד ירד מהארץ לפני כמה עשורים, ואחרי שנים שבהן טיפס בסולם התאגידי בחברת הצעצועים Toy Biz, הוא כרה זהב: חברת הקומיקס מארוול, אז על סף פשיטת רגל, נקנתה על ידו.
הדמויות של מארוול, שריתקו מיליוני ילדים מרחבי העולם, היו כעת בידיו. הוא היה בעצמו אחד מהילדים האלה, אז במדינת ישראל הצעירה, כשלאיירון מן עוד קראו "איש הברזל". כשההזדמנות של ארד הגיעה, הוא שהציב את הדמויות האלו במיינסטרים, עם סדרות אנימציה וסרטים פורצי דרך כמו "אקס-מן" ו"בלייד" ועם הטרילוגיה הקולנועית הראשונה של "ספיידרמן", ששברה קופות באופן חסר תקדים לסרט גיבורי-על.
מאז אותם שוברי קופות מתחילת המילניום, ספיידרמן הוא אחד מגיבורי העל הדומיננטיים בקולנוע והיום (חמישי) הוא חזר אלינו בגרסתו המצוירת עם "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש", סרט ההמשך של ל"ספיידרמן: ממד העכביש", סרט אנימציה מרהיב שיצא ב-2018 והציג גרסה חדשה לאיש העכביש.
במרכז הסרט עומד ספיידרמן בשם מיילס מוראלס, נער לטיני ושחור, שמגלה שיש אי שם יקומים מקבילים ובהם עוד אנשים עם השילוב הקטלני בין כוח גדול לאחריות גדולה. "ספיידרמן גדל כמוני. בן יחיד, ספרים, מדע", אומר ארד בשיחה עם mako. "הוא היה חנון בודד. אתה יודע מה זה חנון, אני בטוח. לא היה פשוט לגדול איפה שהוא גדל".
וזה מה שהופך את פיטר ואת מיילס למעוררי הזדהות כל-כך?
"ספיידרמן ביישן. הוא לא אגרסיבי, הוא לא רוצה להפר את החוקים עד שהוא רואה איזושהי עוולה שנעשית ואז הוא חייב להתערב. המנטליות לפיה כל אחד יכול להיות גיבור טבועה ישירות בתוך התורה של ספיידרמן".
סרטי האנימציה של ספיידרמן הם סיכון. ניגשת לפרויקט הזה בחשש?
"לא בחשש אלא בביטחון. כשהתחלנו את הסרט הראשון חשבו שאנחנו השתגענו. היה פחד באוויר. כשהוא יצא ב-2018, התגלה שבמדובר במשהו מעבר ליצירת מופת אמנותית - יצירת מופת רגשית. ילדים בכל העולם רצו להיות חלק מהמשפחה של ספיידרמן. כשניגשנו לסרט השני, האתגר היה ללכת צעד אחד גבוה יותר, להרחיב את היריעה. זה תמיד הדמויות, לא אכפת לי איזה קסם ואילו אפקטים יהיו בסרט, אם הדמויות לא נוגעות בך ואתה לא מעוניין לחבק אותן, לאהוב אותן, לבכות איתן ולקוות שהיית יכול להיות כמוהן אז זה לא משנה. המטרה היא לגרום לצופה להרגיש שהוא מגשים את משאלותיו. זאת התורה של מארוול על רגל אחת".
כשאתה הגעת למארוול קומיקס בשנות התשעים החברה הייתה על סף פשיטת רגל. מה הפוטנציאל שמצאת בדמויות שלא מומש בו עד שאתה הגעת?
"הדמיון. תמיד חיפשתי ספרות פנטסטית, כל סוג של מיתולוגיה. זה היה העולם שלי. כשנכנסתי לעולם הקומיקס, ראיתי שם עולם שאני יכול לחיות בו בלי ללכת לשום מקום. סטן לי כתב את הדמויות הכי טובות אי פעם. אבל כדי לקחת אותן לקולנוע, צריך להסתכל על כל זה מהצד השני: איך גורמים להן להיות מסחריות?"
יש מצב שבלעדיך סרטי הקומיקס לא היו הופכים לכל כך מצליחים?
"אני לא יכול לחשוב ככה. אם אנחנו לא היינו מביאים גיבורי על לקולנוע, מישהו היה מתעורר ומבין שצריך לעשות את זה. היו סרטים כאלה לפנינו, כמו 'סופרמן' כך שלא היינו הראשונים. ההבדל הוא שהדמויות שלנו היו מעוררות הזדהות רצית להיות אחת מהדמויות האלה".
"לא יכולתי להמשיך להישאר בצ'ופצ'יק הקטן הזה בדיסני. זה לא היה בשבילי"
בשנת 2006, פרש ארד מתפקידיו במארוול, כולל ההובלה של אולפני הסרטים של החברה – בדיוק שנתיים לפני ש"אירון מן" יצא והוליד את היקום הקולנועי המפורסם, ושלוש שנים לפני שנקנו על ידי ענקית המדיה דיסני. "גם כשעזבתי את מארוול המשכתי לעשות סרטים עם הדמויות שלהם", מסביר ארד. "עבדתי עם דמויות כמו איירון מן, הענק הירוק ובהמשך גם ונום, אבל לא הייתי מעוניין לעשות סרטים עם דיסני".
למה לא?
"התחילו להביא לי נודניקים. לא הייתי צריך את זה. ידעתי שאני אמשיך לעשות את הסרטים שאני רוצה לעשות. לא יכולתי להמשיך להישאר בצ'ופצ'יק הקטן הזה בדיסני. זה לא היה בשבילי. אין לי את הטמפרמנט בשביל זה".
לא היית רוצה לעשות דרמת איכות שתביא לך אוסקר?
"סרט שלנו כבר זכה באוסקר – 'ספיידרמן: ממד העכביש", שזכה בפרס סרט האנימציה הטוב ביותר. אני אישית חשבתי שהוא לא רק היה סרט האנימציה הטוב ביותר של השנה, אלא גם באופן כללי הסרט הטוב ביותר של השנה".
באותה שנה סרט גיבורי על אחר היה מועמד לפרס סרט הטוב ביותר – "הפנתר השחור".
"אני מאוד אוהב את 'הפנתר השחור'. ניסיתי לעשות אותו בקולנוע לפני 20 שנה. אנשים לא הבינו את זה. אמרו 'מה, הפנתר השחור? זה מתרחש באיזה חור בג'ונגל'. לא קל לתעל את האהבה לחומר המקור דרך כל המהמורות שהן האנשים שאומרים 'בואו פשוט נעשה סרט ונרוויח המון כסף'".
"ארגנתי לסטן לי חוזה שייתן לו את כל הזכויות ואת כל הכסף שיצטרך לכל חייו"
אחת הטענות המוכרות נגד הז'אנר הוא שסרטי גיבורי-העל דורסים את קולנוע האיכות. כשנשאל על כך, ענה ארד: "אני לא מסכים. זה מה שאומרים כשאתה מרגיש שאתה לא עומד בקצב, חייבים למצוא איזושהי סיבה אז אומרים 'בוודאי שזה בגלל סרטי גיבורי-העל'".
הבמאי מרטין סקורסזה אמר בזמנו שבעיניו, סרטי גיבורי העל של מארוול הם לא קולנוע, אלא גן שעשועים.
"הוא זכאי לדעתו. לי יש את דעתי על האמירות האלה. אפשר לעשות סרטים קטנטנים ומדהימים, וסרטים ענקים ומחורבנים. לסקורסזה יש את העולם שלו, ובו הוא הטוב ביותר. קוונטין טרנטינו, הגאון, אף פעם לא יגיד לך שסרטי גיבורי על הורסים את תעשיית הקולנוע. להפך, הוא מת עליהם. אתה רוצה לעזוב את בית הקולנוע מעודד, בוכה, אוהב ובציפייה לקבל עוד. זה מה שעושים בקולנוע וזה מה שאני עושה בסוני".
נראה שארד מעוניין לעשות דבר אחד בלבד: קולנוע מבדר ועשוי היטב. אם הקולנוע הזה יכניס הון בדרך, מה טוב. אבל קשה שלא להסתכל עליו בהשוואה למפיק אחר, שחולק איתו לא מעט קווי דמיון: ארנון מילצ'ן, גם הוא מפיק הוליוודי-ישראלי שהיה, עם השנים, לאחד הבולטים בהוליווד. אבל ארד, בניגוד למילצ'ן, מעולם לא הסתבך ביחסים בעייתיים עם השלטון הישראלי.
"יש לי חברים מאוד קרובים, אבל מעט מאוד מהם", הוא מסביר. "אני לא מחפש תהילה, אני לא מחפש חברים, יש לי משפחה נהדרת ויש אנשים שאני רוצה להיות איתם. אם הייתי רוצה לעשות את סבב הסלבריטאים, זאת ממש לא בעיה. כשאתה מפיק גדול אתה יכול להזמין לבית שלך את מי שתרצה. אתה יודע כמה ראשי אולפנים היו אצלי בבית לאורך השנים?"
אני דווקא רוצה לדעת כמה פוליטיקאים היו אצלך בבית לאורך השנים.
"היו כמה. הפוליטיקה שלי מביאה את האנשים הנכונים".
מי הם?
"אני לא יכול להיכנס לזה. אבל אם תסתכל על החולצה שלך תוכל להבין את הפוליטיקה שלי", הוא אומר, בהתייחס למה שלא שמתי שלבשתי עד שהוא הסב את תשומת לבי – חולצה עליה מודפס הסמל של בה"ד 1.
גנבתי את זה מאחותי, קצינה בדימוס. אבל תודה לך. מה אתה יכול לספר על הפגישה הראשונה שלך עם סטן לי?
"כשהשתלטנו על מארוול אחרי שהם פשטו רגל, יכולנו לדחות את כל החוזים שהיינו מחויבים עליהם, וכך לא מחויבים לשלם לאף אחד. אחד החוזים היה מול סטן לי, אבל לא הייתי מוכן לתת למישהו לגעת בו. להפך: ארגנתי לו חוזה שייתן לו את כל הזכויות ואת כל הכסף שיצטרך לכל חייו, משום שהוא יצר את העולם הנפלא הזה.
"קבענו לארוחת ערב, ושנינו היינו לחוצים: אני בגלל שהוא היה הכותב האהוב עלי אי פעם, והוא בגלל שהייתי מבחינתו עוד איזה אחד בחליפה. לעולם לא אשכח את זה: הוא שאל אותי מי הדמות האהובה עלי במארוול, ואמרתי לו שאיירון מן. הוא הסתכל עלי בחיוך ענק. ולכן משימת חיי הייתה להפיק את 'איירון מן', גם אם זה אומר להשתמש בכסף שלנו, ואתה יודע כמה מצליח הוא היה".
הסרט השני הכי מצליח של שנת 2008, וזה שפתח את היקום הקולנועי של מארוול.
"ולכן סטן לי היה כמו אב רוחני עבורי. כשהייתי ילד, כל מה שרציתי זה לקרוא על הגיבורים. באותה תקופה קראו פה לאיירון מן 'איש הברזל'. אלו היו החיים שלי. אני מאמין ששרדתי בגלל שהאמנתי שחייתי במקום אחר".
ככה שרדת גם את מלחמת ששת הימים?
"כן. דרך אגב, במלחמת יום הכיפורים חזרתי לארץ כדי לשרת במילואים, שם לא עשיתי כלום. אמא שלי, זיכרונה לברכה, ידעה שחזרתי, היא שמעה שאנחנו בסרפנד (בסיס הידוע כיום בשם צריפין, ז.א) והיא הגיעה לשם באמצע הלילה, כשכבר הייתי במדי הסוואה, וקראה לי: 'אבי'לה! אבי'לה!'. הבחור שישב לידי אמר לי – 'אני חושב שהיא מחפשת אותך'".
מה צריך לקרות כדי שגם בישראל ייצאו סרטים שמצליחים לשבור קופות ולגרום לקהל להריע כמו ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה", שאתה הפקת?
"תעשיית הסרטים בארץ מאוד מתוחכמת ומעניינת. בגלל שישראל ארץ עם המון סוגיות בוערות, הסרטים רוצים להביא הנה את הפוליטיקה, את המצב בארץ, את המצב בינינו ובין הערבים. אבל צריך לעשות את זה בדרך מבדרת, כך שאנשים יוכלו ללכת לקולנוע, לצחוק, לבכות, לאהוב ולרצות לראות משהו כזה שוב ולהיות חלק מזה. אחרת, זה סיפור שאי אפשר להיכנס אליו. הגדולה של בידור היא ההבנה של הצורך בתחכום לצורך בהנאה. קח למשל סרט ישראלי נהדר כמו 'ביקור התזמורת'. סרט על יחסים בין יהודים לערבים, בין אישה לבחור - זה היה מצחיק, מלא נשמה והסרט היה שיגעון".