בשבוע הבא יראה אור בארצות הברית הספר "רובין" מאת דייב איצקוף, ביוגרפיה שמתארת, בין היתר, את ימיו האחרונים של הקומיקאי רובין וויליאמס, שאובחן במחלת לואי בודי (דמנציה עם גופיפי לואי, בעברית) והתאבד בשנת 2014. וויליאמס השתתף אז בסרט "לילה מוטרף במוזיאון 3: סוד הקבר", והחל להפגין סימנים של דמנציה שהשפיעה על החשיבה, השליטה בתנועות והזיכרון שלו, כאשר לא הצליח לזכור את השורות בתסריט.
"הוא התייפח מבכי בזרועותיי בסוף כל יום", מספרת המאפרת של הסרט צ'רי מינס, "זה היה נורא. נורא. אמרתי לאנשים שאני רק מאפרת ואין לי את היכולת להתמודד עם מה שקורה לו". היא כן הציעה לו לחזור לשורשים הקומיים שלו ולנסות לבצע שוב סטנד-אפ, אבל לטענתו הוא לא היה מסוגל. "הוא פשוט בכה ואמר: אני לא יכול, צ'רי. אני לא יודע איך. אני לא יודע איך להיות מצחיק".
בספר מוזכר גם כי לפני שמת, וויליאמס אובחן בטעות במחלת הפרקינסון, שבין תסמיניה נכללות רעידות גופניות לא רצוניות. "שמתי את עצמי במקומו", אומרת צ'רי, "תחשבו על זה ככה: המהירות שבה הקומדיה באה אליו היא גם המהירות בה האימה הגיעה. וכל מה שהם תיארו שיכול לקרות עם הפסיכוזה - ההזיות, החזיונות, הפחד - הגיעו באותה המהירות, אפילו מהר יותר. אני לא יכולה לדמיין איך חיים ככה".
בת זוגו של וויליאמס, סוזן, אמרה בזמנו כי בחודשים שלפני מותו, הסימפטומים של וויליאמס החמירו והוא החל להפגין רמות חרדה גבוהות, הזיות ותנועה מוגבלת. רק בנתיחה שלאחר המוות הגיעו הרופאים לאבחון הנכון של מצבו: "אני יודעת עכשיו שהרופאים עשו את הדברים הנכונים", אמרה, "המחלה הזו פשוט הייתה גדולה יותר מאיתנו ומהירה יותר מאיתנו. היינו מגיעים לשם בסופו של דבר".