יום לאחר אירוע הירי המזעזע ברחוב דיזנגוף בתל אביב, הרשתות החברתיות געשו והוצפו בדיונים הרגילים, שכולנו כבר יודעים לדקלם בעל פה. אבל דבר אחד בלט במיוחד: ההתקוממות נגד אופן הסיקור של התקשורת הזרה. "תתביישו לכם", נכתב בפוסטים על ידי אנשים כמעט מכל קצוות הקשת הפוליטית הישראלית, ימין ושמאל, בזמן שהם מתקנים את הניסוחים ה"קלוקלים" של כלי תקשורת כמו הגרדיאן, הניו יורק טימס וה-BBC, לצד צילומי מסך של הכותרות שלהם, שבהם נכתבו ביטויים כמו "מתקפת ירי" ו"יורה", ולא "פיגוע טרור" ו"מחבל".
אמוציונליות של סלבס מכל הדרגים ברשתות החברתיות זה דבר אחד, אבל ידיעות על כך עלו גם ב-12N ובאתרי חדשות אחרים. הידיעה ב-N12 נפתחה בכותרת "כמעט בלי המילים טרור ומחבל". בדיקה זריזה בגוגל העלתה שממש לא מדובר בעניין חריג - רוב האתרים הזרים משמיטים את המילה טרור מהסיקורים, כשהמקורות באנגלית שעקביים עם השימוש בה הם בעיקר גופי תקשורת יהודיים.
צריך להבין שכדי להישאר מקצועיים ככל הניתן וליישר קו בין מספר גדול של עיתונאים – וגם כדי לא להתווכח עם כל טוקבקיסט ולוביסט - גופי תקשורת גדולים עובדים עם "ספר סגנון" (Style Book), שלפיו נקבעת בחירת המילים והמושגים מבחינה לשונית ומבחינה ערכית. כשמדובר בסוכנויות ידיעות בינלאומיות כמו AP או רויטרס, הערכים האלה כוללים בין השאר דיוק, ניטרליות והימנעות משימוש בתכנים או מילים שטעונות בדעות קדומות או אמוציות בסיקורים חדשותיים.
מבין כל ספרי הסגנון האלה, הספר של AP הוא המפורסם והמוביל בתחום, וישנם לא מעט גופי תקשורת, כמו גם סוגים אחרים של עסקים, שמאמצים אותו. בינואר 2021, לאחר שמנהיגים בארה"ב כינו את ההסתערות על הקפיטול של תומכי טראמפ כ"טרור מבית" (Domestic Terrorism), ב-AP נדרשו להסביר מדוע הם אינם משתמשים במילה "טרור" או "מחבלים" בדיווחים שלהם על המקרה. התגובה שלהם בטוויטר יכולה בהחלט לענות גם על מקרה סיקור הירי בתל אביב.
AP generally avoids labeling someone a “terrorist” on its own, preferring to cite competent law enforcement officials or other credible authorities. Instead, we describe the specific actions we are reporting on and what we know about the perpetrators’ motives.
/1
"באופן כללי, AP נמנעת מלתייג אדם כ'טרוריסט' באופן עצמאי, ומעדיפה לעשות זאת רק בציטוטים של אנשי רשויות החוק או בעלי סמכות אמינים אחרים", צייצו מהחשבון הרשמי של ספר הסגנון של AP. "במקום, אנחנו מתארים את הפעולות הספציפיות ומה שאנחנו יודעים על הכוונות מאחורי המבצעים אותן. ישנה מעט הסכמה ברחבי העולם לגבי מה נחשב לטרור, אם כי לרוב מדובר בשימוש מכוון בכוח או באלימות כדי לאיים או לפגוע במורל על מנת להשיג מטרות פוליטיות".
לרויטרס יש נהלים דומים - ספר הסגנון שלהם ממליץ לעיתונאים להשתמש במילה "טרור" או "טרוריסט" אך ורק כשהם מצטטים אותה ממקור ספציפי. "השתדלו להשתמש בשפה לא אמוציונלית, על מנת שאנשים פרטיים, ארגונים ומדינות יוכלו להפעיל את כושר השיפוט שלהם על בסיס עובדתי", כתוב בו. "השתמשו במונחים ספציפיים יותר לגבי אופי האירוע כמו 'אדם חמוש באקדח' או 'פיצוץ מטען'".
במילים אחרות, מכיוון שאין הסכמה רווחת לגבי ההגדרה המדויקת של טרור, סוכנויות הידיעות העולמיות מחויבות לעמוד בסטנדרטים שיתארו את האירועים בלי להעניק להם פרשנות משל עצמם - בוודאי כשמדובר בדיווחים חדשותיים ולא בטורי דעה - ולשמור את הפרשנות לאנשי מקצוע מהשטח.
כשאין סטנדרטים עיתונאיים, רק מוסלמים הם מחבלים
מתי בכל זאת ניתן למצוא בתקשורת שימוש במילים "טרור", או "טרוריסט"? בפועל, המילים האלה צצות בעיקר בגופי תקשורת מקומיים, שאין להם נהלים מחייבים, וסטטיסטית – בדרך כלל הם עושים זאת כדי לתאר פעולות של מוסלמים. ההגדרות השונות והמקובלות של טרור אינן מתייחסות לזהות דתית או אתנית של מבצע התקיפה, אבל בני דתות אחרות שאחראים למקרי טבח והרג, כמעט אף פעם לא זוכים לכינוי "טרוריסט" בתקשורת – אפילו אם ברשויות החוק הם כן מתויגים ככאלה.
ב-8 ביוני 2014 אמנדה וג'ארד מילר, זוג נשוי מנבאדה, יצאו למסע ירי בלאס וגאס. הם הרגו שלושה אנשים, ביניהם שני שוטרים שאכלו ארוחה במסעדה ואזרח שניסה לעצור אותם, וכיסו אותם בדגל גדסדן (דגל היסטורי אמריקאי מהמאה ה-18 שמשמש כיום כדי להביע פטריוטיות אמריקאית ו/או להביע התנגדות למדיניות הממשלה, ואומץ בעיקר על ידי ליברטריאנים) ובצלב קרס, עם פתק שעליו כתוב "זוהי תחילתה של מהפכה". האירוע הסתיים בכך שאמנדה ירתה בג'ארד למוות ולאחר מכן התאבדה.
ספר הסגנון של רויטרס ממליץ לעיתונאים להשתמש במילה "טרור" או "טרוריסט" אך ורק כשהם מצטטים ממקור ספציפי. "השתדלו להשתמש בשפה לא אמוציונלית, על מנת שאנשים, ארגונים ומדינות יוכלו להפעיל את כושר השיפוט שלהם על בסיס עובדתי", נכתב שם
כבר אמרנו שישנן הגדרות שונות לטרור ואין הסכמה על הגדרה אחת, בין מדינות שונות ואפילו בתוכן, אבל במקרה האמריקאי ישנה נטייה לצטט את ההגדרה של מחלקת המדינה מ-2003, שמגדירה טרור כ"אלימות מתוכננת מראש, המונעת מפוליטיקה ומופעלת כנגד יעדים לא-קומבטנטיים על ידי קבוצות תת-לאומיות או סוכנים חשאיים, שנועדה בדרך כלל להשפיע על קהל".
יומיים לאחר המקרה כתב העיתונאי פול פרחי טור דעה בוושינגטון פוסט, שם הוא מהרהר בבחירת גופי התקשורת האמריקאים שלא להתייחס למילרים כ"טרוריסטים". בטור, הוא פרש הוכחות די משכנעות, כולל ציטוטים ממומחים בתחום ודוגמאות למקרים שונים בהם התקשורת האמריקאית נמנעה מלהשתמש במילה "טרור" למרות שהמקרים המתוארים ענו להגדרות, לעומת אירועים בהם המילה דווקא מככבת בכותרת. הממצאים בוודאי לא יפתיעו אף אחד - כשגופי תקשורת בוחרים שכן להשתמש במילים האלה, מדובר תמיד במקרים בהם התוקפים הם מוסלמים - דוגמה מושלמת למה קורה כשאין קריטריונים אחידים וניטרליים וכל עיתונאי רשאי להציע את הפירוש שלו למה נחשב למתקפת טרור ומה לא.
היעדר הקריטריונים האלה יצר אצלנו מקרה מעניין ממש השבוע, בסיקור אירוע הירי בברוקלין. "הטרור הכה גם בניו יורק", חרץ עודד בן עמי בתחילתו של הדיווח על התקרית, עוד לפני שמשטרת ניו יורק עצמה ידעה לומר מה מניעי היורה. כשהעביר את השידור ליונה לייבזון, היא השתמשה במילה "ירי", וגם הוסיפה שעדיין לא ידוע האם מדובר באירוע טרור. תוך זמן קצר נמסר מכוחות המשטרה המקומיים שהם לא חוקרים את הירי כאירוע טרור. בסופו של דבר, התברר שהיורה הוא פרנק ג'יימס, גבר (לא מוסלמי) שפרסם סרטונים רבים ביוטיוב על כוונותיו לפגוע באזרחים ברכבת התחתית. בשלב זה, איש בתקשורת או בממשל לא מגדיר אותו "מחבל".
מקרה נוסף ומורכב עוד יותר הוא המוות הטרגי באשקלון של הצעיר הלוקה בנפשו שניסה לחטוף נשק מחיילת. בחדשות 12, הדיווח הראשוני על האירוע היה של תמיר סטיינמן, שאמר כך: "החשד בשלב הזה שמדובר באירוע על רקע לאומני. הוא, המחבל, נפצע באורח אנוש". כלומר, למרות שבשלב הזה עוד היה מדובר בחשד בלבד לאירוע טרור, חוטף הנשק כבר קיבל את הכותרת "מחבל". ברגע שזהותו התבררה סופית, התואר נלקח ממנו כמובן, אבל מעניין להשוות זאת למקרים של ירי למוות בפלסטינים בשטחים, ש "נחשדו כמחבלים". הסיכוי שהתקשורת הישראלית תדווח בהמשך על כך שהתברר כי הם אזרחים שנקלעו לקו האש של צה"ל ושילמו על כך בחייהם ללא שום סיבה אמיתית, נמוך מאוד.
במקרה של חוטף הנשק מאשקלון, סטיינמן עלה שוב לשידור וסיפר שמבדיקה על גופו של "החשוד" נמצא שמדובר ביהודי שברח מהוסטל ללוקים בנפשם. עבור כלי התקשורת הישראליים, מה שהפך אותו ללא מחבל זה העובדה שמדובר ביהודי. אפילו לא היה צורך ברקע הנפשי. כשעיתונאי ישראלי מעז אפילו להתייחס לרקע הנפשי או האישי של תוקף פלסטיני, הוא מואשם מיד בסלחנות כלפי מחבלים. כך או כך, היעדר הסטנדרטים הסמנטיים והנטייה לנחרצות אמוציונליות בדיווח המקומי, שלרוב מתבססת על מעט מאוד עובדות ולמעשה על זהות לאומית בלבד, מעלה את השאלה - האם יהודי שמבצע פשע ממניעים פוליטיים הוא טרוריסט? והאם ערבי שיורה בחפים פשע מסיבה שאינה פוליטית - הוא מחבל?
הספקטרום הרחב שבין "נרצח" ל"נוטרל"
הביקורת שהופנתה כלפי התקשורת הזרה לא הסתכמה בגינוי חריף של הבחירה (המקצועית, כפי שראינו) שלא להשתמש במילה "טרור", אלא גם על השימוש במילה "נהרגו" ("Killed") במקום "נרצחו" ("Murdered") בהתייחס לקורבנות האירוע היהודים.
"בספרות המחקר הבלשנית יש עיסוק לא מועט בהבדלים בין 'להרוג' ו'לגרום למוות' וגם בין 'להרוג' ל'לרצוח'", אומרת נעה באסל, דוקטורנטית לבלשנות מהאוניברסיטה העברית. "כל המושגים מתארים פעולה עם תוצאה זהה, והניסיון הוא לבודד במדויק את ההבדלים בין המשמעויות של המילים השונות, שמהם אמורים להיגזר גם ההקשרים בהם המילים האלה יהיו בשימוש. התפיסה הרווחת היא כי ההבדל בין 'לגרום למוות' ו'להרוג' היא ברמת האחריות שנושא האינדיבידואל. אם פעולה כלשהי הביאה למוות באופן כזה שאם אותה פעולה לא הייתה מתבצעת הקורבן היה עדיין בחיים, מחקרים הראו שדוברי אנגלית מקבלים את המילה 'להרוג' כמתארת נכונה את המצב".
ההבדל בין "להרוג" ו"לרצוח" נוגע לכוונה. כך, באירוע ירי שבו כוונת התוקף הייתה לגרום למוות, אפשר בהחלט להשתמש במילה 'לרצוח' והיא אפילו תהיה מדויקת יותר (כלומר, לטענות האלה נגד גופי התקשורת הזרים יש בסיס חזק יותר מאשר לטענות נגד הימנעות מ"טרור"), אבל בהחלט אפשרי ונהוג גם להשתמש במילה "להרוג" - מכיוון שרציחה היא סוג של הריגה - בוודאי לפני שנודע לגוף המדווח על האופי והכוונות של מעשה הירי. למעשה, בזמן שהפועל "לרצוח" מחייב כוונה לגרימת מוות, הפועל 'להרוג' בשום אופן אינו רומז על היעדר כוונה שכזו. עם זאת, בנוגע לצורת הפועל הסבילה, באסל מרחיבה כי "'להרוג' מטיל את האחריות על מבצע הפעולה, אבל בצורת הפועל 'נהרגו' כבר יש טשטוש של האחריות. מהבחינה הזאת, ישנו בסיס מסוים לטענה שהניסוח עמום".
את ההתעקשות הישראלית לבחור במילה הספציפית יותר "נרצחו" במקום "נהרגו" - למרות ששתיהן נכונות - כדאי מאוד להציב מול האופן בו מותם של אזרחים פלסטינים בידי כוחות הביטחון הישראליים מתואר בעיתונות - תמיד בצורת הפועל הסבילה "נהרגו", לעולם לא "נרצחו" - ובמקרים רבים אפילו באמצעות הביטוי "מצאו את מותם", שכמעט מטיל את האחריות על ההרוגים עצמם.
בשיח הרווח בתקשורת הישראלית על פעולות כוחות הביטחון, המילה "רצחו" בוודאי שאינה בשימוש, אבל לרוב גם לא המילה "הרגו", אלא המילה המכובסת ביותר: "ניטרלו", שהמשמעות המקורית שלה כלל אינה קשורה לגרימת מוות (לעתים גם לא יגלו לנו בתקשורת אם האדם "נוטרל" וחי, או "נוטרל" ומת). אם כך - הפלסטיני נהרג, החייל ניטרל, היהודי נרצח, הפלסטיני מחבל. על השפה המקומית והאופן שבו היא מעצבת ומקבעת את התפיסות והתגובות הרגשיות שלנו לדיווחים, אפשר לדון ולהתווכח. אבל השאלה המעניינת יותר היא - מדוע אנחנו מנסים לכפות את אופן הסיקור המקומי שלנו על התקשורת העולמית? במקום לכעוס כל כך על עיתונאים שפועלים תחת כללים מקצועיים שהושקעה בהם מחשבה רבה, אולי כדאי שנציב לעצמנו סטנדרטים.