אני לא צריך דמות. הדמות שלי היא טל מוסרי

אומרים על טל מוסרי שהוא מצא מכונת זמן שבזכותה הוא לא משתנה כבר 30 שנה, אבל נדמה שבאמתחתו מכונת זמן נוספת, כזו שמאפשרת לו להכניס 50 שעות ליממה. הוא מככב כל ערב על בימת תיאטרון הבימה, מופיע בהתנדבות לפני מפונים, מצלם סדרות חדשות לילדים, מקדיש בממוצע כ-100 סרטוני "מזל טוב" ביום, ובנוסף לכל אלה הוא גם אבא לשלושה שמצליח, איכשהו, לפתוח כל בוקר בים. אבל זה לא תמיד היה ככה. "הייתי תל-אביבי שלא היה מעולם בים", הוא מפתיע. "חינכו אותי שים זה לעצלנים, זה מלוכלך, מי הולך לים? ובטח שלא באמצע השבוע. כשהבן שלי – שהיום כבר בן 16 וקיבל צו ראשון – היה בן שנתיים, בחודש ההסתגלות לגן, הייתי מסתובב סביב הגן, מחכה שיקראו לי לחזור, והכי אהבתי לשתות קפה, לקרוא עיתון ולאכול קרואסון בבית הקפה ליד. אשתי הייתה אומרת לי, 'למה שלא תעבור את הכביש ותשתה את הקפה בים?'. אמרתי לה, 'מה, את משוגעת? לשבת בים באמצע השבוע?'".

וניסית?
"בהתחלה רק ישבתי בים. אמרתי, 'וואו, מה זה הדבר הזה?'. כשאבא שלי היה מתקשר הייתי אומר לו, 'אני ביום ארוך, צילומים, חזרות'. אני עם הרגליים במים, אבל לא מגלה, מפחד שיחשבו שאני מתבטל או מתעצל. לאט-לאט מצאתי את עצמי מתמכר לדבר הזה, רץ, שוחה, קיץ, חורף, סתיו, אביב. אני לא צריך אמבטיות קרח. הים הפך לכל כך משמעותי בחיי, שקראנו לילד השלישי שלנו ים".

מהו הים עבורך?
"אני מאוד-מאוד בתוך רעש, גם של עשייה אבל גם כל הזמן חשוף מאוד לתגובות, שזה דבר נפלא אבל בים מצאתי את השקט. הים הציל אותי, הוא עשה אותי הרבה יותר רך, גם כלפי עצמי. הוא נותן לי לראות שיש אופק, בטח בשנה הזאת, כשהקושי כאן הוא לפעמים בלתי נתפס, בלתי נסבל. אבל אנחנו יכולים לו, ובתוך הקושי אני רואה את היופי".

לא אמרתי את המילה האחרונה

בשנה הבאה יחגוג מוסרי 50. הוא התחיל כנער ב"צעירי תל אביב", כיכב ב"תופסים ראש" וכותבת שורות אלה גדלה עליו בסדרה המיתולוגית של החינוכית, "לא כולל שירות". בהמשך שירת בלהקה צבאית והוא זכור במיוחד בשיר "חורף 73'". בגיל 21 כבר עשה את צעדיו הראשונים בעולם הילדים כשנבחר להיות המנחה החדש, בזמנו, לצד מיכל ינאי ועודד מנשה – ומאז ועד היום, למרות פרק בגידה שנחרט בדפי ההיסטוריה (כשעבר למשך שבע שנים לערוץ ניקלודיאון המתחרה), הוא המנחה הכי ותיק בערוץ. הוא מופיע בהצגות ילדים ופסטיגלים, סדרות לילדים ולנוער, ובעשור האחרון הוסיף גם את הנדבך שייחל לו והוא שחקן הבית של תיאטרון הבימה. מעבר לכישרון ולמסירות האין-סופית, אם תשאלו אותו – סוד הקסם של הרלוונטיות שלו טמון בחיבור הבלתי אמצעי שהוא מאפשר לקהל.

"המפגש עם הילדים זה הדבר שאני הכי אוהב, ואולי זה ההבדל ביני ובין שאר המנחים", הוא אומר. "תמיד הייתי מקבל תגובות מאנשים, 'שלחנו לכולם בקשות שיצלמו לנו ברכת יום הולדת, רק אתה שלחת'. אף פעם לא הבנתי את זה, ילד כותב שיש לו יום הולדת, איך לא תעצור מיד ותצלם לו סרטון ברכה? כשאתה מופיע לילדים אני לא מבין איך אפשר לא לענות, וברור שבסוף ההופעה אתה נשאר להצטלם ולדבר ולהתחבק ולחתום. אני לא כוכב באיזה מגדל שן, הטלפון שלי זמין ואני זמין, כי אני אוהב את זה".

בהבימה הוא משחק במקביל בארבע הצגות, ולא מקל בזה ראש כלל. "ב-7 באוקטובר פתאום צלצלו הפעמונים והזכירו לי את הדבר הכי חשוב. נקראתי לילדים. היינו בעיצומן של חזרות, ומשה קפטן, המנהל האומנותי, אמר לי, 'המקום שלך פה מובטח. הכל בסדר, לך. הם צריכים אותך'".

הזיכרון הזה גורם לאנרגיות הגבוהות של מוסרי לשקוט לרגע. ועם השקט מגיעות הדמעות. 

מרגש אותך מאוד להיזכר באמירה הזו של משה קפטן.
"מאוד. לקח לי הרבה מאוד שנים להיכנס בחזרה לתיאטרון, זה לא היה מובן מאליו. היום אני בתפקיד מרכזי בהבימה ואני מצליח לשלב בין העולמות. נלחמתי להיות שחקן ובמקביל גם אומן ילדים, וחלום חיי התגשם. אני מגיע באופנוע מהצגה בקניון בבגדים הקצרים והצבעוניים ומחליף בגדים לתפקיד הרמטכ"ל בהבימה. הצלחתי בזכות קפטן, שפתח לי את הדלת. וזה משהו שעד עכשיו לא עשו, אין מישהו שהצליח לעשות גם וגם. תמיד ידעתי שאני צריך ורוצה לשלב ולא תמיד נתנו לי, ועדיין הזרוע נטויה. עוד לא אמרתי את המילה האחרונה".

זה אומר שהכמיהה לתפקידים דרמטיים בטלוויזיה ובקולנוע עדיין עומדת בעינה?
"הפסקתי לעשות אודישנים לסדרות לבוגרים, כי זה לא היה מצליח. צריך אנשים עם ראש פתוח שרואים מעבר ופותחים את הדלת, כמו שבהבימה קפטן לא היה מקובע. הרי בסוף חובת ההוכחה היא עליי, כשאני עולה על הבמה בכל יום זו הצגה חדשה, הקהל מתחלף, אני לא נישא על גלי פופולריות או אהבה, בסופו של דבר אני צריך לעשות תפקיד, לרגש ולהצחיק. אבל מישהו צריך לפתוח לך את הדלת, ועוד לא מצאתי את המישהו הזה בעולם הסדרות".

כשהאדמה רעדה תחתיי

ב-2006 מוסרי דווקא התראיין בכתבה שעשתה רעש. הוא דיבר בה על סטוצים, דיכאונות וסמים, ושבר את התדמית של המנחה החייכן. 

זה היה מתוך מחשבה על שינוי קריירה?
"לא, זה סתם היה להגיד איפה אני בחיים האלה. הייתי בשנות ה-20 לחיי, לא היו לי ילדים, כאילו, מה עושה בן 20? יוצא למסיבות, מתנסה בדברים, נראה לי הגיוני. שמתי את עצמי פתוח ותמים, אולי יותר מדי. רציתי להראות שאדם הוא מורכב, שיש בו גם צדדים אפלים, בריאים, שמחים. יכול להיות שזה נצבע בצבעים עזים יותר, אבל זה לא היה בשביל לבעוט בעולם הילדים. האדמה רעדה תחתיי בערוץ הילדים בגלל הכתבה, ואז הבנתי שאני לא רוצה לוותר על זה לעולם, גם לא בעבור תפקיד ראשי למבוגרים. אז אם מישהו יגיד לי תוותר על העולם הזה, תוותר על 'ששטוס', על 'הבנים והבנות' או על 'הפיראטים' – אז לא. לא רוצה, אני יודע מה עושה לי טוב".

אז למה סירבת?
"כי אני לא חושב שצריך להכניס מצלמות לכל מקום. אני שמח שסירבתי, הרווחתי הרבה יותר מאת הסכום הבלתי נתפס שהציעו לי. הרווחתי את המשפחה שלי, את החברים שלי, את הקהל שלי, הרווחתי את עצמי". 

לא בטוח שהקוראים יתרגשו מהעובדה שסירבת לסכום גדול, כי נראה שאתה בהחלט מסודר כלכלית.
"יהיה לי קשה לשכנע את הקהל ששום דבר שעשיתי בחיי לא היה בגלל הכלכלה, אלא בגלל העשייה. הרבה מנהלים גדולים בעולם הילדים אמרו לי, 'אולי זה הרגע למצוא עבורך את הדמות הנכונה?'. לכולם יש 'מיכל הקטנה', 'יובל המבולבל' ו'מני ממטרה', ורק אני 'טל מוסרי'. יש יותר דמות מטל מוסרי? זו הדמות שלי, היא אני, והיא אוהבת ומחבקת. כל ילד וילדה פוגשים אותי במקום אחר, אבל אין לי צורך להיות דמות מסוימת. אני לא מוכר מוצרים בהפסקה, אין לי בובות ואין לי כובע ואין לי חולצות ואין לי צעצועים".

באמת לא התמסחרת.
"אני חושב שהילדים וגם ההורים מחפשים את המקום הנקי, המרפא, השמח, המקום שמדבר בגובה העיניים, ואולי גם משהו שמחבר ביניהם ובין הילדים שלהם היום. היום ההורים בוחרים הרבה יותר בקפידה את המזון שהם נותנים לילדים שלהם, גם את המזון התרבותי. אני רואה הורים שגדלו עליי ובוחרים להעניק לילדים שלהם את אותה החוויה".

הצורך שלי, הצורך של הקהל

אומנם הוא "אבא" לדורות של ילדים, אבל לפעמים דווקא האבהות הפרטית מאתגרת יותר, במיוחד בתקופה הנוכחית. "כאבא ניסיתי מתחילת המלחמה 'להמשיך כרגיל'. בערוץ הילדים למדתי שהגדולים מתעסקים בצרות שלהם אבל אצלנו שרים ורוקדים, וזה מה שניסיתי לעשות. בהתחלה הצלחתי, לא סיפרתי לקטנים על החטופים או שיש ילדים שמפונים מהבתים שלהם, ואז ערב אחד אני מקריא לילד שלי סיפור לפני השינה, ואז אזעקה. עטיתי על עצמי את תפקיד האבא המגונן, לקחתי אותו לחדר המדרגות, אמרתי לו, 'אתה לא תיפגע, אל תדאג, אנחנו מוגנים והכל יהיה בסדר'. מה הוא ענה לי? 'אבא, אז למה אתה רועד?'".

איי.
"זה הטריק בילדים, אי אפשר לעבוד עליהם. הבנתי כמה גם אנחנו, ההורים, זקוקים למענה. זו הסיבה שבאופן אישי התרגשתי לצלם את 'חיבוקי שלי', שהיא ממש סדרה טיפולית לילד ולהורה".

מוסרי מתכוון לסדרה שעלתה בערוץ יויו, שבה הוא מגלם את אבא של סתיו, ובעזרת הבובה שלה, חיבוקי, מנסה לתת כלים להתמודדות עם מצבים רגשיים שונים. "מה שמיוחד בבובה חיבוקי הוא שיש לה פנים עצובות ונפולות, היא לא בובה שמחה, ואתה מנסה להבין איך אתה עוזר לה. זו שיטת טיפול שפיתח הפסיכולוג הקליני ד"ר שי חן-גל, שבה נותנים לילד להיות אחראי. השיטה הזאת טיפלה בילדים אחרי הצונאמי ביפן ואחרי רעידת האדמה בטורקיה, ועכשיו גם פה. זו סדרה מודולרית, יש בה חלק שפונה לילדים ויש חלק שהוא הדרכת הורים. מה קורה כשהאבא או האח נעלמים פתאום כי הם במילואים? מה לעשות כשהילד שואל אותך מה אלה התמונות האלה שאנחנו רואים ברחוב? מה עושים עם הפחד? מה קורה כשההורים שלי בוכים?".

באחד מימי הצילום תפסה את הצוות אזעקה. "צילמנו ליד בית ספר, ויצא שפגשנו במרחב המוגן תלמידים ומורים כשאנחנו בתלבושת של פיראטים. הם כמובן זיהו אותי ואת מיכל הקטנה, ובתוך כל הלחץ הזה יצאה סיטואציה מאוד מצחיקה".

אתה חושש להיראות פתטי בתור גבר בן 50 לבוש כפיראט?
"אני מקווה שלא. אני חושב שיש לי משפחה וחברים שיגידו לי, 'אה, סליחה, אדוני'. אם ארגיש שאני מופיע לילדים וזה זר ומוזר לי, אהיה הראשון שיגיד 'תודה' – ואעבור לדבר הבא. אבל אני עדיין מרגיש, ובטח אחרי השנה הזאת, את הצורך שלי ואת הצורך של הקהל".

לפני מספר חודשים הוטס מוסרי למשימה מיוחדת: להופיע בקפריסין לפני אלמנות ויתומי המלחמה שנפשו שם בחסות ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. "אני תמיד מייחל שיהיה הרבה קהל, ובפעם הזו רציתי שיהיה הכי מעט", הוא מספר. "לא הבנתי לאן אני מגיע. הם היו פשוט המונים, מאות יתומים ויתומות שאיבדו את אבא או אמא שלהם במלחמה הזו. זו הייתה ההופעה הכי מרגשת בחיים שלי, שרתי, קפצתי ושמחתי, והדמעות זלגו לי באותו זמן".

לא יצאתי לבלות, פחדתי לדבר עם בחורות

הנוכחות של מוסרי יוצרת עניין חריג בסביבה. מבוגרים, צעירים וילדים, כולם עוצרים ובוהים בו, רבים מהם גם מעזים וניגשים. "למה עזבת את ערוץ הילדים, גדלתי עליך", אומרים לו כמה בנים בכיתה ו' שניכר שהם מתמצאים היטב במורשת שלו. מוסרי צוחק. "שני המשפטים שאני שומע הכי הרבה הם 'גדלתי עליך' ו'אתה לא משתנה'".

איך באמת אתה נראה אותו הדבר כל הזמן?
"הכל גנטיקה".

זה מושא לבדיחה גדול יותר אפילו מ"טל מוסרי בוגד".
"אני מת על זה, אני בעצמי צוחק על זה. אם תראי את ההורים שלי, תביני שאני צריך להגיד תודה להוריי שהביאוני עד הלום. וברצינות, אני באמת חושב שזה שאני מופיע, קופץ, מזיע ושר – משפיע. איזה אבא אמר לי, 'אבל איך אתה מבוגר ממני ואתה נראה הרבה יותר צעיר?'. אמרתי לו, 'ראית מה עשיתי הרגע?'. אלה הם חיי, אני קופץ ושר ורוקד ומסרב להתבגר".

אתה באמת מסרב להתבגר?
"אני חושב שכן. לא בגלל הזקנה, זה בגלל שיש משהו בגדולים שמאבד את הסקרנות ואת החיות, ויכול להיות שאני טועה ויסלחו לי קוראינו הבוגרים, אבל יש משהו עצוב יותר. אני כן בהרבה מובנים גדל ומתבגר, אני הרבה יותר חכם משהייתי, שקול משהייתי, אבל אני עדיין ילד רעב וסקרן".

"יואו, שלא תתעלפי לי, נפנה אותך באלונקה. את קולטת שפעם היו מפנים באלונקה מעריצות שהתעלפו? עם כל הכבוד לנועה קירל בפארק הירקון, כשאני הייתי עולה על הבמה ושר עם דנה דבורין, היינו רואים אלונקות ומד"א בקהל. וכן, יש מחשבה על מופע איחוד, בין השאר בגלל כל מה שקרה בשנה הזאת, כי אנשים זקוקים קצת לחזור למה שהיה, צריכים נחמה. אני מודה שהיה קשה לשכנע אותי כי אני חי מאוד בהווה, אבל חשבתי שזו הזדמנות נפלאה לחזור ולחוות משהו עם אנשים שהיו יקרים לי, וגם לראות את הקהל, שהם היום בוגרים".

חוויית הכוכבות הייתה שונה מאוד בימים של 100% רייטינג לערוץ הראשון והיחיד.
"הדוור רצה להרוג אותי, הוא היה מביא שקים מלאים במכתבים. בתלמה ילין היה טלפון ציבורי אחד והחליפו לו את המספר פעמיים, כי הוא היה מצלצל לאורך כל היום והיו מבקשים לקרוא לטל מוסרי מכיתה י"א 1. אני אף פעם לא הסתנוורתי מאורות הבמה והכוכבות והפרסום, אני נוסע באופניים, חי בצנעה, גם בתור ילד. אותי חינכו לקום בבוקר ולעבוד ולא להיות מרוצה מכלום. לא היה רגע אחד שבו אמרתי, 'וואלה, זכיתי בפרס התיאטרון, הופעתי בערוץ הילדים, הופעתי מול עשרת אלפים מעריצות', לא. אני קם בבוקר וחושב שיכול היה להיות יותר טוב. אני קם ועובד ומופיע, זה אף פעם לא היה בשביל כל מה שמסביב. שמוליק הספרי, שכתב את 'חורף 73'', אמר לי בזמנו, 'מה אתם, בסך הכל? הטבח נותן אוכל לחיילים, האפסנאי נותן ציוד, ואתם נותנים מזון לנשמה, לא יותר מזה. שלא תחשבו שאתם מורמים מעם'. בסופו של דבר אני נותן שירות".

איך אתה מצליח לשלב אבהות וקריירה בתוך כל העשייה?
"אני אבא ב-100%. בשעות העבודה שלי אני יכול לקחת ולהוציא מבית הספר, אני מבלה איתם המון. כשאני בבית אני בבית, אני עושה כלים ולא כל מה שאני אומר, בניגוד לקהל שאני אומר להם להרים ידיים, הילדים שלי בבית עושים. בילד השלישי הבנתי שבא לי את הרביעי, אבל אין מקום באוטו. אני נהנה מאוד מהאבהות והמשפחתיות ובגלל שאני צעיר מאוד, עם הכחשה מוחלטת שאני צועד לחגיגות היובל, אני מרגיש שעוד נכונו לנו חופשות ורגעים יפים יחד".

צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: קורין סוויד | איפור ושיער: פדור וישניאקוב | הפקה: טל פוליטי