השאלה שהטרידה רבים מאיתנו לקראת טקס האוסקר שנערך השבוע הייתה לא איזה סרט יזכה או מי תהיה שחקנית השנה, אלא האם גל גדות תענוד סיכת חטופים או לא. עם כל הכבוד לאפִּיּוּת של "הברוטליסט", הקהל הישראלי רק ניסה לאתר איתות צהבהב על דש שמלת הפראדה האדומה. כמו שבטח כבר גיליתם מכמה סטטוסים נעלבים – לא ענדה.
תכף נחזור לטקס האוסקר, אבל לפני כן נספר שאנחנו כאן בשביל פרס אחר, חשוב לא פחות. אוקיי, כנראה חשוב פחות, אבל תזרמו איתנו רגע. לכבוד יום האישה הבין-לאומי, שחל ממש השבוע ואתן בטח יודעות את זה כי קופוני העולם התאחדו ונחתו לכן בספאם ועל השולחן בעבודה חיכה לכן שוקולד זול עם איגרת מהמנכ"ל – החלטנו לגלות מי האישה האהובה ביותר בישראל!
נו, אז מי זאת האישה שישראליות וישראלים חשים כלפיה הכי הרבה חיבה, הערצה, הערכה, חום ורוך? כן, ברור שאמא, אבל חוץ ממנה? עשינו זאת בעזרת סקר שנערך בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הישראלית וכלל גברים ונשים* שבחרו מתוך רשימה של נשים ישראליות שכולם מכירים (הסקר נבנה כך שיכולת לבחור עד 10 נשים מתוך כ-70 מועמדות). הוחלט מראש שלא לערב פוליטיקה או את הנפגעות הישירות מטבח 7 באוקטובר, כי אומנם ברור שאמילי דמארי הייתה משתבצת בטופ של רשימה כזאת, ובצדק, אבל לתחושתנו לא נכון לכלול נפגעות טראומה כל כך טרייה ונשים שהתפרסמו בעל כורחן, ושרק לאחרונה יצאו מהגיהינום.
התוצאות, יש להודות, הפתיעו. כלומר, איש לא הופתע מנוכחותה של רותם סלע בחמישייה הראשונה – הרי היא הדבר הראשון והאחרון שישראלים רואים מדי יום, פלא שבכל רגע נתון לא רצה אחריה שורה של ברווזונים. לא מפתיע גם למצוא שם את ציפי שביט, אדם שמצליח לבוא במגע עם כל שכבת גיל באוכלוסייה בכל רגע נתון, מישהי שסבתא שלכם מכירה וגם הילד שלכם ראה במופע חנוכה כלשהו בהיכל מנורה וגם אתם זוכרים מ"הופה היי" וכיום צופים ברילז שלה עם אבשי.
ובכל זאת, מה כן הפתיע? ובכן, לגלות שגל גדות במקום הראשון באופן עקבי בכל הפילוחים, בחירת הגברים והנשים כאחד, אם כי בפילוח נפרד של מצביעים מבוגרים – בני 55 ומעלה – מרים פרץ הייתה מי שהתייצבה בטופ. וזה שילוב מעניין, גל גדות ומרים פרץ. כזה שהיינו שמחים לראות כצמד ב"המירוץ למיליון", אבל אולי גם כזה שאומר משהו על איך ישראלים רואים את האישה האידיאלית: אשת חיל, אמא, מגינה, מעוררת השראה. אה, וגם חזקה וגיבורת-על. מרים פרץ, ששכלה את שני בניה, היא אישה שאנחנו משתאים מולה לנוכח תעצומות הנפש והאצילות שהיא מפגינה. פרץ היא הבחירה הממלכתית, מדליקת משואה שהתמודדה לנשיאות המדינה.
מרים פרץ (מקום רביעי) התייצבה בראש הפילוח הנפרד של המצביעים בני ה-55 ומעלה. היא אישה שאנחנו משתאים מולה לנוכח תעצומות הנפש והאצילות שהיא מפגינה
גדות היא הבחירה הצעירה יותר, אם כי הממלכתית לא פחות – שחקנית ישראלית שמגלמת גיבורת-על ותיקה ואמריקאית כל כך שיש לה אביזר בשם "לאסו האמת". מכיוון שגם אנחנו מרגישים לפעמים כמו המדינה ה-51, אנחנו לא יכולים שלא להתפעם מהתגשמותו של החלום האמריקאי: ישראלית צעירה שעפה הכי רחוק שאפשר והופכת לסיפור הצלחה הוליוודי מטורף, כי כל מה שצריך זה רק התמדה, עבודה קשה ואמונה עצמית! (כאילו, במקרה שלנו זה ייגמר בחותמת שחורה בדרכון כי מכרנו יותר מדי מוצרי ים המלח בקניונים, אבל העיקרון דומה).
ועדיין, הישראלית האהובה ביותר? זו בחירה מחייבת, במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר באישה שבכלל לא גרה כאן – ושבתקופה האחרונה הסיקור התקשורתי לגביה לא תמיד היה מאוד מחמיא.
ואז פרצה המלחמה
כדי לנסות לפצח את הבחירה הזו, בואו נתחיל עם כמה פיסות אינפורמציה קטנות ולא מאוד משעממות: גדות התפוצצה בהוליווד ב-2017 עם "וונדר וומן" הראשון, שנעשה בתקציב של 150 מיליון דולר והכניס בקופות קרוב למיליארד. מאז היא נחשבת לשחקנית עסוקה ואהובה במיוחד. היא מתגוררת בלוס אנג'לס עם בן זוגה, איש העסקים ירון ורסנו, וארבע בנותיהם, הקטנה רק בת שנה. על הרזומה הישראלי אין באמת צורך לחזור, אז רק נזרוק כמה מילות קוד: בת 39, גדלה בראש העין, שירתה בצבא, הייתה מלכת יופי, שיחקה בטלנובלה "בובות".
כבר ניסינו פעם לפצח מה גרם לאמריקאים להשתגע כל כך על גדות. כלומר, ברור שהיא מוכשרת ויפהפייה, אבל יש אלף שחקניות מוכשרות ויפהפיות. לגדות יש גם כריזמה טבעית ונגישות, היא לא מורמת מעם אבל גם לא שכונה. יש בה חן וחום אנושי שנדמה היה שהאמריקאים מאוד מופתעים ממנו, אולי בגלל שהם רגילים להתגלמויות אנושיות של צבירי פלסטיק. יש בה משהו חיובי והולסומי, נעדר רקבוביות הוליוודית. בכל הופעה תקשורתית היא מתגלה כאדם חמוד שלא מהסס לצחוק על עצמו. גם 108 מיליון העוקבים שלה באינסטגרם כבר יודעים שהיא לא תפסה תחת על החברות מהארץ ועדיין מעלה פוסטים עם לירון ויצמן, כמו גם סטוריז מאוהבים עם בעלה שאיתה מאז גיל 20. כל אלו, בתוספת משפחה גדולה ותומכת ומבטא אקזוטי שהיא מעולם לא התביישה בו, הפכו אותה למאמי לאומית. גם כאן וגם שם.
איש לא הופתע מנוכחותה של רותם סלע (מקום שני) בחמישייה הראשונה. היא הדבר הראשון והאחרון שישראלים רואים מדי יום, פלא שבכל רגע נתון לא רצה אחריה שורה של ברווזונים
הפריצה הגדולה שלה התרחשה כשטראמפ עלה לשלטון בפעם הראשונה. באותם הימים היה ה-woke בשיאו ונדמה שהאמריקאים ראו בה את התשובה לעתיד המאיים, לסקסיזם ולשנאת זרים. מי שתציל את ארה"ב תהיה אישה, מהגרת ועם מבטא, מה יותר נאור מזה? גדות ייצגה סוג של נקודת אמצע שפרוגרסיבים אוהבים ושמרנים לא מאוימים ממנו, היא פשוט דיברה לכולם. וונדרוומן היא הרי גם סמל אמריקאי, היא סופרמן הבת, כולל בגד גוף בצבעי הדגל. אנחנו הרגשנו מולה פטריוטיות ישראלית, הם הרגישו פטריוטיות אמריקאית. התוצאה – אדם שאי אפשר לעמוד בפניו.
אבל אז פרצה מלחמת חרבות ברזל, ופתאום כל הדברים ששיחקו לטובתה של גדות הפכו לבעיה. הזהות הישראלית המודגשת כבר לא הייתה חמודה יותר בעיני האמריקאים, וההיטמעות בהוליווד, בלי לעסוק ללא הרף בישראל, נחוותה כנטישה בעיני חלק מהישראלים.
זה הזמן לחזור לטקס האוסקר מתחילת השבוע, שבו נבחרה גדות גם להגיש את פרס האפקטים הוויזואליים. כלומר, היא נבחרה להגיש פרס, אבל אף אחד לא ידע איזה פרס זה (כי אף פעם לא יודעים מראש מי מגיש מה), ולאחר הטקס נפוצה שמועה שגדות הייתה אמורה בכלל להגיש את האוסקר לסרט הדוקו, אבל סירבה כדי שלא תיאלץ להתמודד עם זכייתו של "אין לי ארץ אחרת" – הישראלי-פלסטיני שמתנגד למדיניות ישראל בשטחים. על כל פנים, השמועה הוכחשה; גדות מעולם לא הייתה אמורה להגיש את הפרס לסרט הדוקו.
שאלה שהטרידה רבים מאיתנו הייתה אם גל גדות תענוד את סיכת החטופים באוסקר. אצלנו סופרים לה התבטאויות בנוגע לחטופים, וסטודנטים אמריקאים טוענים שהיא "תומכת בג'נוסייד"
טקס האוסקר הוא קפסולה של המלכוד שנקלעה אליו גדות בימים אלו – מצד אחד פולמוס סיכת החטופים, ומצד שני שמועות על התחמקות מחיכוך פוליטי על ידי סירוב להגיש פרס לסרט שנתפס כאנטי-ישראלי. היא כל הזמן צריכה להלך בין הטיפות: בין הטענות הישראליות שלפיהן היא לא מנצלת מספיק את כוחה על מנת לתמוך בישראל ובהשבת החטופים, ובין ההגדרה שלה בחו"ל כישראלית ששירתה בצה"ל ותומכת במלחמה בעזה. אצלנו סופרים לה סטוריז בנוגע לחטופים ואופירה אסייג יוצאת נגדה על כך שלא ענדה את סיכת החטופים, בעוד שסטודנטים אמריקאים מעלים סטטוסים טרחניים על כך שהיא "תומכת בג'נוסייד". נדמה שמכל כיוון היא רק חוטפת.
כדאי לציין שאת הפרס הגישה גדות עם רייצ'ל זגלר הקרצייה, שמשחקת לצדה בעיבוד המצופה ל"שלגייה". זגלר, שתגלם את שלגייה, התפרסמה בעיקר בגלל התבטאויות פרו-פלסטיניות ועוד לפני כן נטתה לסכסוכים בכל הפקה שהגיעה אליה. גדות מעולם לא הגיבה על התבטאויותיה או הסגירה את רגשותיה כלפיה, אבל ברור שהשתיים לא מסתדרות. "שלגייה" עומד לצאת לאקרנים בתקציב של 300 מיליון דולר וחוזים לו כישלון קופתי עצום, עם טריילר שחצה את רף מיליון הדיסלייקים וקשיים ושערוריות שליוו את הפקתו מהרגע הראשון.
לא מפתיע למצוא ברשימה את ציפי שביט (מקום שביעי), אדם שמצליח לבוא במגע עם כל שכבת גיל בכל רגע נתון. מישהי שסבתא שלכם מכירה והילד שלכם ראה במופע חנוכה בהיכל מנורה
שמרנים מתעבים את "שלגייה" כי מבחינתם הוא מתחנף ל-woke עם ליהוקה של זגלר הקולומביאנית לתפקיד הראשי ועם ההתעקשות שלא ללהק נמוכי קומה לתפקיד שבעת הגמדים (גם שחקנים נמוכי קומה בהוליווד התרעמו על כך). אבל גם פרוגרסיבים ופרו-פלסטינים יצאו נגד הסרט בגלל ליהוקה של גדות, שמגלמת את המכשפה, כולל המשפט המדהים "גדות מגלמת דמות שמנסה להרוג ילדה ולגנוב את ממלכתה, כמה מתאים".
ליברלים או שמרנים – הסרט נחבט מכל כיוון, וגל יחד איתו. יש לה מזל שזגלר מצליחה לעורר אנטגוניזם כל כך גדול שמאפיל על זה שמופנה כלפיה.
תמיד בצד שלנו
חשוב לציין שגדות הביעה תמיכה בישראל מתחילת המלחמה, כולל סטוריז, פוסטים, היילייט חטופים באינסטגרם והמון התבטאויות (כדי לקבל פרופורציה על ההשלכות, כשעדן גולן התמודדה באירוויזיון היא העלתה פוסט תמיכה באינסטגרם שבעקבותיו נטשו אותה מיליון עוקבים). השבוע אפילו קיבלה גדות אות הוקרה על מאבקה באנטישמיות, ופתחה את דבריה ב"אני גאה להיות ישראלית וגאה להיות יהודייה". מתחילת דרכה היא מעולם לא ניסתה להסוות את שורשיה, והיא לא עשתה את זה גם כשהם הפכו לבעיה תדמיתית.
אולי הבחירה בגדות מעידה עלינו יותר מאשר עליה. על התקופה שאנחנו עוברים, על תחושת הנטישה וההפקרה שאנחנו חווים, מבפנים ומבחוץ. על התחושה שאנחנו צריכים גיבור, או גיבורה
האם היא יכלה לענוד סיכת חטופים לטקס? כן. ועדיין, להפוך דווקא אותה לאויבת החטופים? נכון שצריך להוציא על מישהו את העצבים על המצב, אבל יש פה הנהגה שמסכלת עסקאות כבר שנה וחצי, למה לא להתחיל איתם?
והנה, מתברר שלמרות הקולות האלו בארץ, והקולות הפרוגרסיביים שמחרימים בחו"ל, למרות ש"שלגייה" מאיים להיות פלופ קולוסאלי ושפרויקטים גדולים נוספים (כמו "קליאופטרה" המדובר) נדחו בגלל שביתת התסריטאים – גדות נשארת פופולרית. כלומר התקשורת, בארץ ובעולם, לא משקפת את האהדה שהיא זוכה לה בפועל.
עם כל הכבוד לפרוגרסיבים בארה"ב, האמריקאים מתים עליה. על זה שהיא שירתה בצבא הישראלי, על זה שיש לה מבטא מצחיק ועל האותנטיות שהיא משדרת. וגם הישראלים, כנראה, פחות מוטרדים מכמה מהר היא מגנה פיגועים, ובעיקר גאים בכך שההצלחה המטורפת הזאת היא שלנו וגם לא מהססת לדבר בכל ריאיון על כמה שהיא שלנו.
ובכלל, גם אם פה ושם היא מדברת בקלישאות כמו "האהבה תנצח הכל", בסופו של דבר גדות לא מפחדת להביע את עמדותיה. בעד ישראל, בעד שחרור החטופים (כולל בפוסטים על לירי, אריאל וכפיר ביבס ועוד), בעד שלום ופתרון מדיני, בעד ליברליזם ובעד פמיניזם, בעד משפחה ובעד שורשים. יש לה סנטר פנימי יציב ועמידות, ובשילוב של כל אלו יש המון תקווה, במיוחד עכשיו.
ואולי הבחירה הזו בגדות מעידה עלינו יותר מאשר עליה. על התקופה שאנחנו עוברים, על תחושת הנטישה וההפקרה שאנחנו חווים – מבפנים ומבחוץ. על התחושה שאנחנו ממש צריכים גיבור, או גיבורה. כזאת שאפשר לדעת בביטחון שנמצאת בצד שלנו, תמיד.
* התוצאות המוצגות משקללות את ההצבעות של נשים וגברים בקבוצת הגיל 18–39. הסקר נערך בסוף פברואר על ידי מכון המחקר "מדגם" בראשות מנו גבע בשיתוף iPanel. בסקר השתתפו 501 מרואיינים, המהווים מדגם מייצג של כלל האוכלוסייה הבוגרת (18+) בישראל. טעות הדגימה המרבית: 4.4%+
