בהתחלה לא ידעתי בן כמה שי והוא לא ידע בת כמה אני

אודישן מצולם אחד ופגישת זום אחת הספיקו לבמאי של הסרט הבין-לאומי Mary ("מרים", שעלה לנטפליקס לפני חודשיים) לבחור בנועה כהן לתפקיד מריה, אמו של ישו. "לא משנה כמה אני אדבר על זה, אני עדיין מרגישה שאני מדברת על מישהי אחרת, זה עוד לא ממש התחבר לי שזה אני עשיתי. הכל קרה בכזה סחרור, זה היה האודישן הראשון שעשיתי באנגלית, בארץ אני רגילה לעשות לפחות חמישה אודישנים עד לקבלת התפקיד, ופה אחרי שצילמתי בבית אודישן כשהייתי חולה, פתאום הסוכן שלי אומר לי שהבמאי רוצה להיפגש איתי ומבקש שאקרא את כל התסריט. זה נראה לי מאוד חריג".

מה היה בפגישה?
"קצת סמול טוק, שאלו אותי על החיים שלי ואיך זה לגדול בישראל. ואז התחלנו לדבר אומנותית על הדמות, איך אני רואה אותה, וראיתי שהם מתחברים לתשובות שלי. בסוף אחרי 40 דקות הם אמרו לי, 'או-קיי, היה נהדר לדבר איתך, למען האמת אנחנו לא רואים אף אחת אחרת עושה את התפקיד הזה חוץ ממך'. חשבתי שהם אמריקאים כאלה אובר-מנומסים, שזה מה שאומרים לכולם. כאילו, ככה אתם אומרים לי בסוף השיחה שהתפקיד שלי?".

צילמנו בלילה במשך 12 שעות. לילה שלם שאני צורחת ומתעלפת

ופשוט ככה, התפקיד היה של כהן (22). גם מאורעות 7 באוקטובר, למרות החשש של מפיקים רבים ללהק שחקנים ישראלים, לא עצרו את המהלך. בעיצומה של המלחמה, בליווי אבטחה כבדה, שהו כהן ולצדה שחקנים ישראלים נוספים במרוקו לטובת הצילומים. "לא חשבתי שהם יעזו לקחת אפילו אחד, בסוף הם לקחו חמישה שחקנים ישראלים ושמו אותם בפרונט של הסרט. זה מילא אותי בגאווה וגרם לי להרגיש כל כך שלמה עם הפרויקט הזה, הנה, בפרצוף של כל העולם. ממש נהיינו שם משפחה. עידו טאקו, ששיחק את בעלי יוסף, הוא כמו אח שלי. אורי פפר הילה וידור באמת נהיו הורים שלי, וקרן צור המדהימה, ששיחקה את הדודה שלי. אחד אחד, אלו אנשים שילוו אותי תמיד".

בעצם רק כשהגעתם למרוקו התחילה העבודה המשותפת?
"כל השבועות הראשונים רק עשיתי חזרות ואימוני קרב, לימדו אותי לרכוב על סוסים ואת הפעלולים, הכל ברמה הכי גבוהה שיש. אני בהתחלה ממש לא הבנתי את התקציב, לא את האנשים שמעורבים, לא לאיזה גוף סטרימינג זה הולך. כלום! חשבתי שמדובר באיזה סרט נישה קטן עם הפקה ישראלית, פתאום אני שומעת נטפליקס, פתאום אני שומעת שאנתוני הופקינס בסרט. חשבתי שזו פיקציה, אמרתי אין סיכוי".

חתיכת כבוד לשחק את היריבה של הופקינס. איך היה?
"וואו, הוא הכי חמוד בעולם, הוא כל כך מתוק ומקסים באינטראקציה עם כולם, הבן אדם בן 87, מגיע לסט ומתלהב כמו ילד בן 16, מלא בשמחת חיים, מזמר ומצחקק בין הסצנות. גם מתעניין בך, שואל שאלות, ישר ניגש ואמר 'אני מתפלל למען המדינה שלכם', ונתן מחמאות על המשחק. כמובן שיש לו את הדיסטנס שלו ואת הפמליה שלו, בכל זאת כבודו במקומו מונח. אבל לראות אותו עובד היה מעורר השראה בשבילי".

איך היה להיות על הסט?
"הצילומים היו מאוד קשים פיזית. הייתי כמעט בכל הסצנות, מצלמים איזה 17 שעות ביום, אני גם צמחונית ובקושי אכלתי, אז עשו לי זריקות עם תוספים. היו תנאי מזג אוויר סופר-סופר קשים, בבוקר קפוא, באמצע היום חמסין ובלילה עוד פעם קפוא. היו לנו סופות חול מטורפות, עבדנו נורא קשה, את הסצנה של הלידה צילמנו בלילה במשך 12 שעות. לילה שלם שאני צורחת ומתעלפת ומתנשפת ושופכים עליי מים ואני קמה ונופלת. אבל זה היה מדהים, זה היה כל כך עוצמתי".

הרגשת אחריות להיכנס לנעליים של אחת הדמויות הידועות בעולם, שקדושה לכל כך הרבה אנשים?
"זה מלחיץ נורא. זה נושא כל כך רגיש, זו דמות שאנשים מתפללים אליה וכל החיים הם מדמיינים אותה באופן מסוים וידעתי שאני צריכה לעשות לזה צדק. בתור שחקנית אלה היו רעשי רקע, כשהתעסקתי בכל המסביב לא מצאתי את מריה. רק כשהורדתי את כל המשקל האלוהי שלה מצאתי אותה. זו ילדה בת 16 שכל החיים אף אחד לא סיפר לה שום דבר, שלחו אותה למקדש ואז אמרו לה פתאום שהיא צריכה לעשות משהו כל כך הרבה יותר גדול מעצמה והיא צריכה להתמודד איתו. ואז אמרתי, אה, זה מוכר לי, ככה הרגשתי כל הילדות שלי. אני גם חושבת שזה מה שהסרט רצה לעשות, להראות צד אנושי, היכרות עם בחור, יחסים מורכבים עם ההורים, משהו שכולנו חווינו. בקידום של הסרט עשינו כנסים ענקיים מול קהל חי באולם של 16,000 איש, ואנשים באו אליי בדמעות והתחבקו איתי, והבנתי, וואלה, הייתה לי זכות לגעת בלבבות של המון המון אנשים. זה התפקיד שלי, בשביל זה אני שחקנית".

לצד הביקורות הפחות מחמיאות שהסרט קיבל, רבים מהמבקרים ציינו לטובה את המשחק של כהן. "עצם זה שאחרי הפרויקט הזה פנו אליי מכל הסוכנויות הכי גדולות בעולם ומכל חברות הניהול הכי גדולות שיש, וכולם רוצים לעבוד איתי ולייצג אותי – זה אומר שאו-קיי, כנראה עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות בצורה טובה. אני תכף טסה עוד פעם לסבבים של פגישות ואודישנים בחו"ל".

יש מחשבה לעבור ללוס אנג'לס?
"בעידן של היום כל האודישנים הראשונים מצולמים. גם אם הייתי גרה באל-איי, הייתי צריכה לשלוח אודישן מצולם. ואם משהו מתקדם ומבשיל, אז אני עולה על מטוס ותוך יום אני שם. אם אני אצטרך לעבור, הלוואי שתהיה לי עבודה שתצדיק את זה, אבל אני כל כך אוהבת את המדינה הזאת, זה תמיד יהיה הבית".

כבר כשהיית נערה, כששאלו אותך בריאיון איפה תהיי עוד עשר שנים ענית שאת מקווה לפרוץ בחו"ל.
"תמיד כיוונתי לשם. וגם היה לי ברור שזה יקרה. לא ידעתי איך, אבל את התוצאה ידעתי תמיד. כמו שידעתי כשהייתי בת 6 שאני הולכת לדגמן, ידיעה פנימית. התפקיד הזה הגיע אליי כששחררתי, זה מגיע רק מהשחרור, רק מההבנה שמה ששלך יהיה שלך לא משנה איך העולם יסובב את זה, לא משנה מה יקרה, האדמה תרעד ותיפול זה לא משנה. מה ששלי לא יכול להיות של אף אחת אחרת ומה ששל מישהי אחרת לא יכול להיות שלי".

גל גדות אמרה לי, "תזכרי שאת טובה"

באקלים הפוליטי הנוכחי, סרט שבו שחקנים ישראלים יהודים מובילים סרט בינלאומי על לידת הנצרות לא התקבל באהדה בעולם. "מהרגע שפרסמו את הטריילר, זה היה צונאמי! ידעתי שזה יהיה, אבל לא ידעתי שזה יהיה כזה עיסוק אובססיבי. ברור לי ש-90% מזה זה בוטים, ועדיין זה לא היה קל. מעבר לסילוף המציאות כשהם טוענים שמריה וישו היו פלסטינים, כשהאיסלאם בכלל לא היה קיים עד 600 שנה מאוחר יותר. זה גם היה מדהים לראות איך התגובות עברו בהדרגה מהירה מ-Zionists ל-Israelis ואז ל-Jews. זה שום דבר חוץ מאנטישמיות טהורה שפשוט נתנו לה עכשיו את הלגיטימציה, במירכאות, להרים את ראשה המכוער. זה כל כך שורשי ועמוק".

קיבלת איומים על חייך?
"ברור. על חיי, על חיי הבמאי, על חיי המפיקה, אנשים בנטפליקס קיבלו מכתבי איומים. זה יצא מכל פרופורציה. יש רגעים שזה מפחיד. במיוחד כשאת לא בארץ, את באל-איי. פתאום אני מעלה פוסט ומקבלת הודעות כמו 'אני יודע איפה את ואני בא לתפוס אותך'. אז למדתי לא להעלות תיעודים, לא לדבר עברית ליד נהגי אובר".

איך מתמודדים עם כזו קבלת פנים?
"בזכות אורי פפר נוצר קשר ביני לבין גל גדות, וכשהתחילו התגובות היא ובעלה ירון התקשרו אליי ואמרו לי, 'תקשיבי, גם אנחנו חטפנו את זה, אל תתני לזה להגיע אלייך'. הם היו סופר חמודים אליי, גל אמרה לי 'תזכרי שאת טובה, את יודעת מה לעשות. ולזכור שזה רעשי רקע שלא ייעלמו, להפך, ככל שתצליחי יותר זה יעלה יותר ושזה יהיה התמריץ שלך ויסמן לך שאת בדרך הנכונה'. בכלל יש תחושה באל-איי שכל ישראלי שמגיע, ישר עוטפים אותו, יש מקום לכולם, יש אין סוף הפקות, זה לא כמו פה שנלחמים על כל תפקיד. קיבלתי שם חיבוק מאוד מאוד גדול, גם מגל וגם מנועה תשבי ויעל אלקנה ומי שאת לא רוצה".

מה דעתך על הביקורת שיש על גל, על זה שהיא לא עושה מספיק?
"זה מגוחך, באמת, זו בחורה שעושה מעל ומעבר בשביל המדינה הזו ולרגע לא התביישה במקום שהיא באה ממנו, להפך. היא לא פוליטיקאית, היא מתעסקת בלעשות את האומנות שלה וזה גם מה שכל כך חזק במה שהיא עושה. היא משתפת בלי סוף לעשרות מיליוני העוקבים שלה והיא ממש לא חייבת לעשות גם את זה. בעיניי היא המודל לישראלי היפה. כל תגובה אחרת היא אבסורדית בעיניי ומגוחכת".

את עונדת שרשרת עם סמל המאבק להחזרת החטופים. היא עלייך גם בפגישות מעבר לים?
"השרשרת הזאת לא יורדת ממני ואין פגישה או ריאיון שאני לא מדברת על זה, גם אם לא שואלים אותי. אני לא יכולה שלא יידעו מה קורה פה ואני לא יכולה לישון בלילה אם אני אדע שיכולתי לספר סיפור של מישהו ולא סיפרתי. גם ברשתות, יש לי בביו את סמל החטופים ואת דגל ישראל והסטורי שלי כל הזמן בהסברה כי זה החיים שלי. זה אני, מי שזה לא טוב לו אין בעיה, אתם רוצים להגיב אז תגיבו, זה טוב לאלגוריתם חמודים שלי".

היא שותקת לכמה שניות והעיניים שלה מתמלאות בדמעות. "אני הולכת למסיבות ולפסטיבלים, והייתי יכולה בקלות להיות שם, את לא מבינה כמה מהסביבה שלי היו שם. למזלי חברי הנפש שלי שרדו, אבל הרבה אנשים שהכרתי היו שם לא חזרו. זה כאב קיומי. אני רוצה להגיד סליחה לכל מי שהופקר שם, ולחיילים המדהימים שלנו ששומרים עלינו ומשלמים בחיים שלהם בשביל שאנחנו נוכל לקיים סוג של שגרה נורמלית בזמנים הלא נורמליים האלה. ואני רק מחכה לחטופים שלנו ששם כבר כל כך הרבה זמן. זו מציאות הזויה, כל פעם כשאני מדברת על הסרט ועל ההצלחה ועל כל הדברים הטובים זה מרגיש לי מנותק. יש דיסוננס כל כך גדול בין החוויה הזו לבין החוויה במדינה המדממת הזו שאני חלק ממנה".

הייתי קמה כל בוקר בחמש וחצי כדי להתאפר לבית ספר

כבר מגיל 6 היא חלמה לדגמן. אחרי שכנועים רבים הוריה הסכימו אך הכינו אותה מראש שתספוג דחיות כואבות. אבל גם אז, כמו בליהוק לתפקיד של מריה, כל האודישנים הראשונים שעשתה נענו ברצף של תשובות חיוביות, בגיל 7 היא התחילה לדגמן ותוך זמן קצר הפכה לדוגמנית הבית של חברות אופנה רבות לילדים. בגיל 12 הפרסום עלה שלב והיא השתתפה בתוכנית הטלוויזיה "הבנים והבנות", ובהמשך חשפה את ההתמודדות החברתית הלא פשוטה שההצלחה לוותה בה. "בהתחלה הייתי שונה ומבודדת, לא מצאתי את עצמי, ואין בי כעס. אלו היו בנות צעירות שהיו מלכות הכיתה הבלתי מעורערות, זה המון כוח בידיים. אני לא יודעת איך הייתי מתנהגת אם היה לי כזה כוח, תראי את המנהיגים של המדינה שלנו, והם לא ילדים ביסודי. העניין הוא שגם לא שיתפתי את ההורים שלי, הייתי מאוד ילדה של 'אני יכולה לבד, אני סוחבת'. בהמשך כשהתפרסמתי זה תפס עוד טוויסט לא קל".

מה זה אומר?
"צחקו עליי, השפילו אותי, הפיצו עליי כל מיני שמועות, פתחו עליי כל מיני פורומים בפייסבוק, את פשוט הבן אדם הזה שאוהבים לצחוק עליו".

חתיכת דיסוננס. מצד אחד קיבלת אהבה ענקית מבחוץ, מהקהל, אבל בסביבה החברתית הקרובה שלך לא קיבלו אותך. 
"דיסוננס מאוד מאוד גדול. מגיל מאוד צעיר הייתי מטופלת לבקשתי כי חוץ מלדעת להתמודד עם פרסום וחשיפה, עם הבדידות, סבלתי גם מהפרעת גוף דיסמורפית. להיות בטלוויזיה ולהיות דוגמנית וכל הדבר הזה, ומצד שני לסבול מההפרעה הזאת – זה קלאש נוראי".

במסגרת ההפרעה הזו האדם רואה את עצמו ואת החזות שלו אחרת לחלוטין ממה שהחברה רואה אותו. איך זה התבטא אצלך?
"זה אומר שכולם מבחוץ יכולים להגיד לי שאני יפה ואני יכולה לקום בבוקר ולהסתכל במראה ולהיות בטוחה שאני נראית כמו מפלצת ולא לצאת מהבית. ובאמת היו תקופות ארוכות שלא יצאתי מהבית. הרבה פעמים האנשים שסובלים מזה הם דווקא אנשים שהסביבה הייתה מגדירה כאטרקטיביים מבחינה חיצונית, כל הזמן מחמיאים לך אז את מתחילה לתלות את תחושת הערך העצמי שלך בזה. ואם היום לא אמרו לי שאני יפה? זה מין גלגל הרס כזה שהלך והתעצם ואני הגעתי שם למקומות מאוד קשוחים. פיתחתי תלות באיפור. פעם אחת הייתי צריכה להתפנות לבית חולים בגלל איזה משהו ולא הסכמתי בלי לתקן את האיפור. זה יכול להישמע שטחי אבל בהרגשה זה היה ממש קיומי. התחושה היא שאחרת העולם יקרוס. כולם יראו את הזיוף הגדול שלך. האיפור הגן עליי מהעולם".

עד כמה זה ניהל אותך?
"הייתי קמה כל בוקר בחמש וחצי כדי להיות מוכנה לבית ספר בשמונה ולהתאפר ואם משהו לא יוצא טוב הייתי בהתקפי זעם ובכי וחרדה, מורידה את הכל וצריכה להתחיל מחדש. זה היה להתאפר כמו שהיו מאפרים אותי בקמפיינים. ההורים שלי היו שומעים את טריקות הדלתות ורקיעות הרגליים, הם נורא כאבו את זה והם לא ידעו איך לעזור לי, ואז ביקשתי ללכת לטיפול. בעזרת הרבה הרבה עבודה קשה, שנים של טיפול מכל מיני סוגים, אני במקום מאוד אחר היום, למרות שזה אף פעם לא באמת עובר. אבל אני כן יכולה לצאת מהבית בלי איפור, ובלי כלום, ויותר מזה – גם בבקרים כשאני קמה ומרגישה את התחושות האלה שאני מכוערת והכל, אז אני יודעת להגיד 'או-קיי, אז היום אני מכוערת, יאללה, ככה אני יוצאת מהבית'. זה כבר לא ינהל אותי. כי לא כל תחושת הערך שלי סובבת סביב זה. אני חושבת שזה קשור לסוויץ' שעשיתי בקריירה שלי מלהיות דוגמנית. אז התחלתי להנחות והתחלתי לשחק וזה פתח לי עולם אחר לגמרי ומקור ערך אחר לגמרי".

אני אגיד לעצמי "איזו חכמה את" לפני שאני אגיד "איזו יפה את"

בגיל 17 הצטרפה לצוות תוכנית הלילה "הצינור" בהנחיית גיא לרר. "עשיתי אודישן, כולם שם היו מבוגרים ממני בהמון. בהתחלה גיא בכלל לא ידע שאני בתיכון עדיין. כשאמרתי לו הוא חשב שנייה, לקח איזו פאוזה, ואז הוא אמר, 'פאק איט, קיבלת את התפקיד, היית הכי טובה, בואי תתחילי לעבוד'. הוא ממש לקח עליי צ'אנס, הוא ידע שיהיו צקצקנים וכאלה שירימו גבה, ובאמת חטפנו לפני שעליתי לשידור, אבל מהר מאוד אחרי שהתחלתי לשדר התגובות השתנו".

היום את יכולה להסתכל במראה ולהגיד, "וואו, איזו יפה אני"?
"זה לא קורה לעתים קרובות. אני פשוט משתדלת לא לחשוב על עצמי בצורה הזאת, אבל אני יודעת היום להבין שהסביבה תופסת אותי כמשהו יפה. אני מבינה מה הסביבה רואה, אני מבינה גם שאני כנראה רואה את הפגמים באופן מודגש ומוקצן שהסביבה לא רואה ואני מקבלת את ההגדרה. אתם רוצים להגדיר אותי כיפה? או-קיי, אין בעיה, מקבלת. אני לא מגדירה את עצמי לפי זה. אני אבחר להגיד אלף דברים אם אני רוצה להרים לעצמי לפני שאני אגיד לעצמי 'איזו יפה את'. אני אבחר להגיד 'איזו חכמה את', 'איזו מבריקה את', 'איזה כוח רצון יש לך', 'איזו נחושה את'".

הדרך של כהן להשלמה עצמית ולשחרור עברה גם בתחום היוגה, והיא לא רק מתרגלת אלא גם מורה מוסמכת. כשהתחילה לתרגל אקרו-יוגה – ענף אקרובטי שמתורגל בזוגות – פגשה את בן זוגה מזה שנה וחצי, שי פירו. "נפגשנו לגמרי בפוקס, בשיעור הראשון שהגעתי כבר מצאתי אותו. כל החיים הייתי במערכות יחסים ואז הייתי לבד איזה שנה והיה לי כיף וטוב ולא חיפשתי שום דבר. היינו שני אנשים שנפגשו ומרגישים את המכנה המשותף קודם ברמה הידידותית בכלל לפני שזה התפתח למשהו זוגי. בלי זה אין מערכת יחסים בעיניי, צריכים להיות תחומי עניין משותפים ולנו יש את התחביב המשותף של האקרו שזה לא רק ספורט או תחביב שעושים ביחד, זה משהו שמושתת על אמון, ביטחון ותקשורת, פיזית חיי בידיו בזמן התרגול. זה גם כן מאוד מקרב ומחזק. זה משהו שאנחנו עושים המון ביחד וגם מלמדים ומעבירים סדנאות לזוגות".

פער הגילים בין כהן לפירו עומד על 17 שנה ("כשהכרנו אני לא ידעתי בן כמה הוא והוא לא ידע בת כמה אני"), אבל היא לא מתרגשת מהרמות הגבה. בעברה ניהלה מערכות יחסים עם גברים בוגרים ממנה, כשהייתה בת 14, הפער עמד על 5 שנים וכשהייתה בת 17, הפער כבר היה של 12 שנים.

רוב מערכות היחסים המשמעותיות שלך היו עם פערי גיל משמעותיים. איך את מסבירה את זה?
"זה לא סוד שתמיד הסתדרתי עם אנשים שבוגרים ממני, אף פעם לא היו לי חברים או חברות בגיל שלי".

איך ההורים שלך עם זה?
"ההורים שלי יודעים מי אני וסומכים עליי, על שיקול הדעת שלי וקבלת ההחלטות שלי ובראש ובראשונה רוצים שאני אהיה שמחה ומאושרת. הפער שקשה להתגבר עליו במערכות יחסים הוא פער אנושי ואין לזה קשר לשנת הלידה שלך. כשאנשים רואים אותנו ביחד זה לא נראה חריג, זה לא איזו נורה מהבהבת לפנים שלך. האם זה תמיד יעבוד ויתאים שכל בת 20 תצא עם גבר בן 40? ממש לא. פשוט פה זה עובד וטוב לנו אז אנחנו בסדר עם זה".

איפה כן מרגישים פערים?
"נתפס לו הגב המון", היא צוחקת. "הפערים מורגשים כמו כל פערים בין שני בני אדם, שום דבר שאני מקשרת לגיל באופן ספציפי. אני שומעת רק אריק איינשטיין, שלום חנוך, דני סנדרסון ואלון אולארצ'יק והוא לא איתי בווייב הזה בכלל. אני, שצעירה ממנו ב-17 שנה, את מבינה? אז אני מכניסה אותו קצת לעולם שלי והוא מכניס אותי קצת לעולם שלו".

איך הוא עם זה שבת הזוג שלו הפכה לשחקנית בין לאומית?
"הוא מבחינתו זה לא מספיק, עוד עוד עוד, גברת. הוא המדרבן הראשון שלי והמעריץ הכי גדול שלי, באמת. הוא כל כך מאמין בי ודוחף אותי. אין דברים כאלה".

צילום: רותם לבל | סטיילינג: חומי פולק | איפור: אסף באבו | שיער: נס אל מרום | הפקה: טל פוליטי