העובדה שפיג'ו נמצאת בצרות וסכנה קיומית מאיימת עליה, כבר אינה חדשות חמות. החברה עם סמל אריה שואג שהביאה לעולם מכוניות שכולנו אהבנו, הפכה ליצרנית מכוניות שהמילה משעממות הן אנדרסטייטמנט שהתאפיינו בניסיון מאוד לא מוצלח לחקות את פולקסוואגן.
בדרך לשם זנחה פיג'ו את נכסיה מהעבר: הנאה מנהיגה בעבור חופן מזומנים ולזה נוסף גם מוניטין אמינות שהפך מפוקפק. אבל כיום טוענים הצרפתים המצב השתנה ופיג'ו עוברת רנסאנס. ה-208 היא הלביאה הראשונה בה מימדי הדור החדש לא תופחים, אלא להיפך, ופיג'ו חוזרת להתמקד בנהג עם הבטחה לחוויית נהיגה.
הגרסאות בעלות תיבות ההילוכים האוטומטיות הן עדיין הפופולאריות בסגמנט הסופר-מיני, ובתצורה זו התייצבה גם ה-208. מלבד תיבת ההילוכים האוטומטית היא מצוידת במנוע 1.6 ליטר ובתג מחיר של 110 אלף שקלים, מה שמקרב אותה לקצה העליון של הקטגוריה. לא עשינו ל-208 חיים קלים והשוונו אותה לאמת המידה של הקטגוריה, הפולקסוואגן פולו TSI (114 אלף שקלים) והוספנו שתי אלטרנטיבות שונות באותו סכום קניה, קיה ריו עם מנוע 1.4 טורבו דיזל וטויוטה יאריס עם יחידת הנעה היברידית.
עיצוב ותאי נוסעים
בכל הנוגע למראה החיצוני ה-208 החדשה בולטת בחבורה, זו למרות הצבע השחור שקצת בולע את חמוקיה. היא שרירית ודינמית בעלת ישבן סקסי וחטוב (אחד היפים שראיתי לאחרונה, במכוניות לפחות), אך החרטום מרגיש קצת מצועצע עם תאורת לד וכיתוב שם היצרן בתוך פלסטיק שקוף - נראה כאילו היא מתאמצת יותר מידי למשוך תשומת לב, אך לקוחות צעירים עשויים לחבב זאת. הפולו, למרות צבע האדום בוהק, נראית גרמניה קרירה, סולידית על גבול השעמום, אך נאמנה למסורת היצרן ולא קשה לזהות לאיזה משפחה היא שייכת, דבר שלא ספק ישמש לכם כ"כרטיס הביקור" הטוב ביותר כאן.
הרי היא ההיפך מהפולו, הכי רחוקה מהקונוטציה שמעלה שם המשפחה שלה. כמו דגמי קיה החדשים גם הריו הינה פרי מכחולו של פיטר שרייר (המעצב של קיה שהיה בעבר מעצבה של אודי), ואולי תופתעו לשמוע אבל המכונית זכתה בפרסי העיצוב היוקרתיים reddot הגרמני ו-IDEA האמריקאי ב-2012. גרסת הדיזל הגיעה בלבן מוניות שמקהה את עוקץ העיצוב המדויק שלה, בכל צבע אחר היא תיראה הרבה יותר טוב, מאופקת ואלגנטית. את הדיזל אכן ניתן לרכוש בכל צבע שתרצו ובלבד שיהיה לבן, אלא אם תחכו 4 חודשים להזמנה מיוחדת.
היאריס ההיברידית נבדלת מאחותה הפשוטה בשלושה תגים ושתי מדבקות HYBRID, סמל החברה על רקע כחול ויחידות תאורה שונות. למרות שהיא נאה ומודרנית יותר מאחותה הרגילה, היא הפחות בולטת כאן ולא רק בגלל מימדיה הקטנים יותר או צבע האפור עכבר. טויוטה מעולם לא השקיעו בעיצובים פורצי דרך, כאן לעומת זאת ניכרת השקעה במראה החיצוני, אולם שילוב אלמנטים עיצוביים "יוקרתיים" המתאימים למכוניות גדולות יותר ומופיעים על שטח קטן כל כך של מכונית סופר-מיני, יוצרים תוצאה שלא מצליחה להיות הרמונית ונעימה לעין.
תא הנוסעים שלה לעומת זאת רענן הרבה יותר משל הגרסה הרגילה, עם שילוב צבעים שעושה טוב בעיניים (כולל לוח שעונים, כפתור התנעה, ידית הילוכים ותפרים בהגה בצבע "כחול עתידני") ודשבורד עם אליפסה עגולה בצבע קרם בהשראת פיאט 500. אולם איכות החומרים אינה ברמה גרמנית, עם פלסטיק שמרגיש חלול וזול. מרווח הפנים הוא הצפוף בחבורה והיא נעדרת משענת יד לנהג. המושבים לא ממש נוחים או תומכים ואני גם התקשיתי להשיג תנוחת נהיגה טובה בעקבות תווך כוונון מוגבל של ההגה לעומק. יחד עם זאת יש לא מעט תאי אחסון והאבזור שופע וכולל התנעה בלחיצת כפתור, בקרת אקלים דיגיטלית מפוצלת, מסך מגע (עם מצלמת רוורס) המראה גם את פעולת המערכת ההיברידית ולא פחות משבע כריות אוויר.
לפולו תא נוסעים "פולקסוואגני" למהדרין. הוא איכותי לעילא, המושבים נוחים ותומכים אבל זה גם אומר שהוא נטול כל שאר רוח ומכיל בעיקר צבעי שחור ואפור. בסעיף האבזור הפולו לא מצטיינת, בעיקר בגלל העובדה שיש כאן רק ארבע כריות אוויר, אך מהעבר השני תאי אחסון גדולים ונסתרים מתחת למושבים הקדמיים אם אתם רוצים להחביא משהו. מאחור מרווח הרגלים טוב, אך מרווח הראש פחות מוצלח והמושב נוקשה עם זווית מסעד ישרה.
המצועצעות בעיצוב החיצוני של הפיג'ו נמשכת לתא הנוסעים עם הגה בשרני וקטן (לטעמי מידי) המסתיר את לוח השעונים הטרפזי לנהגים מאותגרי גובה. יש מסך מגע גדול עם מצלמת רוורס אך הוא נראה כאילו חובר כלאחר יד ולא משתלב הרמונית בקונסולה המרכזית. יחד עם זאת איכות החומרים קפצה מדרגה אך היא עדיין לא ברמה הפולקסוואגנית, המושבים נוחים ולא יעייפו אתכם גם אם אתם בקטע של "יורו טריפ" או הקפה רצופה של המדינה. שטח החלונות הגדול אגב, יבטיח שלא תפספסו שום פריט נוף בדרך.
בסעיף האבזור הפיג'ו מובילה ומלבד מסך המגע היא מצוידת גם בתאורת פנים בגוון כחול, בקרת שיוט, מראות מתקפלות חשמלית, פנסי ערפל וחישוקים קלים. למרות הקטנת המימדים לעומת ה-207, ה-208 היא המרווחת ביותר בקבוצה, מאחור מרווח הראש טוב מהפולו אך מרווח הרגליים פחות והמושב עצמו קצר יותר אבל ידיות אחיזה בגג לנוסעים, אין.
ריו דיזל נמכרת רק ברמת הגימור הנמוכה LX ולמרות השיפור הניכר לעומת תוצרת קוריאה מלפני חצי עשור - זה מרגיש פשוט מידי בחבורה הזו. ההגה לא נעים למגע, הפלסטיקים קשיחים ובגוונים שחורים נטולי השראה, תאורת צגי המידע בכתום שיצא מהאופנה, והמושבים עצמם קשיחים, אינם תומכים ולא נוחים לאורך זמן. מאחור המרווח טוב אך קו החלונות הגבוה מקנה תחושה קלסטרופובית ליושבים.
בסעיף תאי המטען; לפולו התא הקטן ביותר מבחינת תכולה אבל סף ההטענה והמפתח הם הטובים ביותר, בריו הוא גדול יותר אך סף ההטענה גבוה יותר, ל-208 יש הכי הרבה חלל אבל פתח הטענה צר וביאריס הוא פחות עמוק.
מנוע וביצועים
כל אחת מהמתמודדות מציעה גישה שונה ביחידת הכוח. פיג'ו מצוידת במנוע 1.6 ליטר 120 כ"ס ו-16.3 קג"מ (שפותח בשיתוף ב.מ.וו) המחובר לתיבת ההילוכים אוטומטית עם ארבעה יחסי העברה (AL4E) ששירת אפילו את הסבתא, ה-206 ונדמה כי אבד עליה הכלח כבר לפני כמה שנים. לפולו יחידת הנעה מודרנית הרבה יותר, מנוע TSI 1.2 ליטר עם מגדש טורבו המפיק 105 כ"ס ו-17.8 קג"מ ומשודך לתיבת DSG כפולת מצמדים עם שבעה יחסי העברה. היאריס משלבת יחידת כוח היברידית, מנוע בנזין בנפח 1.5 ליטר עם 74 כ"ס ו-11.2 קג"מ ומנוע חשמלי עם 61 כ"ס ו-17.2 קג"מ הזמינים מרגע הנגיעה בדוושה. יחדיו הם מפיקים 100 כ"ס ועל העברת הכוח לגלגלים אחראית תיבת הילוכים רציפה. דוווקא המכונית היחידה בקבוצה הזו שאינה מיוצרת באירופה (יאריס מיוצרת בצרפת) מגיעה במתכון הכי אירופאי; מנוע טורבו דיזל 1.4 ליטר ותיבת שישה הילוכים ידנית. כיאה ללוגמת סולר בת המאה ה-21 יש כאן הזרקת מסילה משותפת שמסייעת לתפוקה של 90 כ"ס ו-22 קג"מ בריאים של מומנט.
אז לפיג'ו יש הכי הרבה סוסים, לריו הכי הרבה מומנט וביאריס המנוע החשמלי נותן את כל התפוקה מרגע הנגיעה בדוושה. אבל דף הנתונים לא מספר את הסיפור האמיתי, כי הפולו היא המכונית הזריזה ביותר כאן, גם בתאוצה מהמקום וגם בתאוצות ביניים וזאת בזכות מגדש הטורבו הקטן שמביא את שיא המומנט כבר ב-1,500 סל"ד ותיבת ההילוכים מרובת היחסים ומהירת התגובה. שנייה במבחני התאוצה היא הפיג'ו, והאשמה הגדולה בכך היא תיבת ההילוכים המיושנת שמסרסת את המנוע. למה לעזאזל לא ניתן היה לשדך כאן את תיבת ששת ההילוכים תוצרת אייסן שזמינה על מדף החלקים של החברה? היאריס שלישית במבחני התאוצה, והריו רביעית. למרות זאת חשוב לציין שמנוע הדיזל של הריו גמיש כמו נערת גומי ומאפשר לך לשייט במהירויות גרמניות למהדרין וללא מאמץ כלשהו.
נוחות, התנהגות
יאריס היא הפרטנרית האולטימטיבית למלחמה אורבנית. היא זריזה למדי; מימדיה הקטנים וקוטר הסיבוב הטוב ביותר כאן מאפשרים להשחיל אותה בתנועת הכרך הצפופה בקלות יתרה ושני המנועים, הבנזין והחשמלי, עובדים בהרמוניה מוחלטת ונוחות הנסיעה טובה. לפיג'ו, כיאה למוצאה הצרפתי יש מתלים שמצליחים כמעט להעלים את החורים בתקציב מע"צ, שברים חריצים ובורות נספגים תחת גלגליה ללא מאמץ והמושבים הרכים מסייעים לסינון סופי של רעידות מעמוד השדרה. לפולו מוצקות גרמנית אופיינית והיא לא ממש אוהבת את הכבישים הציוניים ודואגת לעדכן אותך במה שקורה למטה, אך המתלים עצמם מרוסנים כך שהיא לא מתנדנדת יתר על המידה. פעולת מתלי הריו דומה לפולו באופייה, אך היא לא מלוטשת מספיק, היא נוקשה יותר ונוספים לכך גם רעשים מכיוון המתלים.
מחוץ לעיר העניינים קצת משתנים, הפיג'ו נותרת הנוחה ביותר, ב-110 קמ"ש המנוע סובב ב-3,000 סל"ד ומכניס שאון רב לתא הנוסעים. גם ההגה החד וקטן המידות גורם לעצבנות יתרה ולשנוי כיוון מהירים שאינם נעימים בנהיגה בכביש מהיר. הפולו מיועדת לאספלט גרמני והיא מסננת פחות טוב את המפגע הסביבתי המכונה במדינת ישראל כביש מהיר, אך היא שקטה הרבה יותר, פחות רעשי רוח ודרך חודרים לתא הנוסעים וגם המנוע שקט ונח על 2,100 סיבובים ב-110 קמ"ש. היאריס מכניסה הרבה רעש דרך לתא הנוסעים, אולי בגלל שהמנוע הוא החרישי ביותר אך זה מרגיש לרוב כאילו החלון פתוח. מלבד זאת היא מקפצת לא מעט ומרגישה לא טבעית במהירויות שיוט. הריו פורחת בנסיעה בינעירונית, מנוע הדיזל חזק וגמיש ולא מחייב הורדת הילוך לעקיפה, מאפשר לשייט במהירות "אוטובאנית" ללא מאמץ ונוקשות המתלים שומרת אותה מאוזנת ויציבה ובידוד הרעשים טוב.
פיג'ו הצהירה בעבר כי היא תחזיר את הנהג למרכז ותשים דגש (שאבד בדור הדגמים הקודם) על הנאה מנהיגה. הם קיימו את ההבטחה וה-208 היא המכונית המהנה ביותר לנהיגה כאן, הגה נטול תקשורת אך הוא חד, מהיר ובעל משקל טוב ויכולת הכניסה שלה לפניה מצוינת. למרות הגיר המסרס שמנטרל חלק ניכר מההנאה, מי שבאמת אוהב לנהוג, ימצא את מבוקשו ב-208. הפולו עושה את הדרך המפותלת לראש הגלבוע באותה מהירות של הפיג'ו, אבל האוחז בהגה נהנה פחות. משקל ההגה קל מידי, יש יותר תת היגוי, וקצת פחות אחיזה באופן כללי, הפיג'ו מהירה יותר בפניות אבל הפולו מהירה יותר בין הפניות, וכך הן מגיעות למעלה יחדיו, אבל ברור לגמרי מי מהנהגים נהנה יותר.
אגב, חובה לציין שהתנהגות הכביש של הפולו אומנם לא מהנה, אבל מאוד בטוחה וצפויה. לעומת מקבילתה עם מנוע הבנזין, לריו דיזל נוספו כ-70 ק"ג על הציר הקדמי, תוספת שהופכת את נכונות הכניסה לפניה לפחות טובה עם יותר תת היגוי. גם ההגה קל ואינו מתקשר אך הוא מדויק יחסית ולבטח הריו מפגינה כאן יכולות יוצאות דופן לעומת המכונית אותה היא מחליפה, רק שכאן, בחבורה המובחרת הזו זה לא מספיק.
ההנאה כאן נובעת בעיקר מהמנוע הגמיש ומהגיר הידני. למרות שכיום יש באולם התצוגה של טויוטה את אחת מהמכוניות המהנות ביותר לנהיגה בארץ (GT86) היאריס לא אוהבת שלוחצים אותה, כי במקומות האלה היא קצת מאבדת את העשתונות. רמת האחיזה נמוכה ובקרת היציבות האגרסיבית נקראת לדגל פעמים רבות כדי "לסדר עניינים",ההגה קל ולא אינפורמטיבי והיא בגדול מעדיפה שתוריד קצב ותהנה מהנוף. האמת, לעלות לגלבוע בשקט שמאפשר לך המנוע החשמלי עם חלונות פתוחים והנוף המרהיב הנשקף זו חוויה לא פחות מרגשת, מלתפור את הכביש הזה עם מכונית ספורט.
והמנצחת היא
בסוף יום המבחן בו גמענו כמה מאות קילומטרים מתכנס צוות הבוחנים לסיכום. הריו יוצאת ראשונה מהעימות, האשם העיקרי הוא במחיר הגבוה שלה, 114 אלף שקלים, המושפע מתקנות המס (בבריטניה הבדלי המחיר בין הבנזין לדיזל הם 100 ליש"ט, כ-600 שקלים) שמעמיד אותה מול הטובות בקטגוריה. יש לריו מנוע נהדר ומענג עם שפע מומנט זמין, אך מלבד זאת היא לא מצליחה ליישר קו עם המתחרות, מבחינת איכות תא הנוסעים, האבזור, נוחות הנסיעה והתנהגות הכביש וכך יחד עם העובדה שניתן לקבלה רק עם גיר ידני היא לא מצליחה להיות פופולארית ללקוחות פרטיים. צריכת הדלק גם לא הרשימה במיוחד עם 12.5 קילומטר לליטר, ובתנאי המבחן שהיו אמורים להטיב עם הריו (בעיקר שיוט בינעירוני) מדובר באכזבה קלה.
היאריס לעומת זאת הייתה הכי חסכונית, 12.8 קילומטר לליטר בתנאי המבחן הלא אידיאלים עבורה ועם שילוב של יותר קטעי נסיעה עירוניים היה גדל הפער לטובתה. מלבד החיסכון היאריס היא המכונית הכי נעימה לנסיעה עירונית, היא נוחה, בעלת כושר תמרון מצוין, זריזה למדי בזכות שילוב מושלם בין מנוע הבנזין ליחידת הכוח ההיברידית והיא גם מאובזרת. אם הייתי צריך לבחור מכונית מכאן עבור אמא שלי, היאריס הייתה ללא ספק הבחירה, אבל בשאר התחומים היאריס מעט נופלת בקבוצה הזו; תא הנוסעים שלה הגם שעבר שדרוג לא איכותי כמו הטובות בקבוצה, ואיכות הנסיעה שלה מחוץ לעיר טובה פחות משל האחרות בקבוצה. כרכב שני ולשימוש עירוני בעיקר, היאריס היא הבחירה ומקבלים גם בונוס של תדמית ירוקה החשובה ברחובות העיר הסואנת, אבל בעבור 115 אלף השקלים שדורשים עבורה יש חלופות טובות יותר.
ה-208 היא המכונית החדשה כאן והסיבה לכינוס, והיא ללא ספק לביאה שחוזרת לשאוג. היא נראית מצוין, מאובזרת בנדיבות, ובעלת יכולת דינמית ונוחות נסיעה הטובות ביותר כאן. אבל זה לא מספיק בכדי להעניק לה את הגביע ולהפוך למלכת הקטגוריה כפי שהייתה הסבתא שלה, ה-206. זה נובע מתמחור גבוה מחד, שמציב אותה מול מכונית שקשה מאוד לנצח, ותיבת הילוכים מיושנת שפוגעת בביצועים ושהופכת אותה לצרכנית הדלק הגדולה במבחן, עם 9 קילומטר לליטר. בקונפיגורציה אחרת (גיר ידני או מנוע קטן יותר) ומחיר זול יותר מ-110 אלף שקלים, הייתה ה-208 זוכה אצלנו לניקוד גבוה יותר, אבל כמו שהיא נמכרת כאן היא מרגישה קצת כמו בת 30 שרוצה להישאר טינאייג'רית, וגם אם יהיו לה הרבה יותר לקוחות מאשר קודמתה, היא לא מצליחה לגבור על הסמן הימני של הקטגוריה.
הפולו היא הבחירה של מרבית הבוחנים והמנצחת במבחן. למרות שהאבזור דל יחסית, שהעיצוב החיצוני והפנימי משעמם ושבמחיר 114 אלף שקלים הפולו יקרה מהפיג'ו, היא מרגישה הכי הרבה מכונית, הכי איכותית, הביצועים שלה הם הטובים ביותר כאן והיא גם חסכונית מה-208 (9.2 קילומטר לליטר ובשימוש יומיומי הפער צפוי להיות גדול עוד יותר) ויש לה גם את שם המשפחה שהכי תשמחו להתהדר בו. למרות שהיא המבוגרת בחבורה, הפולו שומרת על מעמדה כסמן הימני והמובילה של הקטגוריה.
