אי אפשר באמת לנסוע עם קטנוע 125 סמ"ק לחרמון – זה קשה מדי. אי אפשר לנסוע עם 125 סמ"ק לאילת – זה רחוק מדי.
משפטים כאלה ודומים להם אני שומע, מזה זמן, באופן תדיר מפי רוכבי קטנועי 125 סמ"ק.
ואתם יודעים מה? הם לא צודקים, זה אפשרי. אנחנו נסענו עם קטנועי 125 סמ"ק לאילת, בעצם נסענו עמם לאילת דרך החרמון, מטולה, ראש הנקרה ועוד כמה וכמה נקודות בדרך.
למעשה נסענו עמם 1633 ק"מ (כן, כן זו לא טעות) במשך יממה אחת עם עצירות קצרות לתדלוק ולמנוחה.
מאיפה הגיע הרעיון ההזוי הזה?
איירון באט זה אתגר רכיבה בן אלף מייל ב-24 שעות שנולד ב-1984 בפנסילווניה, ארה"ב ומאז צובר תאוצה במדינות רבות ברחבי העולם. גם בארץ היו מי שעשו אותו, אולם מעולם ניסו כאן לעשות את האתגר ברכיבה על קטנועי 125 סמ"ק - אז החלטנו ללכת על זה.
ההבדל הגדול בין אופנוע לקטנוע הוא שאופנוע מיועד מראש לנסיעות ארוכות בכבישים מהירים, מסוגל להגיע ולשייט במהירויות של 170-180 קמ"ש בקלות ולגמוע את המרחק מהר מאוד ובכך מאפשר להגדיל את משך זמני המנוחה להם זקוק הגוף במהלך אתגר שכזה.
מצד שני קטנועי 125 סמ"ק שמיועדים בעיקר לנסיעות עירוניות מסוגלים להגיע למהירות של בערך 90 קמ"ש וגם זה במצערת מלאה בפול גז המקשה גם על הרוכב וגם על האופנוע.
בחישוב מהיר יוצא שצריך לרכוב לא פחות מ-19 שעות רצוף במהירות של 90 קמ"ש כדי להשלים 1600 ק"מ. לכאורה בהחלט אתגר אפשרי אבל אם נוסיף למשוואה את העובדה שחלק גדול מהכבישים בארץ לא מאפשרים נסיעה במהירות קבועה ושיש גם עליות ועיקולים המורידים את המהירות לכ-60 קמ"ש אתגר הרכיבה כבר נהיה מסובך הרבה יותר ודורש 22 שעות נטו של רכיבה ללא עצירות כלל לתדלוק או להתרעננות.
זה אתגר גדול מאוד למכונה שצריכה לעבוד לאורך שעות רבות בשיא העוצמה.
אתגר לא פחות גדול הינו לאדם שצריך לבלות על מושב הקטנוע 22 שעות, לשמור על ערנות שיא במשך 24 שעות ולהסתפק בעצירות ספורות של לא יותר מ-10-15 דקות.
כשחשבתי על האתגר הזה לראשונה לא באמת האמנתי שיהיו עוד משוגעים שיתלהבו מהרעיון אבל בסופו של דבר האתגר הלהיב גם כמה רוכבים שהחליטו להצטרף למסע וגם את יבואנית האופנועים חברת עופר אבניר בראשות קובי מנכ"ל החברה ושלומי מנהל מותג פיאג'ו אשר נרתמו בשמחה והעמידו לרשותנו שלושה קטנועים לביצוע המשימה המוטרפת: פיאג'ו אקס אבו, קימקו דאון טאון וקימקו מובי.
השניים הראשונים קטנועים מפסגת ההיצע בנפח המנוע הבסיסי ובעלי מושבים נוחים באופן יחסי וקטנוע המובי הזול יותר שנחשב לסוס עבודה עירוני ופחות מפנק.
יוצאים לדרך
בלילה שבין חמישי לשישי בשעה 02:30 לפנות בוקר נפגשנו חמישה רוכבים: אנוכי, מוטי אלפייה, שי כץ, משה שפירא וסרגיי אלתר (השניים האחרונים הגיעו עם קטנועיהם הפרטיים) בתחנת הדלק בגלילות שהיא נקודת ההתחלה והסיום.
עוברי אורח שהיו במקרה בתחנה ניגשו לברר את פשר ההתקבצות לא האמינו למשמע אוזניהם כי אנחנו הולכים להקיף את הארץ על קטנועי 125 סמ"ק תוך יממה אחת והביטו בנו במבטים שהיו בהם גם מידת הערצה אבל בעיקר הרבה רחמים.
בשעה 03:00 בדיוק ניתן האות פתחנו גז והמסע החל. תחילה רכבנו על כביש 5 – חוצה שומרון לכיוון מזרח, עברנו את צומת תפוח ובהתחברות עם כביש 90 (כביש הבקעה) נסענו צפונה. באזור בית שאן החלה הזריחה שאם לא היינו ממהרים היינו יכולים לעצור כדי להתפעם מהמחזה המדהים של העולם מתעורר. בנסיעה על כביש הבקעה שמע משה רעשים מהקטנוע שלו ומיד לאחר העצירה איתרנו את הבעיה: זרוע פלסטיק של מגן האגזוז השתחררה. מיד נשלפו אזיקונים ובתיקון דרך זריז הזרוע קובעה ולמעשה לא שמענו ממנה כל המסע.
עולים לכיוון החרמון
בצמח פנינו לכביש המערבי של הכנרת והקפנו אותה עד לצומת מעגן ומשם פנינו מזרחה לכיוון חמת גדר. לרמת הגולן עלינו דרך העליות המדהימות של מבוא חמה, אתגר ראשון למנועי ה 125 סמ"ק.
מדובר בעליה ארוכה שכוללת שלל פיתולים המצריכים האטה משמעותית, הורדת היד מהגז וחידוש הגז ביציאה. הקטנועים עמדו בעלייה זו בגבורה ובמהירות של 40 קמ"ש. המשכנו בכביש המזרחי של רמת הגולן לכיוון צפון, מזג אוויר נעים עד קריר שיפר את ההרגשה הכללית.
עברנו את מסעדה ואת מג'דל שמס והתחלנו את העליות התלולות של החרמון במטרה להגיע לכניסה לאתר החרמון. הקטנועים בהחלט נאבקו בעלייה אבל לא ויתרו.
בשעה 08:00 הגענו לחרמון, חייל מנומנם לא האמין למראה עיניו על הבוקר, חמישה קטנועים קטנים בנפח 125 סמ"ק הגיעו לקצה הכי צפוני בנסיעה מתל אביב. החייל ניסה לעכל את הקושי של הנסיעה לכאן מתל אביב ואז החלטנו לספר לו אודות המשך התוכנית שלנו להגיע עוד היום לאילת.
לפני המשך הנסיעה החלפתי את הדאון טאון עליו רכבתי עד החרמון במובי עליו רכב שי. הירידות היו הרבה יותר קלות ומהנות והמנועים לא התאמצו. החשש לגבי הנוחות והיכולות של המובי הבסיסי נמוג והקטנוע התגלה כקטנוע זריז שאפשרי לשבת על גבו ולבצע עמו פניות טכניות בהנאה מרובה. עשינו סיבוב קטן ברמת הגולן דרך צומת חורשת טל עד צומת גדות וצומת גומא רק כדי לצבור עוד ק"מ ולספוג את נופי הצפון.
התחברנו לכביש המוביל לקריית שמונה בואכה מטולה. במטולה נסענו עד אשר נגמר הכביש, כלומר הגענו לגדר הטובה. הצטלמנו, מנוחה קלה ויאללה, אין זמן, קדימה לגמוע עוד ק"מ.
בשלב זה מצב הרוח של החבר'ה היה בעננים ואף אחד לא דיווח על כאבים חריגים. המשכנו לכיוון מערב על כביש הצפון עם סיבוב על כביש מירון -פקיעין.
עם קטנועים אפשר ליהנות מהנוף
במהלך הנסיעה על כביש הצפון, אחד הכבישים האהובים בארץ על אופנוענים, הבנתי שלמרות שהייתי כאן כבר לא מעט פעמים זו הפעם הראשונה שאני עושה את הכביש המדהים הזה על קטנוע צנוע נפח שמאפשר ליהנות הרבה יותר מהנוף סביב. לבסוף גם כביש הצפון נגמר והגענו לראש הנקרה.לאחר מנוחה קלה ועדיין עם מצב רוח מרומם עלינו שוב על הקטנועים לכיוון דרום, לאילת. לפני תחילת הנסיעה החלפתי את המובי באקס אבו. הנסיעה החלה על כביש החוף, וכדי לעקוף את הפקקים של יום שישי בקריות עברנו לכביש 70 והתחברנו לכביש החוף. בתחנת הדלק של אולגה עצרנו למנוחה של ממש של כחצי שעה שכללה גם ארוחה וגלידה לקינוח. שחררנו עוד קצת את הגוף וחזרה לקטנועים להמשך המסע והכוונה לבצע את העצירה הבאה בצומת יד מרדכי.
הנסיעה על האקס אבו חלקה, נוחה עם מושב ומתלים מפנקים, תגובת גז מעולה, אפילו עצרתי את הקטנוע בצד הדרך כדי לבדוק את הרישיון שלו ולראות שבאמת נתנו לנו 125 סמ"ק ושלא חלילה התבלבלו ונתנו לנו 250 סמ"ק (רחמנא ליצלן), אבל לא, זה באמת קטנוע 125 סמ"ק.
חולפים ליד הבית וממשכים לאילת
שוב פעם אנחנו באזור תל אביב, קרוב פיזית לנקודת הסיום אליה נחזור בלילה אבל לפנינו עוד נסיעה עד אילת. כמה חברים טובים מצטרפים אלינו עם אופנועיהם כדי לתמוך בנו בחלק מהמסע.
המפגש עם חברים מספק כמות מחודשת של כוח ועליצות ולאחר עצירה ביד מרדכי אנו נפרדים מהמלווים וממשיכים בנסיעה דרומה דרך כביש 232 – צאלים (ואף חוצים את נחל צאלים שתמיד יש בו מים) – שדה בוקר עד הגעה למצפה רמון.
במצפה רמון משה מודיע בצער כי הוא הגיע לקצה היכולת שלו ורמת העייפות שלו גדולה והוא איננו יכול להתגבר עליה ולהמשיך לרכב בבטחה. משה, כבר לא ילד, הוא בן 59 והוא ציפה כל כך למסע הזה וממש קשה לי לוותר עליו, אבל בבטיחות לא משחקים. אני חוזר לקטנוע הדאון טאון שיש לו את התאורה החזקה ביותר וזאת כדי להוביל את הקבוצה במכתש עם רדת החשכה. לפני יציאתנו מזהירים אותנו המקומיים על בעלי חיים שמתחילים לשוטט בחושך על הכביש ומבקשים מאיתנו משנה זהירות.הרכיבה במכתש הינה חוויה נוספת, מזג האוויר נעים ורוח קלילה מנשבת. אחרי שעות של רכיבה מגיעים לאילת וכמו תמיד במסע הזה נוסעים עד שהכביש נגמר, במקרה הזה במעבר טאבה. אנחנו בנקודה הכי דרומית בישראל אבל כבר מתחילים להריח את הבית מתקרב.
מאיפה בדיוק הגעתם לפה עם הקטנועים האלה?
לפני היציאה צפונה עצרנן בתחנת הדלק. מספר צעירים מקומיים ניגשים אלינו כדי לברר מאיפה אנחנו ואיך בדיוק הגענו עם הקטנועים עד לאילת. השבנו בחיוך שאנחנו מאזור המרכז אבל נסענו לאילת מתל אביב דרך החרמון. החבר'ה הצעירים לא האמינו לנו בטענה שאי אפשר לעשות את זה בכלל ובטח לא ביום אחד. שלפנו את המצלמה והראנו להם את התמונות. מיד הפכנו לאטרקציה ועוד ועוד בחורים צעירים שהגיעו למקום ביקשו לצלם אותנו במכשירים הסלולריים שלהם.
לאחר רגעי התהילה בעיר הדרומית יצאנו לכביש הערבה הארוך.
לילה, העייפות מתחילה לדבר, כולנו מותשים ומתחילים לדמיין בצידי הדרך כל מיני חיות ודמויות.
אין הרבה מקום לעצור על כביש הערבה בלילה, הכל חשוך, רק תחנות אוטובוס בכניסות לישובים, אבל כמה ישובים כבר יש על הכביש הזה שלא נגמר. בכל מקרה העצירות תכופות יותר ואנחנו מעודדים אחד את השני בכל מיני בדיחות להעלאת המורל.
בשעה טובה אנחנו מגיעים לצומת הערבה ומשם לכיוון המרכז, הבית קרוב עוד יותר מתמיד.
עוד עצירה ועוד עצירה רק כדי לשמור על ערנות ולהגיע בשלום הביתה.
בדרך מקבלים טלפון מהחברים המדווחים שהם ממתינים לנו בגלילות כדי לקבל את פנינו, עוד מאמץ אחד ועוד אחד והנה אנחנו מגיעים לקו הסיום.
בחניון העליון של הסינמה סיטי ממתינים לנו החברים שפתחו לכבודנו שולחן עם כיבוד וכל טוב.
זמן לסיכומים
זהו, זה נגמר, היה ללא ספק מתיש אבל, בניגוד לדעתם של רבים שסברו שזה אתגר בלתי אפשרי ושכדאי שנרכב ישר למוסד סגור, עשינו את זה ואפילו נהננו.
מעבר להישג האנושי צריך כמובן גם לציין את הקטנועים שעמדו במסע זה ללא תקלות, ללא פנצ'רים, בנוחות סבירה (בכל זאת חברים 1600 ק"מ, לא יכול להיות נוח). למרות המרחק העצום והעומס על מנועי הקטנועים שעבדו כל הזמן בסיבובי מנוע גבוהים לא היתה חסרה טיפת שמן בקטנועים ובקבוקי השמן שחברת עופר אבניר ציידה אותנו לא נפתחו.
צריכת הדלק אף היא הפתיעה ובסך הכל הוצאות הדלק עמדו על 400 שקלים.
מעבר ליכולת האישית של כל אחד מהמשתתפים והביצועים של קטנועי ה 125 סמ"ק המסע ההזוי הזה שיזמתי הצליח לי בעיקר תודות לחברים עמם רכבתי.
תודות:
לחברי למסע: מוטי אלפייה, שי כץ, משה שפירא, סרגיי אלתר.
לחברים שתמכו בנו: עמרי גוטמן, מאיר אייהורן, חיים גן יבנה, חלי אלפייה, קרן אטיאס (לעתיד כץ), שי ורוני ברוך וטל לרר.
חברת עופר אבניר: קובי, שלומי, יוסי, יהודה.
חברת ברקום: שנתנה מערכת 4G לכל הרוכבים אשר אפשרה לדבר אחד עם השני באינטרקום ולשמעו מוזיקה ברכיבה ולהפוך את המסע לקצת יותר נוח.
