סתם, כדי לבדוק שזה עובד.
הבעיה היא שלא התייחסתי לעובדה שמדובר באופנוע אוטומטי. לא ווראייטור, לא גיר רציף, אוטומטי-אוטומטי, כמו במכונית. האופנוע שהיה במצב דרייב - משפט שעדיין מוזר לי לכתוב אותו - זינק קדימה, ובאירוע שהיה עלול להיות מביך ברמת התנהלות של נשיא אמריקני, כמעט והתרסק על חלון הראווה של סוכנות האופנועים.
המטרה היתה מסע האופנועים השנתי למצדה, לראות שם את הזריחה הראשונה של השנה החדשה. אירוע שלא תשמעו עליו בשום מקום. לא בדיווח במהדורות החדשות, לא בעמוד האחורי של שום עיתון, אירוע שלא היה. האם רעם מנועים במדבר ריק מעיתונאים באמת קרה? כנראה שכן. הרי הייתי שם.
זה החל ב-2002, בהתכתבות בפורום אופנועים של כמה חבר'ה שכינו את עצמם "הכנופיה" וחשבו שזו דרך חביבה לפתוח את השנה החדשה. כך גם יוכלו לראות בפעם הראשונה מי עומד מאחורי כינויים כמו "סוס הברזל" או "קוקי על סוזוקי", החברים הוירטואלים שלהם בפורום.
אחת עשרה שנים עברו, ארבעה עשר האופנועים שהשתתפו במסע הראשון הפכו לאלפים. המסע הפך למסורת.
שעת לילה מאוחרת, או שעת בוקר מוקדמת, הבטן עדיין כבדה מארוחת החג של ראש השנה, ארבע שעות שינה בלבד, השכמה.
השיירה הארוכה מפרה את השקט המדברי, נעה בעקביות קדימה, תחושה מוזרה של כת סודית בדרך לכינוס חשאי שבו יעלו איזה קורבן שלמרות הסיפורים, הוא לא איזו זקנה, בדרך כלל הקורבן הוא זה סתם כוס קפה.
בינתיים, ניסיונות להסתגל לַאוטומטיות של הקרוסטורר (Crosstourer).
וזה מוזר. לפני עיקול מניף את רגל שמאל כדי להוריד הילוך אבל שם למטה אין כלל דוושה כזו. לקראת ההאטה בצומת מחפש את ידית המצמד אבל גם היא נעלמה. חוויה אחרת, שמצליחה לגרום לחיוך קל מתחת למשקף הקסדה.
העיקולים הידועים של הכביש המיתולוגי של סדום-ערד מתקרבים, כביש אהוב על כל רוכב, הבעיה היא שעכשיו עדיין חושך. הרבה יותר קשה לרכוב אותו משום שהפנס של האופנוע, חזק ככל שיהיה, לא מופנה לכיוון הפניה.
ככל שמתקדמים כמות האופנועים הולכת וגדלה, שלל כלים ושלל רמות רכיבה. כל אלו גורמים לך להוריד מהירות. ובכל זאת, בין כולם, מוצא מישהו שרוכב בקצב שלי. אנחנו עוקפים בזהירות טור אחר טור, מצליחים מידי פעם ליהנות מעיקול פנוי. הוא ואני מתחלפים בהובלה, בוחנים זה את זה, מתקשרים בינינו באותה תקשורת נדירה שקיימת לעיתים בין שני רוכבים, מבינים זה את זה בלי מילים, מדברים אופנוענית. כמה קילומטרים אחר כך הוא יעצור לתדלוק וינופף לשלום. שני אנשים שגם אם יפגשו פעם, לא ידעו שהצד השני היה שותף לחוויה הזוגית הייחודית הזו. 
המנוע של הקרוסטורר נלקח מה- VFR, אופנוע הספורט-טורינג של הונדה.
גם השלדה מבוססת עליו. הדי.אנ.אי ספורטיבי. מנוע של ארבעה צילינדרים בתצורת V, יחידת כח כוחנית, וזאת למרות שמספר הסוסים שבו ירד מ-170 ל-130 "בלבד" כדי לעדן אותו ולהוסיף מומנט. סוג של פרארי עם כסאות פנאומטיים, כמו של נהגי אוטובוס. ההונדה לוגם את העיקולים בקלות, כשהרוכב והמורכבת יושבים זקופים בנוחות, והמרחק הגדול בין המושב לכביש רק מגביר את ההנאה בהשכבות. גם התבונה שבַּמערכת האוטומטית מוכיחה את עצמה: מתקרבים לעיקול, שני קליקים של קיק דאון עם האגודל, והקרוסטורר, כמו קרון יציב של רכבת הרים, בועט עצמו פנימה למטה. תענוג.
בדרך, לפתע, פקק של רוכבים. יש שמן על הכביש, כמה כלים החליקו. הכל בסדר, רק מעט שריטות ושברי פלסטיק. כמה רוכבים יורדים מהאופנועים, מתחילים לכוון את התנועה, להזהיר את האחרים. במקביל שיחת טלפון למשטרת התנועה, "יש כאן הרבה אנשים, יכול לקרות אסון, תשלחו מהר ניידת". ברור. מיד. אולי בכיפור היא גם תגיע.
חוזר לתובנות על האופנוע.
יש לו גם מגרעות. תחילה המשקל. 285 קילוגרם, כולל נוזלים, הם הרבה. הם יותר מידי. תוך כדי תנועה קשה להרגיש אותם, אבל לעיתים צריך לזוז קצת לאחור, או לצעוד מעט ליד האופנוע, להוביל אותו לחניה. תנועות כאלו נעשות תוך ריכוז מלא כדי שלא לאבד את האחיזה בברייה הכבדה. לוח השעונים חסר, אין בו חיווי שיאמר לך כמה קילומטרים נשארו עד לתחנת הדלק, וזה קצת מרגיז באופנוע יוקרתי כזה שנועד לכסות מרחקים. גם על המראה החיצוני יש חילוקי דעות. אין לו את הסקס אפיל של ה- GS, המתחרה הגדול מבית ב.מ.וו. ואולי הוא "נראה אלגנטי, לא מתאמץ", כמו שגרסה המורכבת.
המחיר לא יתאים לכל אחד, 139 אלף שקלים, 11,000 יותר מהגרסא הידנית. מה שנקרא - וולקאם טו יזראל.
מאידך – הונדה יצרו להם מכונה מרשימה. בקרת משיכה, גל הינע, מנוע נפלא, וכורסאות נוחות, כלי שיודע לשנע בקלות, בנוחות ובמהירות, שני רוכבים. יותר מ- 500 קילומטרים רכבנו עליו בימי החג, ורצינו רק עוד ועוד. התיבה האוטומטית פעלה נפלא. היא עושה את התנועה בפקק נוחה בהרבה, והיא לא פוגעת בספורטיביות, אפילו משפרת אותה. יום אחד כולם יהיו כאלו.
מגרש החניה של אכסניית הנוער במצדה הקשה היה צפוף כל כך עד שהיקשה על מציאת חניה. הוא היה מלא באופנועים. אולי אלפַּיים, אולי יותר. נערים לצד כסופי שיער. בודדים וזוגות. רגע לפני הזריחה מאות מהם הניעו את המנועים, משכו במצערת, רגע של רעש מרגש, סוג של זעקה של ציבור שמתעקש להמשיך בדרכו, להמשיך עם האהבה שלו. למרות הכל. למרות כולם.
ואז, אחרי שהשמש עלתה, כמו שבאו, כך התפזרו.
כל אחד עזב כשבא לו.
בלי שום שוטר או סדרן, ללא כרטיס כניסה או רווח כספי, בלי שמישהו יאמר מה לעשות. זה היה תמצית האופנוענות. כל אחד הוא אינדיבידואליסט, אבל הוא גם חלק מקהילה שיש לה משהו במשותף.
המגרש התרוקן. עד לשנה הבאה.
>> דוקאטי מולטיסטרדה 1200S מול הונדה VFR1200F
