בסרטון מוזר ב "יו טיוב" משודרת מנגינת השיר " Walk like an Egyptian ", או בעברית "לך כמו מצרי", של הבאנגלס. הנושא של הסרטון הוא מנהגם הבלתי מוסבר של המצרים ללכת על הכביש. גדולים וקטנים, גברים ונשים, בעיר ובכפר, בימים ובלילות – תמיד הולכים על הכביש. "למה אני הולך על הכביש ולא על המדרכה?" מנסה לענות אחד המצרים הנשאלים בסרטון "כי על המדרכה יש עמודי תאורה שאני עלול להתנגש בהם", הוא אומר ומוסיף "על הכביש אין הפרעות". הגיוני, לא?
לא ממש. הכביש המצרי הוא הפרעה אחת גדולה. כל מי שביקר אי-פעם בקהיר או בכל עיר וכפר אחרים לאורך הנילוס הגדול מכיר את הצפיפות הכרונית שהסביבה הזו לוקה בה. כמעט כל אוכלוסיית מצרים, כ- 79 מיליוני אנשים (מתוך כ- 82 מיליון שחיים במדינה האפריקנית הגדולה), מצטופפת ברצועת הנילוס הסמלית. זה אומר שכמעט שמונים מיליון בני אדם חיים בתוך שטח שגודלו פעם וחצי מדינת ישראל בלבד!
הצפיפות המדהימה הזו באה לידי ביטוי גם בכבישים . המוני מכוניות מנסות להתקדם בכל מטר שנפתח בפניהן, והסדר - איך לומר - לא ממש שולט בעניינים. איך נוסעים מצד אחד של העיר לצד האחר? איך למען השם חוצים את הכביש?משרד החוץ של ארצות הברית מטיב לתאר את המצב בפנייה לתייר האמריקני הרגיש: "אפילו ותיקי קהיר נאלצים לנהוג בתשומת לב יוצאת דופן ולהיות ערניים במיוחד", הם כותבים באיגרת לאמריקנים "כדי לנווט ברחובות הקדחתניים של הבירה". האמריקנים מגדילים לעשות ואוסרים על עובדיהם לנהוג במצרים לאחר שקיעת השמש. הסיבה המשעשעת היא מנהג אחר של המצרים: לחסוך בחשמל, כלומר לא להדליק את אורות המכונית בלילה. טוב, את התיירים המזדמנים לכביש מצרי שהמקומיים נוהגים בו – זה לא משעשע.
השורדים, ואלה שלא
אז איך המצרים שורדים את הביקורים שלהם על הכביש? השאלה אינה במקומה כי מצרים רבים דווקא אינם שורדים. המצרים נחמדים, שיעור הפשיעה במדינתם נמוך, אבל בכביש יש להם שיעור תאונות ונפגעים מהגבוהים בעולם. בין הסיבות לפגיעות הרבות - העוני המרוד שהמצרים חיים בו; הדבר גורם להם להתנהל בגרוטאות שאינן ראויות להצבה בגן ילדים בתור משחק בצבע סגול מזעזע, וזה מוזר, הרי אצל המצרים היו, אולי, המכוניות הראשונות בהיסטוריה. "כל סוס פרעה, רכבו ופרשיו" נכתב בחומש שמות שבתורה על פרעה מלך מצרים ואנשיו.
לא בטוח שלרכבו של פרעה היה מנוע לצד הסוסים שמשכו אותו, אבל בכל זאת - בימים ההם, היסטוריונים אומרים, הייתה מצרים ממקורות החכמה עלי אדמות. המצרים היו מהראשונים בעולם שעיבדו את האדמה ועסקו בחקלאות, הם היו מתקדמים ביותר במדע הרפואה, בטכנולוגיה ארכיטקטונית ובמבנה השלטון - וזאת עוד לפני 6,000 שנה או יותר. אז איך אפשר להסביר את זה שהיום, בעידן הפוסט-קונקורד, כשיש לנו בעולם בוגאטי ויירון ואת "האח הגדול" - המצרים ממשיכים לנסוע על חמור ועגלה?
לא בטוח שהם נשארו במקום. נולדו להם ילדים רבים כל כך, שכיום כמעט 20 מיליון בני אדם גרים בקהיר, באלכסנדרייה ובגיזה לבדן. אבל בתחום הזה, של תחבורה, לא השתנה הרבה. הצפיפות סביב הנילוס מפגישה שוב ושוב בין חיות החווה לכביש. עזים בצד הרחוב, גמלים בחניה, חמורים וסוסים תקועים בפקק האין-סופי. מי שנמצא בכביש צריך להיות חזק, נפשית ופיזית: רוב הרמזורים בערים אינם פועלים, הנתיבים אינם מסומנים, אין תמרורים, אין תאורת רחוב, אין מדרכה ואין כביש. מסתדרים. או שלא.
מזל שרוב המכוניות ברחובות מצרים קטנות יחסית. מדיניות ממשלת מצרים היא שכמחצית המכוניות החדשות הנמכרות במצרים ייוצרו שם. היצרנים המקומיים, נכון יותר - פסי ההרכבה המקומיים, הם של מכוניות אירופיות, בעיקר קטנות . ההתמחות של יצרנית המכוניות "נאסר" היא פיאט 128, מכונית שהומצאה עוד בימי מלחמת ששת הימים. נאסר קיבלה את הזיכיון לא מפיאט האיטלקית, אלא מטופאז הטורקית, וזו בעצמה קיבלה את הזיכיון מהאיטלקים. נאסר ממשיכה למלא את כבישי מצרים ב-128 גם כיום. אפשר לומר ש-128 היא מין מאזדה3 או ליתר דיוק – סובארו ליאונה DL של המצרים. במשך השנים הרכיבה נאסר ברפובליקה האפריקנית הזו גם דגמי פולונז הפולניים וזסטבה הסרבים.
חברת AAV היא מרכיבת מכוניות נוספת, הפעם גדולות יותר – פיג'ו 405 ו-406 (שגם האיראנים אוהבים להרכיב) וגם דגמים של חברת ג'יפ האמריקנית. במצרים מרכיבים גם כלי רכב מסחריים. מלבד ג'יפים, ברור שמצרים מנפקת לדייריה, שאינם מהעשירים, מכוניות עממיות למדי. במצרים יש יותר מפי עשרה תושבים לעומת ישראל, אבל מספר המכוניות החדשות העולות שם על הכביש מדי שנה דומה לשלנו - כמאתיים אלף במספר.
תרגילי אקרובטיקה בכביש
עם המכוניות העממיות אי-אפשר להתפרע יותר מדי, ובתוך הצפיפות הזו גם אי-אפשר כמובן ללחוץ על דוושת התאוצה ולהשתחרר קצת, והמצרים אוהבים ללחוץ על הגז; הם משתוקקים לראות מכוניות יפות וחזקות, ואת זה יוכיחו תערוכות הרכב בקהיר ומחוצה לה. כך למשל התערוכה החשובה במצרים – "אוטומק ( Automech ) אכבר אל יום". לתערוכה הזו, הנערכת מדי שנה בקהיר, מגיעים חובבי מכוניות ועיתונאי רכב מכל רחבי אפריקה. בדוכני "אוטומק" הופיעו נאסר ו- AAV וגם שלל יצרני מכוניות סינים מוכרים ויצרנים אירופים למיניהם. את עיקר תשומת הלב קיבלו בתערוכה מותגים מרגשים יותר - ב.מ.וו ומרצדס, מזראטי ופרארי, שכיכבו על בימות התערוכה.
מאות אלפי המצרים ששילמו וביקרו בתערוכה מוכיחים שלא מעט מצרים אוהבים מכוניות, ואת הרצון העז שלהם ללחוץ על הגז הם מנסים לממש בכל דרך אפשרית. את הצפיפות העצומה של מרכז העיר בשעות היום מחליפים מירוצי רחוב בשעות הלילה. איזו מכונית חזקה יותר? את זה מסובך במקצת לבדוק בשדרה - גם עם התנועה הדלילה יחסית של הלילה. מי מצליח לעשות תרגילי אקרובטיקה מוטוריים טובים יותר? את זה אפשר לעשות בכיכר או בשדרה - הצופים המשתלהבים כבר יחסמו את המכוניות המנסות לעבור ויריעו לבעלי ב.מ.וו או מרצדס שמצליחים לעשות סיבובים במקום, בהחלקת הגלגלים האחוריים הצדה - דריפטינג.
חובבי הנהיגה שאינם מעוניינים במפגני הרחוב או שאין להם כסף לב.מוו חזקה – זוכים לפורקן מוטורי בחבלי הארץ הפתוחים - יותר מ-900 אלף קילומטרים רבועים של דיונות, דרכי עפר ופיסטינים מכל סוג ומין. קוראי "הגה בשטח" מכירים את ראלי הפרעונים המצרי, וכמה רכבי שטח ישראליים מצליחים לצלוח היטב את אלפי הקילומטרים המדבריים של הראלי הזה. עבור רוב המצרים מסובך מדי להשתתף בראלי הזה - ללא יכולת כספית "להרים" רכב שטח ראוי. בשבילם המרחבים הצחיחים האין-סופיים הם כר פורה לניסויים בהרכבת באגים מקורות מתכת מרותכים שבקצה שלהם מותקן מנוע של איזו פיאט 128 חבוטה.
במרחבי המדבר העצומים נראים מעט ג'יפים ורכבי שטח מאולתרים, אבל סופות החול הרבות, היובש הנורא והחמסינים – כולם מנת חלקם היום-יומית של מצרים - מקשים מאוד את קיומם של כלי תחבורה ממונעים . שם, במעמקי המדבר, החיים המוטוריים מסתכמים לרוב בגמלים שלווים, בחמורים שמובילים עגלות מאולתרות ובאנשים שהולכים באמצעות שתי רגליהם על שבילי המדבר המאובקים
הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין "הגה".
לקבלת גליון מתנה של מגזין הגה לחצו כאן.
>> כל מדינה והמאזדה 3 שלה - דגמי המכוניות הפופולרים במדינות העולם