לבד מסרטוני השיטה של מפלגת ארץ חדשה שבהחלט עוררו הרבה אי נוחות ומחשבות לגבי איך בדיוק מתנהלים העניינים במדינה, מרבית הקמפיינים של המפלגות המרכזיות היו מנומנמים, לא משכו יותר מדי תשומת לב ולא הצליחו לעורר את ההמונים כמו אותה מחאה חברתית בועטת של קיץ 2011.
משום מה המפלגות השונות ניסו להתרחק ככל האפשר מנושאים לוהטים באמת ולהעלות במקומם לסדר היום נושאים נדושים כמו גיוס חרדים, חלוקת ירושלים וסוגית הגיור של העולים מחבר העמים. לא יודע מה אתכם, אבל אני מרגיש קצת כמו בבחירות 96 וממש מחכה לכך שבכל רגע הליכוד יעלה מהאוב את סרטון הזכוכית המתנפצת והקריין יטען שפרס יחלק את ירושלים.
הרשו לי רגע לשים את שלל הנושאים הנדושים בצד ולדבר על משהו לא סקסי בעליל, אבל כזה הנוגע לכמעט כל אחד מאיתנו - מצב התחבורה בישראל.
כן, אותו נושא שאף ממשלה, למעט ממשלת רבין בראשית שנות התשעים שהשקיעה סכומי עתק בתשתיות, לא הצטיינה או השקיעה בו יותר מדי תשומת לב.
עם מיסוי מהגבוהים בעולם של מעל ל-100 אחוזים על כל מכונית משפחתית, מיסוי דלק שמכפיל את מחירו של כל ליטר לצרכן והכנסות כוללות מתחום הרכב שמגיעות מדי שנה לכ-30 מיליארד שקלים ניתן היה לצפות כאן לתשתית כבישים לא פחות ממושלמת, אבל בפועל עדיין הרבה יותר מדי כבישים מרכזיים בארץ, המשמשים מדי יום אלפים רבים של נהגים, אדומים מדם ומתאימים אולי למדינות עולם שלישי. 
בל נשכח גם את פרויקט מצלמות המהירות שקיבל את ברכת הדרך שלו בתקופת הממשלה הנוכחית ובאמתלה של אכיפה מטעמי בטיחות בדרכים למעשה מטיל מיסוי נוסף על נהגים נורמטיביים לחלוטין.
לאורך השנים נתפס תפקיד שר התחבורה כסוג של פרס ניחומים מאכזב והיושבים בראשו לא ממש טרחו לעשות הרבה בתחומי העיסוק של משרדם, אלא בעיקר התרכזו בלשמור על המעמד והשררה בדרך לתפקיד הבא.
הפעם זכה בפרס הניחומים הזה ישראל כץ שהבין שעליו להיות פעיל מעל הממוצע כדי לשמור על מעמדו העתידי במרכז הליכוד. האם זה גרם לו להיות שר תחבורה טוב? לא בהכרח, ולמרות כמה מהלכים חיוביים כמו שדרוג רמת השירות במשרד התחבורה והעלאת המהירות בכמה מהכבישים המהירים באיחור של 25 שנה וכסוג של פיצוי למצלמות המהירות של המשרד לביטחון פנים, גם כץ לא הצליח להפוך את משרד התחבורה לאחד המרכזיים בממשלה ולכזה שסופרים אותו באמת בעת שמחלקים את עוגת התקציב.
בעקבות השינויים המתוקשרים בשוק הסלולר שהוביל השר כחלון החליט כץ להקים ועדה שתפעל להגברת התחרותיות בענף הרכב.
כדי להצליח לעורר רוחות שינוי מהירות בענף הרכב שר התחבורה בחר את פרופ' ירון זליכה, החשב הכללי של האוצר לשעבר ומי שנהנה מתדמית ציבורית לוחמנית, לעמוד בראשות הועדה, אבל כבר עם תחילת עבודתה התברר שהיא ממש לא קיבלה מנדט לעסוק בסיבה המרכזית למחירי המכוניות השערורייתיים בישראל – המיסוי הגבוה הכולל מס קניה בשיעור 80 אחוזים (ממנו מופחת סכום מסוים בהתאם לקבוצת הזיהום של הרכב בהתאם לתקנות המיסוי הירוק), מע"מ בגובה 17 אחוזים ומכס בשיעור 7 אחוזים (מכוניות המיובאות מארצות הברית או מאירופה לא מחויבות במכס). ההחלטה הזאת, ששמה בצד כ-50 אחוזים ממחירו של רכב ממוצע בישראל, למעשה חרצה מראש את מידת האפקטיביות של מסקנות הועדה שאומצו לפני כשנה בפועל על מחירי הרכב בישראל.
אמנם קשה היה לצפות שממשלת נתניהו תיישר קו עם מרבית מדינות המערב ותבטל את מיסי הקניה על רכבים חדשים, כמו שבוטלו כמעט לחלוטין מיסי הקניה על מכשירי אלקטרוניקה בשנת 2000, ולמעשה תוותר על הכנסה שנתית של כ-9 מיליארד שקלים, אך בהחלט ניתן היה לצפות שממשלה שמתיימרת להיות לא מנותקת מהעם תבין שבמצב התחבורתי הנוכחי בישראל כלי רכב פרטי אינו פריט מותרות שאפשר לוותר עליו ובזמן שאזרחי ישראל בקושי מצליחים לגמור את החודש ועסוקים בעיקר בניסיון לשרוד בתוך מציאות בה לא מתקיים כל קשר הגיוני בין המשכורות הממוצעות ליוקר המחיה, מין הראוי להבין שבשלב מסוים הפרה החולבת בדמותו של הנהג הישראלי לא תוכל יותר להמשיך ולתת עוד ועוד.
