מסלול המרוצים הבינלאומי של איסטנבול פרוש לפני ובשלוש ההקפות הבאות הוא רק שלי. אני יושב לבד ב-911, המוח מנסה לשנן ולזכור את רצף הפניות ואת כל נקודות הבלימה וההאצה שתרגלנו ביומיים האחרונים והלב דופק חזק ומהר מהתרגשות בזמן שהמנוע מאחור מפמפם בנחת בגרגור האופייני ל-6 צילינדר בוקסר של אחת ממכוניות הספורט האייקוניות בעולם.
עוד ב-mako רכב
פול גז ב-S2000 בקורס נהיגה של מסלולים בקפריסין
על הצד בקורס הדריפטינג של MYWAY בהונגריה
מבחן פורשה 911 החדשה
זהו, זה קורה. המזניק מוריד את ידו והרגל הימנית לוחצת על הדוושה עמוק לרצפה. עכשיו רק צריך להיות סופר מרוכז ומחודד, לא לעשות טעויות וליישם את כל מה שלמדתי עד לרגע הזה.
אודה כי גם מימד הפחד מקנן בי, כיאה לטירון במסלול מרוצים, ועם כל כך קצת ניסיון על המסלול המטורף הזה עם המכונית החזקה הזו זה מרגיש בערך כמו ללמוד לרכב על אופניים בטור דה פראנס, לשחק כדורסל בפעם הראשונה במדיסון סקוור גארדן או שהפעם הראשונה במיטה תהיה עם ג'נה ג'יימסון...
פורשה אמנם לא ממש חייבת להשתתף במרוצים כדי לשפר את התדמית הספורטיבית של מוצריה, אבל לחברה הגרמנית יש בהחלט היסטוריה ארוכה במסלולים שכוללת בין היתר את אליפות העולם בראלי, ראלי דקאר וכמובן את מרוצי 24 השעות התובעניים של לה-מאן.
כעת, לאחר היעדרות של עשור וחצי מפעילות רשמית בספורט המוטורי, בפורשה החליטו לחזור ללה-מאן כדי לנפץ את הדומיננטיות של אודי ואת הנחישות של טויוטה וכדי להזכיר לכולם שלמרות שפורשה מייצרת כיום יותר קרוסאוברים ומכוניות סאלון מרכבי ספורט טהורים היא עדיין לא שכחה את המקורות שלה.
זו הסיבה ככל הנראה שבפורשה החליטו גם להזמין עיתונאים מהעולם כדי לאתגר את מגוון דגמיה בסביבה הדורשנית של מסלול מרוצים בינלאומי.
בוקר טוב איסטנבול רייסינג פארק
אחרי כמה שנים של נתק בין עם ישראל למלונות ה"הכל כלול" בטורקיה, בחג הפסח האחרון נראה שהישראלים חזרו בהמוניהם לקלאבים המפנקים, אבל להבדיל מאלפי הישראלים שכבשו את אנטליה, אני מגיע לאיסטנבול ופונה לכיוון הצד האסייתי והפחות מתויר של המטרופולין הענק. כשעה נסיעה מהבוספורוס המפורסם נמצא מסלול המרוצים "איסטנבול רייסינג פארק". הסביבה המקיפה אותו נראית מוזנחת למדי, באזור הפחות יוקרתי של פרבריה המזרחיים של איסטנבול, אבל המסלול עצמו בנוי בסטנדרטים הגבוהים ביותר, המחויבים ממתקן שאירח עד 2012 את סבב הפורמולה 1. עבור חובב רכב המגיע ממדינה בה הקמת מתחם שכזה נראית רחוקה יותר מאשר ביאת המשיח ללא ספק מדובר בחוויה עוצמתית שקשה לתאר במילים, מאחר למרות שהספורט המוטורי הפך חוקי בישראל אחרי יותר משישה עשורים, זולת מסלול האימונים הקטנטן בכוכב יאיר, אין (וכנראה לא יהיה בתקופה הקרובה בארץ) מסלול שמתקרב לרמה הזאת, ולקיים ספורט מוטורי בלי מסלול ראוי זה בערך כמו לשלוח את ליגת העל בכדורגל למגרשים של המתנ"ס השכונתי.
לטורקים, לעומתנו, יש מסלול באורך 5.3 ק"מ עם אספלט רחב ידיים בין 14 ל-21.5 מטר הכולל 14 פניות מכל הסוגים בשינויי גובה של 40 מטר בין הנקודה הנמוכה ביותר לגבוהה ביותר. במתחם יש גם טריבונות המציעות יותר מקומות ישיבה מאשר בשני אצטדיוני הכדורגל הגדולים במדינה בירושלים וברמת גן יחדיו הממחישות את הפוטנציאל הטמון בספורט הזה.
אבל לא הרחקנו לטורקיה כדי לבכות על המצב של הספורט המוטורי בארץ אלא כדי לתת פול גז וליהנות. עם זאת, רגע לפני שמשחררים את הסוסים למסלול ונותנים לאדרנלין לעשות את שלו, יש לעבור הסבר תיאורטי קצר. כדי לא לשעמם הוא מועבר ברוח עליזה עם ציטוטים של וולטר רוהל, נהג הראלי האגדי מהאייטיז שהפך לאחד מנהגי המבחן של פורשה, וכך למשל "תת היגוי זה כשאתה רואה את העץ שאתה מתנגש בו מתקרב אליך, עוד שבהיגוי יתר אתה בעיקר שומע את העץ...".
כחלק מהחימום אנו מתרגלים כמה מעקרונות הבסיס לנהיגה במסלול בג'ימקאנה טכנית בין קונוסים עם בוקסטר S, לומדים להכיר את בקרת השיגור ב-911 טורבו S (3.1 שניות מעמידה ל-100 קמ"ש, זה כנראה הדבר הקרוב ביותר לתאוצה של מטוס קרב מבלי לעזוב את הקרקע), ומתמודדים עם מתקן ייחודי ללימוד היגוי יתר הזורק בכל פעם את הציר האחורי לכיוון אחר באמצעות רמפה דינמית.
החלק המאתגר ביותר עבור מישהו כמוני שהגיע מהלבנט הוא מעגל אחיזה על משטח חלקלק המדמה נסיעה בקרח והמטרה היא לבצע אותו בדריפט מושלם מבלי להסתבסב, דבר שמתגלה כמשימה לא קלה עבור מי שנהג רק פעמיים בחיים שלו בשלג בחורף הירושלמי.
בשערי גן עדן
כשחושבים על זה בצורה רציונלית, אין כל הגיון בנהיגת מסלול. אתה מתחיל בנקודה מסוימת וכמה מהר שלא תנהג תמיד תגיע לאותה נקודה בדיוק.
אלא שבמציאות מדובר במכלול יותר מורכב, הדורש הרבה מחשבה, רגש וטקטיקה שצריך להפעיל כדי לעשות את זה נכון; היכן לבלום, היכן לפנות והיכן להאיץ, וזה תלוי בהרבה מאוד גורמים כמו האם האספלט יבש או רטוב והאם מדובר בהקפה למדידות זמנים או בתחרות בה המיקום חשוב יותר מזמני ההקפה ולפעמים צריך לחסום את הנהגים האחרים.
אך גם בלי להכנס למורכבות הזאת, נהיגה במסלול עם שולי ביטחון של אספלט רחב ידיים, ללא תנועה נגדית, ללא רוכבי אופניים באמצע הנתיב וללא מצלמות מהירות ושוטרי תנועה עצבניים היא הגרסה המוטורית לנירוונה בודהיסטית, כי כשאתה על המסלול אתה לא חושב על שום דבר פרט לנהיגה ולפניה הבאה וברגעים האלה הרצונות מסתכמים בלהקיף את המסלול כמה שיותר מהר.
נשמע אולי מעט בנאלי, אבל במהירות בה הדברים קורים במכוניות האלו ובמסלול הזה נדרשות תעצומות נפש כדי להשאר מרוכזים ומכוונים למטרה.
אחרי הקפת היכרות עם המדריכים ועצירה ליד כל אחת מ-14 הפניות (ובעיקר פניה מספר 8 המפורסמת ביותר במסלול עם 4 אייפקסים), אנחנו מתפזרים לשיירת ה-911 מכל הסוגים (רגילה, S, 4S וטורבו S) המקושטות במדבקות הספונסרים MARTINI ו-Rothmans מימי התהילה של פורשה במסלולי המרוצים והראלי, ויוצאים לסבב הקפות על המסלול בקצב מזורז אך לא מהיר מדי, כזה שמאפשר ללמוד את הקווים הנכונים אבל עדיין לא לחוש את המגבלות של המכונה ושל עצמך.
אני מתרכז בשינון נקודות הבלימה המסומנות בקונוסים, בזווית הפניית ההגה ובנקודת ההאצה, אבל אחרי 7 הקפות בלבד, עוד לפני שהספקתי ללמוד באמת את המסלול או את המכונית בעלת המנוע אחורי, אנחנו עוצרים ומתכוננים לאתגר סיום היום הראשון - תחרות בין שלוש קבוצות העיתונאים.
נשמע טוב, אבל אז מתברר שמדובר בתחרות שונה ושהמשימה היא לעשות כמה שיותר הקפות של המסלול על הפנמרה הייבריד S תוך שימוש במצב החשמלי בלבד...
חברי לקבוצה מאבדים עניין ובהחלטה משותפת קובעים שעבדכם הנאמן יאייש את הקוקפיט, מאחר שהוא בעל המשקל העצמי הכי נמוך יחסית לשאר החברים המדושנים.
מתוך הכרה שאין אתגר נהיגה שאני לא רוצה לנצח בו אני ניגש בנחישות לעמדת הנהג. לצידי יושב המדריך, טימו קלוק. השם הזה כנראה לא אומר לרובכם הרבה אבל נציין שהוא התחיל להתחרות בקארטינג מגיל 10, המשיך להתחרות במרוצי מכוניות סאלון ובהמשך הפך להיות אחד מנהגי המבחן של רכבי הספורט של פורשה. בין היתר הוא גם האיש השני הכי מהיר בעולם על רכב מייצור סדרתי במסלול הנורבורגרינג המפורסם עם זמן של 7 דקות בדיוק בנתיב הנמתח לאורך 20.8 ק"מ וכולל 154 פניות. את שיא המסלול, אגב, קבע עמיתו נהג המבחן מארק לייב שהצליח לקזז עם ה-918 ספיידר עוד 3 שניות ולקבוע את שיא המסלול שעדיין לא נשבר למרות השאיפות הברורות של מקלארן ופרארי.
עכשיו, בכל מקרה, אנחנו בסיטואציה הכי רחוקה מפול גז ברינג, אבל נראה שטימו הכי בעניין. האות ניתן, שתי הפנמרות של הקבוצות האחרות דוהרות קדימה ונעלמות באופק בעוד האסטרטגיה שלנו היא לנהוג לפי מד צריכת החשמל בלוח השעונים, תוך הקפדה שהמחוג יישאר כמה שיותר קרוב לאפס. טימו להוט לנצח ואומר לי שזה המרוץ הכי מטורף שהוא השתתף בו (ויש לא מעט ברזומה שלו). במהירות הזחילה הזו במסלול אני מרגיש הרבה יותר בנוח מאשר בטיסה שקדמה לה. הניסיון "בשימור אנרגיה" שצברתי מההקפה של ישראל על מיכל דלק אחד שעשינו עם סיטרואן C3 דיזל עוזר לי להיות סבלני במיוחד. האסטרטגיה בסוף משתלמת וכמו הסיפור המפורסם על התחרות בין הצב לארנב, בעוד המתחרים עוצרים בצד בלי חשמל במצברים אנחנו מצליחים להשלים חצי הקפה שלמה, משהו כמו שני קילומטרים נוספים. אני מרוצה, אבל טימו ממש בעננים כאילו הוא זכה זה עתה במרוץ 24 השעות של לה-מאן.
גביע אלוף החיסכון הקטן הניצב על השידה בחדר במלון בהחלט נחמד, אבל למרות היום המתיש אני מתקשה להירדם וחושב על השינוי שחל במותג שפעם ייצר רק רכבי ספורט קיצוניים. מצד אחד אני מבין שכדי לשרוד פורשה צריכה לפנות לקהלים רחבים עם דגמים כמו קאיין, פנמרה ומקאן וגם את גרסאות הדיזל וההייבריד כבר עיכלנו, אבל לעזאזל, להגיע עד לכאן בשביל מרוץ חשמליות? האם פורשה איבדה את דרכה ושכחה את השורשים?
ברוכים הבאים לגיהנום
רגע לפני שאנחנו יוצאים למסלול לבדנו אנחנו ממשיכים בהקפות תרגול בשיירה והפעם הקצב מהיר הרבה יותר. לא אסבך אתכם במחול הימין-שמאל-האצה-בלימה-העברת הילוכים והצמדות לאייפקס (שיא הפניה), אבל כשאני דוחף את עצמי יותר ויותר אל עבר המגבלות (שלי, ה-911 רוב הזמן נשארת אדישה), אני מבין שאולי המתכון השגוי פיזיקלית של מכונית עם מנוע אחורי אינו נורא כל כך ואולי אף בדיוק ההיפך מכך. חמישים שנה אחרי ה-911 הראשונה הדור הנוכחי מרגיש מהוקצע מאי פעם והמשקל על הציר האחורי לעיתים מתגלה כיתרון, כי אם בלמת חזק בכניסה לפניה והעמסת את הציר הקדמי במספיק משקל, אתה יכול ביציאה לתקוע את רגל הימנית עמוק לרצפה וה-911 תספק לך רמות בלתי נתפסות של אחיזה וכפועל יוצא מהירות גבוהה יותר בישורת שזה הדבר החשוב ביותר כדי להיות מהיר במסלול.
גם הבלמים מרשימים מאוד, מגלים עמידות בלתי תיאמן להתעללות ומאפשרים לבלום מאוחר יותר וחזק יותר משחשבת, וה-911 שזכתה בדורותיה הראשונים לרקורד מרשים כיצרנית אלמנות, כיום מתגלית כמכונה סלחנית ומהירה להחריד גם לנהגים שלא נולדו ליד הנורבורגרינג.
בסשן הקפות האימון האחרון אני מתיישב בגרסה החזקה ביותר בליין ה-911 - הטורבו S עם 560 כ"ס. אני נוהג שני אחרי טימו שמוביל את השיירה בקאיימן S ידנית. לי יש הרבה יותר אחיזה (ההנעה הכפולה והיגוי אחורי אקטיבי), הרבה יותר כוח בלימה (דיסקים קרמיים גדולי קוטר) ובעיקר 235 סוסים יותר במנוע, אבל לו יש פי 1,000 יותר כישרון. בישורות אני אמנם מצליח להיצמד אליו ודוחק בו לנהוג מהר יותר מכל ההקפות הקודמות, והוא שמח סוף כל סוף שיש לו מישהו על הזנב לשחק איתו ופוצח במחול דריפטים מרהיב כיאה לרקדן מיומן, אך גם במצב זה ולמרות יתרון המכונה שלי אני מתקשה לשמור על הקצב של הגרמני המוכשר הזה.
רגע לפני שאנחנו מגיעים לחלק המסכם של הביקור ולמדידת הזמנים במסלול, אנחנו יוצאים לנהיגת התרשמות קצרה עם ה-911 בכביש הציבורי והמכונית שלפני רגע התנהגה כמו מכונית מרוץ טהורה על המסלול, מתגלה על אספלט טורקי משובש כנוחה, שקטה, קלה לנהיגה ושימושית ממש כמו פולקסווגן גולף.
הדובדבן שבקצפת
אני חולף מתחת לגשר שבמרכז הישורת המסמל את התחלת מדידת הזמנים ומבין שזו ההקפה האחרונה שלי בגן העדן המוטורי. בליבי גומלת ההחלטה שזה עכשיו או לעולם לא, ואני מבין שיש צורך לשים בצד את הפחד ולתת את כל מה שאני יכול. אני מביט רחוק ככל הניתן ומתכננן את נקודת הבלימה הבאה. המסלול הזה טריקי ויש בו ישורות של 200 קמ"ש ואחריהן פניות פרסה של 80, יש בו את פניה 8 עם 4 אייפקסים שגם אחרי לא מעט הקפות אין לי באמת מושג כיצד הכי נכון ומהר לקחת אותה, יש בו ימנית ארוכה אחת שעכשיו אני אוזר אומץ ונכנס אליה ב-200 קמ"ש, סומך על המכונית הזו שב-48 השעות האחרונות גרמה לי להתאהב בה ומצליח לגנוב מבט ולהבחין בתאוצה צדית של 1.2 G המוצגת על צג מערכת הטלמטריה המשוכללת ויש את השיקיין בסוף הישורת האחרונה שאני דוהר אליו עכשיו ב-235 קמ"ש שמחייב לבלום חזק ולקזז 165 קמ"ש כדי לא להמשיך היישר אל גדר הבטיחות.
קו הסיום מופיע בשמשה הקדמית ודגל השחמט מתנופף בחוזקה בידי המזניק. אני מדמיין כיצד אני מנופף לשלום לקהל ההמונים המריע בטריבונות, אבל אז מבין שאני לגמרי לבד על המסלול. אני חוזר לפיטס, מנסה לפתוח את הדלת ולצאת החוצה, אבל מגלה שאני בקושי מסוגל לעמוד. הרגליים רועדות מעוצמת האדרנלין, ההתרגשות והמאמץ הפיזי ועכשיו אני אפילו מלא יותר בהערכה וביראת כבוד לאלה שנוהגים כך במשך 24 שעות ברצף במרוץ הסיבולת של לה-מאן.
כנציג ממדינה ללא מסורת מוטורית מפוארת, ללא ניסיון של ממש במסלולי מרוצים וכמי שלא נוהג לחשוב את עצמו לנהג מרוצים מדופלם, אני יותר ממופתע לגלות שבין 21 העיתונאים מכל העולם, דווקא השם שלי מודגש בסגול כדי לסמן את זמן ההקפה המהיר ביותר שנמדד באותו יום. טימו המדריך נותן לי צ'אפחה על הצוואר ואומר: "אתה בטוח שאתה לא נוהג על מסלולים?".
לך תסביר לו שבמדינה מתקדמת שבתחומים רבים משמשת אור לגויים אין אפילו מסלול אחד וחובבי הספורט המוטורי נאלצים להסתפק בסוג של מסלול אימונים שמתאים יותר לקרטינג, במנחתי מטוסים נטושים או במגרשי חניה.
יש המון יתרונות להקמת מסלול כזה בארץ. זה טוב לכלכלה, זה טוב לשיפור מיומנויות הנהיגה ולפיתוח תרבות מוטורית וזה גם מאפשר לפרוק אגרסיות בסביבה בטוחה במקום בכביש הציבורי. ממש קשה להפנים את העובדה שפחות משעתיים טיסה מישראל שוכן מסלול מרוצים לתפארת המציע גן עדן מוטורי שככל הנראה הסיכוי שנראה משהו דומה לו גם בארץ הקודש ממש עוד לא נראה באופק.
>> צפו: שיירה של 1208 פורשה 911
הכותב היה אורח פורשה בטורקיה