כשהייתי קטן, כנראה בדומה לילדים רבים, חלמתי להיות כבאי ולנסוע עם הסירנה בפול גז בדרך לשרפה. כשגדלתי קצת והפכתי לנער הפנמתי שבעצם התלהבתי בעיקר מהחלק של הנהיגה המהירה והבנתי שבעצם אני חולם להיות נהג מרוצים.
באותם ימים התקיימו במסלול עפר באשקלון מרוצי ראלי קרוס וכנער צעיר הקפדתי להגיע באוטובוס או בטרמפים לכל המרוצים. בזמן שאחרים העריצו את "דיבור חדיש" או את סמנתה פוקס דמויות כמו רמי שוכוטוביץ', ניר בן ארי, מישל גדז' וראם סמואל הפכו לכוכבי גיל הנעורים שלי.
כשקיבלתי סוף סוף רישיון החלטתי מיד שהגיע הזמן להתחיל בהכנות להגשמת החלום ויחד עם חבר שסבל משיגעון דומה שמנו את ידינו על אלפא סוד מתפרקת והתחלנו להכין אותה ללא שום תקציב למרוצים.
עוד ב-mako רכב
דני קושמרו בזמן איכות באוויר בקורס מוטוקרוס
נעם וינד עושה דונטאס עם ב.מ.וו
הבנו שהיכולות הראשוניות שלנו והרכב הלא ממש תחרותי לא יצליחו להביא לנו ניצחונות, אבל העיקר היה להשתתף ולהגשים את החלום. בתזמון אומלל המרוצים הופסקו ואחרי שעבר עוד זמן רב ומרוצים אין, והגרוטאה החלה להתפורר סופית מחלודה, הבנו שאין ברירה אלא להזמין את סוחר המתכות, לאפסן את חלום המרוצים ולהמשיך הלאה בחיים.
אמנם את האהבה למכוניות מעולם לא זנחתי ומתוקף עבודתי כעיתונאי רכב יצא לי לנהוג על הרבה הרבה מכוניות קצת יותר מלהיבות ומהירות מאותה אלפא מתפוררת עם 70 כ"ס בקושי, אבל חלום המרוצים והמסלול תמיד נשארו שם ברשימת הדברים שצריך לעשות מתישהו.
החיים המשיכו ובמדינה שגם 25 שנים אחרי סוף ימי אשקלון אי אפשר למצוא בה מסלול מרוצים ראוי (או בכלל) כבר הפנמתי שכנראה זה לעולם לא יקרה.
זו אולי הסיבה שמיהרתי לשנות תוכניות ולוותר על השקה של רכב מאוד נחמד בחו"ל ברגע שקיבלתי הצעה לקחת חלק בקורס נהיגת מרוצים של "מסלולים" הישראלית במסלול בקפריסין.
ממראים בדרך לחלום
אמנם חברת "מסלולים" (אותה הקים ראם סמואל, ההוא ממרוצי אשקלון שבהמשך התחרה גם מעבר לים והפך לאלוף צרפת בראלי) מקיימת באופן סדיר גם הרבה פעילויות והכשרות נהיגה מתקדמת בארץ ולאחרונה אף התמקמה בכוכב יאיר ושידרגה את מסלול האימונים הקטן שם, אבל בהעדר מסלול של ממש, קורסים לנהיגת מרוץ עדיין מתקיימים באתרים שונים מעבר לים במדינות בהן תרבות מוטורית אינה מילה גסה.
למסלול "אכנה ספידוויי" בקפריסין החבר'ה במסלולים הגיעו אחרי ירידה בביקושים לקורסים שקיימו בטורקיה בעקבות המתיחות בשל פרשת המרמרה. במונחים בינלאומיים מדובר במסלול משני, כמעט שכונתי, אבל בעיניים ישראליות אין ספק שמדובר בסוג של התגשמות חלום עם תוואי מעניין המתפתל לאורך של כ-2.5 קילומטרים של מסלול רחב ברמת סלילה מצוינת.
במסלול הקפריסאי "מסלולים" מקיימת כמה סוגי קורסים על כמה סוגי מכוניות ואנו הצטרפנו למחזור הראשון בקורס נהיגת מסלול על גבי רכבי הונדה S2000 עם 240 כ"ס, דיפרנציאל מוגבל החלקה, הנעה אחורית והגה בצד הנכון - שמאל (בקפריסין ההגה הוא בצד הימני) כשבתוכנית יומיים אינטנסיביים על המסלול עם לא יותר מדי הסברים תיאורטיים בכיתת הלימוד והרבה התנסות מעשית על המסלול.
לצורך קיום הקורסים, מסלולים רכשה 3 רכבים (לרוב בקורסים מעבר לים מדובר ברכבי מרוץ מושכרים מבעלי המסלול) ובכל מחזור בקורס יכולים לקחת חלק עד 9 משתתפים. יחס המדריכים, כולם ישראליים דוברי עברית, לעומת המשתתפים הוא גבוה ולמעשה לכל רכב מוצמד מדריך שמפקח מקרוב על הביצועים ועל קצב ההתקדמות האישית של כל משתתף.
הדרך לתהילה ארוכה ומלאה אימונים
לאחר קצת הסברים תיאורטיים על תנוחת ישיבה, מבט רחוק, בלימות, האצות וקווי פניה ועוד כללי בסיס לנהיגה נכונה ומהירה, אנחנו יוצאים למסלול.
למרות שחלק מהמשתתפים בוודאי בטוחים שהם יכולים, כבר עכשיו, להיכנס למכוניות, ללחוץ את דוושת הגז לרצפה ולקרוע את המסלול ב-9,000 סל"ד, המדריכים הכוללים את און יעקבסון, גידי קרונין וראם סמואל מאמינים בהתקדמות איטית ומדודה ואחרי כמה הקפות היכרות במהירות איטית בלווי מדריך אנחנו מתחילים לפרק את המכלול הזה שנקרא "נהיגת מסלול" לחלקים. החלק הראשון ואולי החשוב ביותר הוא בלימה נכונה. לכאורה זה נראה דבר פשוט - לוחצים על הדוושה האמצעית והרכב עוצר, אבל ניסוי קצר של בלימת מטרה בקו ישר (עם יעד לעצור במקום מסוים) מראה שכמעט כל תשעת המשתתפים עוד יכולים ללמוד כמה דברים אפילו בתרגול הלכאורה פשוט הזה.
בהמשך מתרגלים גם בלימה וכניסה לסיבוב, קווי פניה וביצוע מיטבי של רצף פניות.
יש מי שמפחדים ללחוץ את דוושת הגז לרצפה ויש כאלה שחרמנים מדי על הדוושה ומתקשים ליישם את אחד הכללים החשובים בעולם המרוצים - "סלואו אין, פאסט אאוט".
מדי פעם אנחנו חוזרים לקצת הסברים תיאורטיים בכיתת הלימוד, אבל את עיקר היום אנחנו מעבירים על המסלול. כך למשל בשלב מסוים אנו מקבלים משימה לנהוג מאחורי רכב בו נוהג אחד מהמדריכים ולחקות את קווי הפניה והביצוע שלו. המדריך, מצידו, עוקב אחרינו דרך המראות וככל שאנו מתקרבים אליו מאחור הוא מגביר את הקצב ומראה לנו שתוך כדי הקפדה על הכללים שתרגלנו וקווים נכונים אפשר להגביר עוד ועוד את הקצב.
להפסקת הצהרים אנחנו יוצאים לטברנה מקומית סמוכה. הזדמנות לתהות על קנקנו של המקום הזה שלמרות שנמצא במרחק אפסי מישראל ודומה לה, מציג סגנון חיים אחר עם סוג של שלווה שבהחלט הייתה יכולה לעשות טוב לעם היושב בציון.
אחרי קצת סייסטה עם גבינת חלומי משובחת, הגיע הזמן למנה העיקרית ולא, אני לא מתכוון לשיפודי סופלקי, אלא להקפות מהירות על המסלול בהן נוכל לנסות לשלב את כל מה שלמדנו מאז הבוקר לכדי הקפה אחת מושלמת, או לפחות קרובה לזה.
אני לא בן אדם תחרותי מטבעי, אבל פתאום כל הרצונות בחיים מתרכזים בהקפה מהירה של המסלול. לידי על המסלול ר', עיתונאי רכב נוסף וככל הנראה המתחרה הגדול שלי על התואר ה"יוקרתי" - "אלוף הקורס", כמה חובבי רכב עם ניסיון מסוים מקורסי נהיגה קודמים, עיתונאים שזו להם הפעם הראשונה על מסלול המרוצים ואחד פיני גרשון, כן בדיוק מי שאתם חושבים.
אז נכון, ממש לא מדובר במגרש הביתי של גרשון וכמו שאין לי סיכוי מולו על הפרקט לא ממש היה לו סיכוי מולי על נחש האספלט, אבל אין ספק שניתן להבחין באיזה חיוך קטן בזווית הפנים שלי בכל פעם שאני עוקף בסיבוב מישהו שמחזיק ב-3 גביעי אירופה.
משפרים את הטכניקה
מסלול אכנה ספדיוויי הוא טכני למדי עם 13 פניות לאורך 2,200 מטרים, דבר שלא משאיר הרבה מקום לישורות, כך שאם מה שאתם חולמים עליו זה לראות 250 קמ"ש על השעון בסוף הישורת זה ממש לא המקום בשבילכם, אבל עם רכב מאוזן להפליא בעל זנב קצת שובב, מערכת פליטה רועשת ומנוע אטמוספרי שלא נגמר עד 9,000 סל"ד גם במהירות ממוצעת לאורך המסלול של 70-100 קמ"ש בהחלט מדובר בחוויה לכל החושים שמכניסה לכיס הקטן "פסים" בפול גז בקו ישר. לצערנו, בסופו של יום אנחנו מבינים שכדי לא נאבד ריכוז ביום המחרת לא נמדדו זמנים ורק בסיום היום השני נתעמת אל מול השעון בקרב על התואר.
רגע לפני שהשמש נעלמת באופק מופיע על המסלול נער צעיר עם אופניים. קוראים לו יאניס, הוא בן 16 והוא הבן של בעל המסלול. למרות שעל הכביש הציבורי עוד אין לו רישיון, כבר מגיל 9 הוא נוהג במכוניות על המסלול ומתמחה בדריפטינג. חלק מהנוכחים לא בדיוק יודע במה מדובר אז יאניס מחליט להדגים עם רכב האימון שלו - ניסאן סילביה משנות ה-90 עם 500 כ"ס. וואו, איזו יכולת, איזה סחיפות, כמה עשן מהצמיגים! מדהים!
יכולות כמו של יאניס לא משיגים בהתכתבות ואחרי יום אינטנסיבי על המסלול לכולם ברור שכמו בכל ענף ספורט מעבר לכישרון בסיסי והמון נחישות, הסוד להצלחה הוא הרבה הרבה אימונים ומשמעת עצמית, וזה הזמן ללכת לאכול משהו במסעדה טובה ולפרוש למלון כדי למלא מצברים לקראת היום השני של הקורס.
ביום השני ממשיכים להתאמן. להיות נהג מרוצים, אפילו חובב, זו הרבה עבודה קשה. עוד ועוד תרגילים, כל פעם ברמת מורכבות גבוהה יותר וגם במהירות מאתגרת יותר. המדריכים עושים איתנו הקפות, לא נותנים הנחות ולמרות שדי ברור לכולם שאף אחד מהנוכחים כאן לא הולך להתפטר מהעבודה ולעשות הסבה מקצועית לנהג מרוצים הם מתייחסים לכל מילימטר של הפניית הגה לא במקום או בלימה מוקדמת מדי כאל טרגדיה קיומית, ומחייבים אותנו לא לעגל פינות אלא רק אייפקסים ולהגיע לביצוע מושלם. עוד ועוד הקפות ותרגילים ואפילו הפניות הבעייתיות כבר מתחילות להסתדר בראש באוטומט.
הגיע הזמן לרגע האמת מדידות זמנים שיקבעו את המקום על הפודיום בסיום הקורס. אני נחוש אבל אולי קצת שאנן מדי. מה לעשות, ביומיים האלה הייתי יותר טוב על המסלול מרוב עמיתיי לקורס, אבל עכשיו הכל מתנקז לשתי הקפות מדודות. פספוס אחד של העברת הילוך, בלימה טיפה מוקדמת והכל יכול להשתנות.
הגיע המאני טיים
בניגוד להופעות של פיני גרשון באירופה כאן הכבוד של המדינה לא מונח על הכתפיים שלי ומדובר בסך הכל בתחרות משנית במסלול צדדי בין כמה משתתפים בקורס נהיגה בקפריסין, אבל כשאני נכנס לרכב אני חושב רק על העמדה הגבוהה בפודיום.
בפניה הראשונה אני מבין - "יוסטון יש לנו בעיה". כמעט אין ברקסים, הדוושה ספוגית לחלוטין ולא מספקת את ההאטה שציפיתי לה (כנראה כתוצאה משימוש אגרסיבי מדי מצדם של אלה שנהגו לפני). אני נאלץ להפר כמה כללים שהקפידו לפמפם לנו ומבין שכאן לא יהיה סלואו אין ופאסט אאוט וצולל לפניה מהר מדי ועם דוושת בלם לחוצה עד לרצפה המשקל שעובר קדימה גורם לזנב לצאת בסחיפה יפה ופוטוגנית.
בדרך כלל דריפטים זה בדיוק מה שאני אוהב, אבל כאן על המסלול בהקפות של מדידת זמנים זה בטח לא מה שיביא לי את הגביע. ההמשך זורם קצת יותר טוב ולקראת אמצע ההקפה השניה גם דוושת הבלם חוזרת לעצמה. האם זה מספיק מהיר - קשה לדעת.
אני חוזר לרחבת הטיפולים ופוגש את ר', העיתונאי המתחרה, בעודו עוצם עיניים, מדמיין את המסלול ומתרגל באוויר את הפניה של ההגה בפניות. בהמשך הוא יעשה גם כמה תרגלי כושר ומתיחות - אין ספק מישהו נכנס כאן נכנס לעניין יותר ברצינות ממני.
רגע האמת מגיע, גידי המדריך מחזיק דף עם הזמנים שנמדדו מהמשדרים שהוצמדו למכוניות. במקום השלישי עם זמן הקפה של 1:20 דקות תנו כבוד לחוליה הנשית בקבוצה, אופירה דורין, שהגיעה לפני כמה שנים כמעט במקרה להכשרה לנהיגה מתקדמת במסלולים והתאהבה בקטע ומאז כבר עשתה כמה קורסים בארץ ובחו"ל.
במקום השני עם זמן של 1:16 דקות... - אני מצפה לשמוע כעת את שמו של ר', אבל גידי מפתיע וקורא בשמי. אני מתקשה להסתיר את האכזבה ומברך את ר' שתופס את המקום הראשון על הפודיום עם יתרון של 3 עשיריות שניה על הזמן שלי. אמנם לא הבדל משמעותי אבל במרוץ, מה לעשות, כל שבריר שניה יכול לעשות את ההבדל.
את היום החופשי אפשר לנצל לשופינג ובטן-גב בלרנקה או למרוץ קארטינג במסלול מקומי. מן הסתם כולנו בחרנו בקארטינג. לא נעים להגיד אבל גם בענף המוטורי הכי בסיסי, לנו בישראל יש בהחלט עוד הרבה מה ללמוד מהאומה הקפריסאית המונה בסך הכל קצת יותר ממיליון תושבים והמסלול (פתוח ובאורך קילומטר וחצי) נראה בכמה דרגות מעל למסלולי הקארטינג הכי טובים בישראל וכך גם הכלים עצמם בתצורה דו מנועית עוצמתית למדי - אין ספק, תענוג של אדרנלין להשלמת החוויה.
חשבון בבקשה
אמנם מדובר בסכום לא מבוטל ל-3 ימים מעבר לים ביעד קרוב שמזכיר את חדרה יותר מאשר את הריביירה וגם מכוניות ה-S2000 הן אמנם הרבה יותר קרביות מכל משפחומטית ליסינג אבל לא מרגישות באמת כמו מכוניות מסלול מהירות ועצבניות ויהיו גם מי שבוודאי ירימו גבה ויטענו שבמקום לשלם כמעט עשרת אלפים שקלים בשביל ללחוץ קצת פול גז אפשר לקנות ג'נטים נוצצים ואגזוז פרי-פלואו רעשני.
אבל למי שחובב ריגושים, אוהב לאחוז בהגה, מתייחס למכוניות כקצת יותר מאל אמצעי שינוע ממקום למקום וגם יכול להרשות לעצמו, במחיר דומה לזה של חופשת סקי ממוצעת תוכלו לזכות בחוויה לכל החיים, שלצערנו בארץ אי אפשר להגשים אותה בלי להחתים דרכון ובניגוד לסקי, בנג'י, צניחה חופשית או כל חוויית אקסטרים אחרת, הקורס הזה גם יעזור לכם לשרוד ביום יום בג'ונגל שבכבישים.
>> 10 מקומות בחו"ל שחולי הגה חייבים לבקר בהם
>> סיפורו של הספורט המוטורי בישראל
הכותב היה אורח "מסלולים" בקפריסין
