בימים אלה מתגבשות המלצותיה של ועדת זליכה, לבדיקת דרכים להגברת התחרותיות בשוק הרכב. אחת ההמלצות, היא הטלת מס על רכבי יוקרה שמעבר למחיר מסוים. לא מדובר בהמצאה ישראלית.
במספר מדינות בעולם מוטל מס ישיר על מכוניות סופר-יקרות. למשל, באוסטרליה מוטל מס בגובה 33% על החלק היחסי של המחיר, החורג מעבר לסף שקבעה הממשלה; ואילו בדרום אפריקה, מוטל מס בגובה 25% על רכבי יוקרה באשר הם. במדינות אחרות מוטלים מסים מוסווים, כמו מס סביבתי על כלי רכב צמאים או מזהמים במיוחד.
בישראל, אם יורשה לנו לנחש, יוצע להציב את רף המחיר העליון, כך שיכלול כמה שיותר דגמי רכב. ההימור שלנו הוא, שהסף יהיה סביב 400 אלף שקל.
למה זה טוב
מס כזה, שנקבע עם סף מחיר קשיח, יכול, תיאורטית, גם לתת תמריץ ליבואנים לקצץ ברווחים ולשמור את המחיר מתחת לאותו סף בצורה מלאכותית, כדי לא לגרום למנוסת לקוחות. ואם תקרת המחיר תבוצע בצורה מדורגת, הדבר יכול להוות גם תמריץ להפחתה רוחבית במחירים.
למס כזה יתרון גם לענף היבוא האישי, שמתמקד ברכבי יוקרה. אם המחירים אחרי מס יהיו נמוכים משמעותית מהדגמים ביבוא סדיר, הם לא ייענשו במס היוקרה.
למה זה רע
ברמת המיסוי הנוכחית, למדינה בעיה מוסרית עם מס כזה. הסיבה היחידה שדגמי רכב רבים בארץ נכללים בקטגוריית רכבי היוקרה, למרות שבחו"ל הם רחוקים מהגדרה זו, היא המיסוי הכבד שמוטל על רכב בארץ. להעניש רוכש בגלל שהמדינה ניפחה את מחירי הרכב שלו, זהו כפל מס לכל דבר.
מס כזה עשוי להיתקל בהתנגדות מצד האליטות השולטות, ובקטגוריה הזו אנחנו מכניסים גם את הממשלה המורחבת, שחבריה נוסעים ברכבי יוקרה. גם גופים חזקים בתעשיית הרכב הבין-לאומית עשויים להתנגד במרץ לתוכנית כזו - ולהפעיל לחץ פוליטי.
ולבסוף, האוצר עושה כסף טוב מהמס הרגיל על רכבי יוקרה. הוא לא ירצה לראות מעבר המוני לכלי רכב זולים יותר.
