עמרי הררי (46) המכונה "הומסי", הוא אדם מנומס. הבסיס של האופי הזה מתחיל כנראה במקום בו נולד, ביפן – כשאביו, פרופ' למדעי המדינה ופוליטיקה יפנית, עבד שם בשליחות. זה לא סתם פרט, לראיון הזה חיכיתי 4 שנים. בכל פעם הוא דחה אותי בנימוס אותו סיגל בארץ השמש העולה. תמיד הסביר לי שהוא לא רוצה להיות בפרונט, שזה לא מוסיף לו, אבל התעקשתי. דווקא בימים בהם תרבות הטראנס נכנסה להדממה, חשבתי שזה זמן טוב לצלול אל תוך קורות חייו של אחד האנשים שהצליחו לבסס את מדינת ישראל כמעצמה אלקטרונית, מעצמה שמחכה להרעיש ביום שאחרי הנגיף.
"התחלתי את הדרך שלי לפני למעלה מ-20 שנה, עם הקמת לייבל טראנסיסטי בשם Trancelucent, אבל מה שמיצב אותי כאחד מן הסצנה שהחלה להתפתח פה היה הקמת המגזין האינטרנטי PsyMag.com, שנוצר בעקבות מצוקת מידע. כל מה שידענו על מוזיקת טראנס עבד בצורת 'חבר חזר מהודו עם דיסקים', והחלטתי פשוט לאסוף, לרכז ולאגור תוכן. הייתי טוטאלי לעניין וזה הפך לביג – לא היה שום דיסק או טראק טראנסיסטי שדילג מעל המגזין הזה. מהצב שהייתי אוסף בעצמי הסיטואציה הפכה לכזו שבה הייתי מקבל בכל יום בדואר לפחות 5 דיסקים, שיכולים להיות פסיכדליים או פיניים. אמנים וחברות הפצה היו שולחים לי, הייתי יושב ומקשיב לכל אחד מהם, כותב עליהם, מעדכן באתר ופשוט חי סביב הדבר הזה".
מעבודה נוחה בהייטק להקמת לייבל פורץ דרך
"עבדתי בכלל בהייטק ואל הרחבה הגעתי דרך המוזיקה, רוב הבליינים מגיעים למוזיקה דרך הרחבה. כל הזמן התרכזתי במגזין ובלייבל כשאת האלבום הראשון שחרר אצלי Perplex (שנרצח ביריות במהלך מסיבה בשנה שעברה ר.צ), והאלבום השני היה גם שלו בשיתוף פעולה עם Illumination. שחררתי עשרות אלבומים במהלך הדרך ולא תמיד הייתי מרוצה משיטת ההפצה, אז החלטתי להתאבד על זה, להתפטר מההייטק ולנסות להפיץ מוזיקה בעצמי. צרבתי במשך שעות, ארזתי ושלחתי כמו מטורף מהבוקר עד הלילה. בהמשך התחברתי ללייבל נוסף ולחברת הפצה נוספת בשם ביטפורט שלימים הפכה לחברת ההפצה הגדולה בעולם והייתה הראשונה לעשות זאת באופן דיגיטלי. שם, נשאבתי באמת ונכנסתי לטראנס".
עשית את הדבר הנכון?
"כולם תמיד אומרים 'ברור!', אבל בכנות, אני לא יודע להגיד לך. בסופו של דבר, ההתחלה שלי בעולם הזה לא נחתמה בצורה עליה חלמתי, והייתי צריך שנה לעצמי לאחר תסבוכת מקצועית. אם להגיד את האמת עד לפני שלושה חודשים לא היה לי שום מושג פיננסי – תמיד עשיתי את מה שעשיתי כי פשוט אהבתי את זה. לפעמים, זה גבה ממני מחיר כבד, אז אני משתדל לא להיות עסוק בשאלה הזאת. החיים שלי הם פשוט החיים שלי, זה מה שהם ומה שקרה קרה. אני פשוט מנסה להיות שלם עם זה".
המחיר עליו מדבר הומסי מורכב מהיבטים אישיים וכלכליים, אבל דבר אחד בטוח – המסלול שלו הוביל אותו להיות חלק מגרעין הפעולה של סוניק בוקינג, קבוצת ייצוג האמנים שהחזיקה ומחזיקה תחת טיפוחה אמנים כמו הצמד המיתולוגי לאוד (שהספיק להתפרק), בליס, שיימוס ורייזינג דאסט. מלבד זאת, מדובר בקבוצה האמונה על הפקת שניים מן הפסטיבלים האלקטרוניים הבולטים בישראל – פסטיבל נוורלנד וגרוב אטאק.
"אפשר לזהות אנשים עם לב גדול דרך המוזיקה שלהם"
"הרומן שלי עם סוניק בוקינג התחיל כשהקפצתי את דיג'יי ניליקס לנגן בנוורלנד הראשון ב-2011. זאת הייתה התנסות הפקתית ראשונה של קבוצת חברים מוכשרת, התנסות שמשכה אלפי בליינים כבר להפקה הראשונה אותה הם הקימו. הקבוצה הזו הכירה אותי מהלייבל וחברת ההפצה שהקמתי ב-2002, ויצאנו לתקופת התנסות שבה החתמנו אמנים שניגנו בפסטיבל שלהם. בדיעבד, טרמפ קטן יצר את ההזדמנות עבורי ועבור חבריי לנסות וליצור פרויקט בוטיק, שלימים יתגלה כאחת מחברות ההפקה והבוקינג המובילות בשוק המוזיקה האלקטרונית בישראל".
אחרי כל כך הרבה שנים בהן אתה מלווה אמנים, מהי התובנה הגדולה ביותר אליה הצלחת להגיע?
"אפשר לזהות אנשים עם לב גדול דרך המוזיקה שלהם. בסוניק יש ארסנל מוזיקלי טוב במיוחד, מזה אתה יכול להסיק מי האנשים שחתומים בו. לא רק שיש להם לב טוב, הם גם עושים דרך. אפשר לראות זאת באירועים שלנו בהם הם מופיעים".
עד לקורונה, משנה לשנה הפקתם של אירועים דוגמת נוורלנד וגרוב אטאק הפכה לקשה או קלה יותר?
"הפקנו אירועים ביפן ובמקסיקו יותר מפעם אחת, דבר אחד בטוח – בארץ זה תמיד הכי קשה, בכל שנה אנחנו נאלצים להבין זאת מחדש. אבל בסוף, כשאתה רואה את הקהל הישראלי מגיע ורוקד, זאת הרגשה עילאית שלא דומה לשום הרגשה אחרת ומשנה לשנה אני מבין יותר ויותר שזה באמת לא מובן מאליו".
ולמרות זאת, איך אתה מסביר את זה שבסוף תמיד העיסוק בטראנס חוזר לעניין הסמים ולאבידות בנפש?
"כי זה צהוב ומוכר, ואתה יודע מה? בכל מה שקשור לביטחון ציבור הבליינים אני גם לא מאשים את השוטר שלא מאפשר קיום אירוע כזה או אחר – כי זה עניין של חקיקה. באסון פסטיבל ערד אף אחד לא שילם את המחיר מלבד שלושה שוטרים מסכנים, אף אחד למעלה לא לקח אחריות. דבר אחד בטוח, קבוצת גרוב אטאק תמיד עשתה כל מה שצריך כדי להבטיח את שלום המבלים שלה. אתה זוכר שאמרתי לך שעד לפני 3 חודשים לא היה לי שום מושג פיננסי? אני גאה בזה. כי אף פעם לא חסכתי שקל על הדברים החשובים האלה והתוצאה ידועה לכולם – נוורלנד וגרוב אטאק הם האירועים הטראנסיסטיים הכי טובים, בטוחים ומושקעים שהיו פה אי פעם. ואתה יודע מה? כנראה שגם יותר מרוב האירועים הגדולים בעולם".
הטענות של הומסי מעוגנות בעובדות עליהן אי אפשר לערער – במצטבר, מאות אלפי אנשים זכו לבלות תחת עשרות אירועי הקבוצה, אירועים שתמיד עברו כל אישור משטרתי נדרש ובעיקר כללו דרך אמיתית של עשייה ואמונה בתרבות מוזיקלית עשירה שמסרבת ליפול למרות אין ספור רעשי הרקע ומקרי רדיפה. הגושפנקא היא הצלחתם של האמנים שזכו להופיע על אותן במות מקומיות שהובילו אותם בסופו של דבר אל הבמות הגדולות בעולם דוגמת האוזורה והטומורולנד – תמיד תחת ליווי המוני של קהל ישראלי אותו הצליחו לסחוף לכל נקודה על הגלובוס.
העולם שיישאר אחרי הנגיף
אך למרות ההצלחה האדירה, הקורונה סגרה גם אותם בבית. קרוב לשנה שאלו רחוקים מן הקהל ושרויים במצב בו אין באפשרותם להתפרנס בכבוד. לשאלתי, איך הם מעבירים את הזמן, מציג בפניי הומסי דווקא קולות של תקווה – "כל האמנים של סוניק עובדים בימים אלו קשה באולפן, כולם עומלים על חומרים חדשים. אפשר כבר לספר על אלבום מטורף של דיג'יי ספרה שעתיד לצאת באיבוגה רקורדס, ואפשר לצפות לאלבום חדש של רייזינג דאסט שייצא תחת הלייבל שאמניק טיילס של אסטריקס.
עד לקורונה תרבות הפסטיבלים הייתה בפריחה. כשסאגת הקורונה תיגמר, אתה מאמין שהפסטיבלים יחזרו באותה עצימות?
"אני לא יודע להגיד אבל דבר אחד בטוח, גרוב אטאק יקרה. העולם שיישאר אחרי הנגיף ייראה אחרת. יכול להיות שייגזר על עולם הפסטיבלים לחגוג עם 3,000 מבלים ולא עם 10,000. אבל במתכונת כזו או אחרת, אנחנו נעשה את מה שאנחנו עושים הכי טוב, והבליינים יכולים כבר להתחמם על הקווים. כשייפתחו השערים שלנו ושל אירועים אחרים יהיה טירוף, הדבר היחיד שצריך לזכור זה לכבד אחד את השני ברחבה. ברחבה ובכלל. כשזה יקרה, נגלה פה עולם טוב יותר, כמו ביפן".