הסיפור של הסדרה "מד מן" נפתח במשבר ענף הסיגריות בארה"ב של שנות ה-60 לאחר שמשרד הבריאות הטיל מגבלות בתחום העישון. בישיבה בה יושבים נציגי "לאקי סטרייק", לצד מנהלי משרד הפרסום "סטרלינג קופר", מצליח דון דרייפר לעלות ברגע האחרון על הכיוון השיווקי אליו המוצר צריך ללכת: "הטבק של כולם רעיל, הטבק שלנו קלוי". כך נראה ניסיון לסמן את עצמך כמשהו שונה מהשאר - למרות שהמוצר בסופו של דבר הוא אכן אותו מוצר, והרעיון הוא אותו רעיון. הרי גם המתחרים מבצעים את אותו התהליך בייצור המוצר: הרעל, הריח, האפקט - הכל די מקביל. אבל בסוף? זוכרים את מי שמצליח להביא אותה בטוויסט.
בתום סבב איחולי ברכות ומזל טוב לרגל ימי הולדת שנחגגו במונדו 2000, מצאתי את עצמי בחולצה מכופתרת נאבק בקור מחוץ לכולי. מהודק במראה קפדני, הספקתי להזמין שני קוקטיילים, בקבוק יין ו-3 מנות קטנות, רגע לפני שקפצתי מגג העולם היישר אל תחנת השיפוצים של אזור הרכבת הקלה (ספק תחתית – ספק קלה - ספק רכבת). הלוק החנוט שלי כמובן לא עמד בקנה אחד עם האג'נדה האופנתית של עשרות הממתינים מחוץ למקום. רציתי לשרוף את עצמי באש הדרקונים של דורין אטיאס, ושאמבולנס יפנה אותי משם לקבלת טיפול או סתם כטרמפ הביתה.
לעזאזל, בשביל מה באתי לכאן? הערב היה מוצלח, אתה כבר מסטול, עייף, ורק אתמול בעל הדירה התקשר כבר פעמיים כדי לשאול "מה עם הכסף?". אז מה אם ידידה נשבעת לך שיש לה חברות ממש שוות שבאו לשם רק בשבילך? תעצור בבית, תשטוף פנים, תחליף בגדים, ולך לישון. או שסתם תתחיל לחשוב מאיפה להביא משכורת נוספת כדי לצמצם פערים. הרי הן לא באמת שוות, הן לא באמת באו במיוחד בשבילך והסיכוי שתזיין היום נראה כמו עתיד מפלגת הפיראטים לעבור את אחוז החסימה. לא סביר. אבל כמובן שהלכתי בכל זאת.
סינרגיה בין הקהל מקומי לקהל חוץ
זו לא הפעם הראשונה שלי בכולי, אבל עבר די הרבה זמן מאז הביקור האחרון. ביד אחת החזקתי בברד אלכוהולי שהיה טעים בצורה בלתי רגילה, וביד השנייה בידה של איזו היפסטרית שהתעקשה להכיר לי את הכלב שאימצה, הסקייטבורד ממנו היא מסרבת לשחרר, ואת מייקל ורייצ'ל - החברים המוזרים שלה שנחתו רק לפני שעתיים מברלין הקרה.
עכשיו, חצי שנה אחרי, ורוח המוזיקה השחורה שריחפה מעל המקום, התחלפה בסאונד רוקיסטי (לרגעים פאנקיסטי), שהצליח למשוך בלחיים של כל אחד משוהי המקום עד חיוך שכבר לא ניתן להסתיר. In The End של לינקין פארק ו-Can't Stop של הצ'ילי פפרס גורמים לכולם להרים ידיים, לנופף מעלה ולצעוק חזק ברגעי פזמון. אלו רגעים של סינרגיה בין קהל מקומי לקהל חוץ, הוויה תרבותית מאחדת שמצליחה למצב את תל אביב כמקום נכון, מקבל ומוביל. בכולי עלמא עושים תרבות.
>> מתלבטים לאן לצאת? הנה מדריך הבילויים שלכם לסופ"ש
זה ניכר, זה משפריץ. יצאתי מחוץ לאזור הרחבה הצפוף כדי לנשום קצת אוויר, להתיישב על אחד המזרנים הפזורים כאן או סתם על גרם המדרגות, להיפטר משאריות הקססה ולתפוס איזה רגע עם עצמי בתוך הסלט החברתי שקורה כאן. ציורי הקיר אימצו אותי בחום. אמני הרחוב שפשטו על המקום עם המכחולים ומיכלי הצבע, הצליחו (תחת מעטה הצמחייה) לייצר כאן אווירת דאון טאון ססגוני המנותקת מכל מה שקורה למעלה. כאן, למרות מאות האנשים, אין צעקות, אין לחץ, אין את הבחורה הזאת שמצטלמת עם הגב על רקע השירותים של המקום למרות הפוטוגניות הבולטת של כל פינה פה. ההמולה פה היא אושר מזוקק. לא נסחף, לא צורם, נעים וכיף, מחבק כל מי שישכיל לבוא לכאן.
כן, גם מישהו כמוני, שנראה כמו רב מלצרים כרגע, ישכח לאורך שהותו במקום את כל מה שלא חשוב. הדבר היחיד שחשוב בכולי הוא ליהנות, לרקוד, להתערבב, להסביר פניך לתיירת ולגלגל לה סיגריה בעת הצורך. לצאת החוצה ולהתפנק על אחת הפיצות הטעימות שייספגו את האלכוהול, לשמוע בחצי אוזן מהשולחן מאחור על חנויות פופ-אפ של בגדים שייפתחו כאן ממש בעוד כמה שעות ולהתעורר יום אחרי לצהריים טובים עם ברד על בסיס מנגו וג'ין ממש באותו מקום. יצאתי עם חולצה חדשה, אולי אבוא איתה בפעם הבאה.
בכולי עלמא הצליחו לבסס את מעמד תרבות הבילוי. עיצבו שם חוויה עדכנית שאינה משויכת לכל מה שאתם מכירים, ועוד אחת כזו שמצליחה במקביל לקבל כל מי שחפצה נפשו לבלות בנעימים. מציעים שם ערב ארוך ומהנה, כזה שנוכל לחלוק בו עם ידידות, חברים או סתם עם דייט מזדמן. התיירים הם החתימה הסופית, הם האישור לכך שקורה כאן משהו טוב, כמעט בלתי מושג. ולזה? יש ערך גדול. ערך תרבותי - כלכלי - חברתי, אותו אנחנו צריכים לחבק באהבה גדולה.