חודשיים וחצי עברו מאז יצאנו לבלות בפעם האחרונה. זה היה בפורים כשנפרדנו לשלום מחיי הלילה המוכרים לנו. מאז, הכי קרוב שלי לבלות היה כשישבתי בתחתונים בסלון ונופפתי בידיים מול שידור הלייב של"Unite Psytrance Sessions" . אבל אתמול זה קרה סוף סוף: תאריך פתיחת המסעדות, הברים והפאבים הגיע והיה לתחילתה של החזרה לשגרה. התרגשתי כאילו קיבלתי את הסוויטה הנשיאותית בדן פנורמה. עשיתי צ'ק אאוט ויצאתי לגלות איך נראים חיי לילה שיצאו מהסגר.
"היי, בדיקת חום", הוא ה"תעודת זהות, בבקשה" החדש. ככה אמורים להתחיל הלילות שלכם בחודשים הקרובים. ציון שעמד על 36.6 גלגל אותנו פנימה, אל התדר. מכווננים על ה"טיון" הנכון, הזמנו קנקן של בירה ופיצה אלוהית. המוזיקה הנעימה את האלכוהול שחזר, סוף סוף, למקומו הטבעי בקיבה ולא על כפות הידיים. השולחנות היו מרווחים, המלצרים היו במסכות, החששות קוססו וגולגלו לשאכטה שתשכיח את הצרות. תור הממתינים מחוץ למקום העיד על ערב שהחל להתפתח ואנחנו היינו בעקבותיו, אז צעדנו לכיוון הדרמה.
בחצר האורבנית של נחלת בנימין זיהינו תסמינים ראשוניים של הנאה. המינגלינג חוגג, האלכוהול זורם, אימרות שלום בחיכוך מרפקים משנות צורתם לחיבוקים טיפתיים מזיעה של ליל קיץ. משהו משתחרר, הווייב פה בריא. תחת סאונד אווירתי מתגלה קהל שמנסה להבין אם מותר לו לרקוד או רק לנענע את הראש. זו חוויה בתולית בה כולם מנסים להבין את הדרך החדשה ליהנות. הם מוצאים אותה. בדרך הזו פניתי שמאלה לכיוון השירותים וכשחזרתי גיליתי שאחד החברים שלי כבר מנסה להידבק בנגיף כזה או אחר. אז גררתי אותו לספוטניק.
כל אדם שלא הגיע לעיר הגדולה כדי לבלות וראה את תור הממתינים מחוץ לספוטניק, היה בטוח שמחלקים שם חיסון. סמס קטן הצליח לגרום לנו לרחף מעל ההמון בדרכנו לפגוש כמה פנים מוכרות. שם, חיי הלילה החלו לדפוק באמת, כשהשעות הקטנות התגלו כגדולות עבור מאות אנשים ששתו את חייהם שנעצרו, ועכשיו מתחילים להשתחרר בחצר, ברחבה ובשירותים. מוזיקה טכנואידית הזכירה לנו את המיינסטרים ששלט בעליונות על חווית הבילוי שמניפה כעת את ידיה לרקע צליליו של אלכס רומנוב. זו הייתה חוויה משחררת ששלחה אותנו הביתה ב-3 לפנות בוקר.
כשהגעתי הביתה נזרקתי על הספה. שקעתי במבט על הכתם שהופיע על המכנס, בריח הסיגריות שנדבק לי לחולצה, במספר הטלפון שהצלחתי לחלץ ממישהי שגמרה לי את האוויר בריאות וכמעט שלחה אותי למונשמים ג'. חייכתי כמו מטומטם ורציתי להתקשר לביטוח לאומי רק כדי לצעוק למישהו שהחופשה ללא תשלום שלי נגמרה, שעל תחושת החופש שלי אני רוצה לשלם כמה שצריך ובבקשה שאף אחד לא יתערב לי בארנק. ערב אחד בתל אביב אחרי חודשיים וחצי בהן נאלצנו להיקבר בבתים, הוכיח לכל מי שטעם את ההרגשה כי אין תחליף למגע הבין אישי הזה, לשלוק, לביס ולמוזיקה.
זו עדיין רק תחילתה של החזרה לשגרה. שגרה שבה לבלייני ישראל מגיע לרקוד גם בקלאבים שנשארו מחוץ למתווה. הקורונה היא מחלה ארורה, אך תחושת הדיכאון והחרדות שפקדו שליש מתושבי מדינת ישראל נדרשות לטיפול מסור לא פחות מזה של הרופאים בבית החולים תל השומר. הרופאים שלי אגב, הם אנשי הלילה. הם מחזיקים בפתרון היחיד שמצליח לגרום לי להשתחרר מכל הצרות שלי, וכמותי, גם מאות אלפי צעירים שמחפשים את התשובה הטמונה בשעות הקטנות של הלילה. על מדינת ישראל לתת לתרבות הזו לפעול ויפה שעה אחת קודם. אתמול הגיעו הממצאים. והם? רחבות של שפיות.