העלייה במעלית באחד מהבניינים במערב ראשון לציון מרגישה ארוכה מתמיד. אני סופר את 10 השניות האחרונות שלי לפני מפגש עם אחד היוצרים החשובים ביותר של המוזיקה האלקטרונית בישראל בכל הזמנים. בזמן הקצר שנותר לי עם עצמי, תדמית הרוקסטאר שנדבקה בו גרמה לי לדמיין דירה בה בחורות צועדות בביקיני קטנטן בסלון, סמים מונחים מול ערוץ יוטיוב לא פעיל, בקבוקי וויסקי ריקים מפוזרים על הרצפה ואיזה חבר מקועקע שיזדהה בתור המנהל האישי שלו וישמש כאובייקט שעתיד לחרבן לו את הראיון בכל מחיר.
דמיון לחוד ומציאות לחוד. היחצ"נית שלו פותחת את הדלת, האור שוטף את הדירה המצוחצחת, מכונת הקפה שלו מוציאה קולות של "מוכן", והוא מבושל מספיק בכדי להתחיל לדבר. הוא יושב מאחורי שולחן המטבח כשסיגריה אלקטרונית מהווה הגושפנקא הסופית לכך שהוא התברגן לחלוטין (או כמו שהוא טוען - "העולם התברגן ואני נשארתי אותו הדבר").
אם עוד לא הבנתם, מי שפתח לי את דלת ביתו היה סקאזי - הילד הרע של המוזיקה האלקטרונית בישראל, ומי שהוא כבר לא ילד וגם כזה לא רע. הוא כבר מקבל תעודות ופרסים מיוטיוב, עובד בלי הפסקה ולא מתגעגע לימי מסיבות המחתרת. הוא יעדיף לנגן בהפקות גדולות ומוסדרות, לעבוד עם רשויות מקומיות, להלחין את טרק ה-70 לרגל יום העצמאות, וגם שמח להציע את שירותיו כעורך קטגוריית "האלקטרוני" ממנה משרד התרבות התעלם באפליקציית "שירי". בדרכו שלו, סקאזי מצליח למצב את עצמו כדיג'יי הלאומי של מדינת ישראל. האמת? הוא לגמרי זכאי לתואר הזה.
דיברנו כשעה, ולאחר מכן נכנסנו לאולפן. הטרקים החדשים שנשמעו לרקע אותה הגיטרה החשמלית השחורה והמיתולוגית שלו שנתלתה בצד החדר, סימנו לי את הדרך הארוכה של אחד האמנים העסוקים שידעה המדינה. דיברנו על הדרך, אבל דיברנו גם על סצנת הלילה המקומית, על התעלמות משרד התרבות מהצלחת האמנים האלקטרוניים בישראל, ועל אחיו הגדול שנפטר לפני כחודשיים. בקיצור - תכירו את אשר סוויסה, אמן מצליח ואמיתי.
"אני גר בדירה הזאת כבר כמה שנים. עברתי לתל אביב לארבעה חודשים והחלטתי לחזור לפה. קצב החיים שלי גבוה - וכך גם בת"א. ביחד זה הפך לכבד מדי בשבילי, אינטנסיבי מאוד. לא רציתי ללכת לאיבוד, ופה יש לי את השקט שלי. אז החלטתי לחזור לכאן, לראשון לציון. במקור אני מירושלים".
יש הקבלה בין הקפיצות הגיאוגרפיות לקפיצות המוזיקליות?
"התחלתי בלדפוק על סיר, משם עברתי לגיטרה, אחרי זה ללהקת פאנק ומשם ללהקה צבאית, אחרי זה חזרתי ללהקה ואז עזבתי כי זה היה יותר מדי אנלוגי - ומשם לקריירת סולו אלקטרונית. עושים קפיצות בחיים, חשוב להיות ורסטילי – מגורים או מוזיקה, וואטבר? כשהתחלתי לא היה ידע גדול מה זה בכלל אולפן, הכל היה צריך לעשות לבד כחלק מניסוי ותהייה. אחרי כמה שנים של עבודה יצא בשנת 2000 האלבום הראשון שלי; 'Animal', שהתעסק בעיקר במוזיקת דארק - ומשם הפריצה הייתה יחסית מהירה".
"זה מצחיק אבל לא הייתי מודע למה שקורה, רק שנתיים אחר כך הבנתי עד כמה האלבום הזה היה גדול בעיני הקהל שפתאום רץ לרכוש את האלבום השני. הוצאתי עוד כמה אלבומים, כשב-2005 התחלתי לעשות מוזיקה טיפה יותר ידידותית. פתאום ממוזיקת מרתפים התחלתי להכניס טיפה יותר מלודיות ולצאת בשיתופי פעולה כמו זה עם פישי הגדול. ב-2006 הוצאתי את הטראק 'Hit&Run', ואת הרמיקס ל-'I Wish' של אינפקטד מאשרום, כשהכל היה תמיד מלווה בווייב רוקיסטי ולרוב עם הגיטרות. היום אני נמצא כבר באבולוציה מוזיקלית מאוד שונה מאלו הקודמות. אני עושה דברים אחרים, לרוב הרבה יותר מסחריים אך באותה האנרגיה".
ההתמסחרות המוזיקלית נפוצה כמעט אצל כל אמן טראנס שמגיע לפיק מקצועי. למה אנחנו נחשפים כל הזמן להשפעות שונות מעולם ה-EDM במוזיקה שלך ושל אמנים מהז'אנר אותו אתה מייצג?
"אחרי 20 שנה אני יכול להגיד לך שלכל אמן יש כמה שלבים שונים בקריירה. אחד מהם מגיע אחרי הפריצה, שלב שבו אתה פשוט רוצה למחזר את הלהיט שהפך אותך למה שאתה בעיני הקהל. השלב הזה הוא טעות כי אתה לא יוצא מאזור הנוחות שלך. אני ניסיתי לעשות את זה ב-2012, רציתי לעשות שוב סוג של 'Hit&Run'. הצלחתי אבל לא ברמה שרציתי, ושם הבנתי שאי אפשר למחזר קסם חד פעמי. ב-2013 הגעתי למסקנה שאני צריך ללכת לכיוון שכל העולם הולך ומשם לקחת השראה, לנסות לקחת את הסיפור הזה למקום שלי. העולם היום סובב סביב ה-EDM וכל האמנים שמבינים שאין מה להילחם בזה אלא ללכת עם זה, עושים את המוזיקה עליה אתה מדבר. אז נכון שאני עושה מוזיקת להיטים תחת סאונד קליט - אבל זה לא בגלל שזה האזור הנוח שלי - ההפך הוא הנכון".
"על כל טרק כזה שאני מוציא אני מייצר גם טרק אנדרגראונד שאני מוציא במקביל. ככה אני מספק גם את מה שאני צריך לקהל, אבל שומר במקביל על האומנות ועושה מוזיקה שבאה מהלב, ממש כמו הטרק האחרון שהוצאתי עם Berg או זה שעשיתי עם ביזאר קונטקט. מעבר לכך אני גם נמצא בשלב שאני עושה מה שבא לי. תראה את הרמיקס שעשיתי ל-'Suavemente', זה התחיל בכלל כבדיחה - עשיתי מהשיר הזה "חרבו-דרבו", בלאגן אלקטרוני שלם של פיצוצים, ודווקא התאומות נרבו ניגנו אותו באיזה פסטיבל ענק ופתאום קיבלתי פנייה מסוני. אמרתי כזה 'וואו - פאק, אמאל'ה עשיתי משהו לא חוקי', ואמרו לי שהכל בסדר. הם אהבו. אז זה הריליס הראשון שלי בחברה הענקית הזאת ובכלל לא כיוונתי לשם".
טראק שמרגיש מושפע מהשותפות המוזיקלית שלך עם מיסטר בלאק שנקראה "Warriors"
"חד משמעית. תשמע, התקופה הזאת של העשייה המוזיקלית ביחד שינתה את שנינו מוזיקלית. פתאום הוא עושה טראנס, אני נפתחתי לדברים אחרים. זאת מערכת יחסים מוזיקלית שפתחה לי משהו, אם בסופה הייתי עושה את אותה המוזיקה אני חושב שהייתי גומר משועמם".
אחרי דרך כזו ארוכה, האם אתה מצליח להבין מדוע המדינה עדיין לא אימצה את סצינת הטראנס?
"אם המדינה תרים את הכפפה ותגיד לעולם שכח הייצור שלנו הוא תפוזים, נשק ומוזיקה אלקטרונית אנחנו נצליח להפוך את אילת לאיביזה ואת תל אביב למשוגעת אפילו יותר ממה שהיא היום. באיזה עוד עיר בעולם אתה יכול לצאת בתחילת השבוע עד 04:00 לפנות בוקר? המוזיקה האלקטרונית היא חלק בלתי נפרד מהמציאות הזאת. אני לא חושב שהמדינה נלחמת במוזיקה הזאת, היא פשוט לא מתייחסת אליה.
"כאילו, כששמים את המוזיקה הזאת ליד - כולם יודעים על הדבר הזה, זה לא בסדר, אבל יחד עם זאת אנחנו גם לא נמצאים במצב שהיה לפני 20 שנה שמוזיקת הטראנס הייתה מוקצה. בסוף, שרת התרבות נתנה לי את הזכות להלחין את טראק ה-70. זה לא היה בדיוק מה שרציתי ודי שלטו לי בתהליך ההכנה - אבל זה היה צעד משמעותי וחשוב. נכון, זה לא מספיק, אבל במציאות הקיימת המדינה ממשיכה בעניינים שלה. לאנשים אכפת פה מפוליטיקה, ביטחון ואז אין אף אחד לא עוצר ואומר 'בוא נחזק את התרבות'".
לא כדאי לעשות את זה?
"חייבים לעשות את זה. התרבות זה המורל של הביטחון. אתה יכול לראות שכל מדינה עם קהל שמח היא מדינה שחוותה מלחמה כמו סרביה או רוסיה, אנשים שם חופרים ברחבה בור. זה לא סתם. התרבות האלקטרונית והטראנסיסטית בפרט מהוות הזדמנות להתפרק".
ובסוף משרד התרבות משיק אפליקציה מוזיקלית בשם "שירי" שבה כלל היוצרים האלקטרונים הישראלים נעדרים מרשימת החיפוש כאילו ולא היו קיימים.
כאן סקאזי מופתע, ספק נפגע, מציע הצעה מעניינת במיוחד ובעיקר אמיץ מספיק כדי להגיד את שעל ליבו. "קודם כל זה לא לעניין. עם כל הכבוד יש כאן דור שלם שלא מכיר אמנים ותיקים וטובים מז'אנרים אחרים. אני חושב שזאת אפליקציה שמכוונת למי שעשה אותה בלי התאמה אמיתית לקהל הרחב. אני אומר את זה חד וחלק, חייבים לעשות שם סקשן אלקטרוני. תלך בברזיל, אפילו באירופה ותגיד ברחוב 'Israeli music', האנשים שם לא יקפצו ויגידו לך שלמה ארצי או אביב גפן - הם יגידו לך סקאזי, אינפקטד מאשרום, ויני ויצ'י או עופר ניסים".
מסר למשרד התרבות?
"תנו לי לערוך את האפליקציה. אני מוכן לעשות את זה בכיף ולתת את הזמן שלי למען קטגוריית 'אלקטרוני' שחייבת להיות בולטת וראשית באפליקציה הזאת. בואו נגיד את האמת: זה גם כדי שצעירים יורידו את האפליקציה הזאת וגם כדי שהאמנים מהז'אנר שלנו יקבלו את ההכרה שמגיעה להם. צריך לזכור שבסוף, המקומות היחידים שבהם מניפים דגל ישראל ולא שורפים אותו זה בפסטיבלים אלקטרוניים".
בפורים הנוכחי אתה מנצח על 17 מסיבות שונות כשאף אחת מהן לא מוגדרת כמסיבת טראנס. האנדרגראונד מת או שאתה פשוט כבר לא שם?
"אחרי 15 שנה בג'בלאות עם נעליים מלוכלכות, הבנתי שאני צריך לעשות את המוזיקה שאני אוהב אבל לחפש את עצמי גם במקומות אחרים".
התברגנת?
"אני חושב שהעולם הוא זה שהתברגן, לא אני. המוזיקה שלי ושל המון אמנים אחרים הפכה למיינסטרים ואין מה להתבייש בזה, זה הדבר הכי קשה בעולם. זה אומר יותר הופעות, יותר סוגים של אנשים בהם אני צריך לגעת ובעיקר הזדמנות לתת לעולם הגדול את ה'אני מאמין שלך', את המוזיקה שלך ובסוף, גם לדחוף על הדרך את מוזיקת האנדרגראונד ממנה באתי. הסטים שאני הולך לתת בפורים הקרוב ישקפו את זה בצורה מקסימלית".
אחיך הגדול נפטר לא מזמן. מאיפה שואבים את הכוחות לשמח גם כשעצוב?
"עשיתי ניתוק, לא הופעתי במשך חודשיים. אני באופן אישי לא יכול לעשות לאנשים שמח כשאני בעצמי לא במצב רוח כזה. הייתי מאוד קשור לאחי, הוא הסיבה שאני עושה מוזיקה. הוא קנה לי את הגיטרה הראשונה והוא גם לימד אותי את האקורד הראשון. ביטלתי את הכל, הקרנבל בברזיל שנערך בחודש שעבר היה הבמה הראשונה עליה ניגנתי מאז האבל".
מה הוא היה אומר לך רגע אחד לפני שהיית עולה לבמה הראשונה בסבב החג הקרוב?
"אני חושב שמשהו כמו 'אחשלי תמשיך, תתקדם, תעלה ותן בראש'. הוא היה יקר לי, וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות".