חיי הלילה המקומיים תומכים כבר שנים במסורת חג הפורים, ומהווים פלטפורמה נוחה לקיום מצוות עדלאידע. ההפקות הגרנדיוזיות בהן כבר התרגלנו למצוא פיות מעופפות, אינדיאנים שיכורים והמון שרירים ואיברים חשופים, יתובלו גם השנה בלהיטי הרגע: דמויות פורטנייט ייצאו מהמסך, שפיטות ופארוקים יקללו בחיוך, וכמובן - המון מסכות משופמות הולכות להסתיר את הגנובים שבינינו בחסות בית הנייר. יהיה כיף.

בתוך סלט הלחצים שינוע בין היעדר כרטיס למסיבה טובה לאיפור מרוח, תמצאו גם המון אירועים ששווה להתארגן עליהם מראש עם חברים מופרעים שרוצים לשתות, לרקוד ולקום עם האנגאובר שילווה אותם עד פסח לפחות. אחד מהאירועים הללו, כדאי שתכירו, הוא פסטיבל הלונאר: הפקה טכנואידית המונית שעתידה למשוך אל פארק הירקון לפחות 10,000 מחובבי הז'אנר; לוציאנו, סבן ואט', דאבפיר ומונולינק הם רק חלק מהשמות הנוצצים שמרכיבים את הליין-אפ המושקע, וזה בעצם מה שגרם לנו לבדוק מי עומד מאחורי ההפקה הזו שמתקיימת בפעם הראשונה, וכבר מכוונת בצורה שעתידה למצב אותה כהפקה המושקעת בישראל.


חבר משותף הפגיש בין גיא בסר, בעלי חברת ההפקות "בלוסטון" (מפאנג'ויה ומרטין גריקס), לבין אורן הקנין (ממקימי הבר "אריא"), איש חיי הלילה שמרכז פעילותו היום בעיקר באיביזה. אחרי הפקת עשרות אירועים מוזיקליים המוניים, בסר מעיד כי חיפש לשלב את החברה שבבעלותו בטרנד המוזיקלי הנוכחי, ואולי חשוב מכך, למצוא מזור לאותם געגועים המציפים אותו כשנזכר בימיו הזוהרים כבליין שהסתובב בין המרתפים של תל אביב. הנקין הייתה התשובה המושלמת מבחינתו. 

"אני בעסקי המסעדנות והלילה בערך 15 שנים" מעיד הקנין. "הפעילות האחרונה בה התעסקתי בז'אנר הזה הייתה סביב ה'אריא', אותו הקמתי עם עוד מספר שותפים. תחום האחריות שלי היה בעיקר כל מה שקשור לעיצוב, מעצם היותי אדריכל, ובעיקר בסיפור האירוח, שכלל תמיד אווירת פלואו וחווית בילוי מהודקת. אחרי 6 שנים החלטתי למכור את החלק שלי ולגעת קצת בדברים אחרים, דווקא באיביזה".

מה גורם לבעלים של אחד הברים הכי מדוברים בעיר לוותר על הכל ולחפש את עצמו במקום אחר?

"כבר בגיל 19 הפקתי מסיבות טראנס פיראטיות, אחרי הצבא טיילתי יותר מ-5 שנים מסביב לעולם, ביליתי, חגגתי, ופשוט מצאתי משיכה גדולה לתחום הזה. הבנתי שבא לי ליצור משהו בחיי הלילה, שזה כנראה הייעוד שלי. עבדתי אצל כמה מפיקים מפורסמים בחו"ל וכשחזרתי לארץ ראיתי שהתחילו כאן להריץ את כל הוייב הטכנואידי. פתחתי מיני קלאב שנקרא 'אוריינט הוטל', לקחתי את כל המוזיקה שהתגלגלה כאן במרתפים והשמעתי אותה בתוך בר קטן עם רחבה חמודה. תוך כדי אני מבין שאנשים מצליחים לעכל את הסאונד הזה לא רק בתוך מסיבה מפוצצת - יש למוזיקה הזאת משהו נוסף, וייב מסוים. שם נולד הרעיון להקים את ה'אריא' כלאונג'-בר שבו אתה יכול ליהנות מפינגר פוד ברמה גבוהה, ובמקביל ליהנות מהופעה של דיג'יי מחו"ל, שבזמנו העזו להביא לכאן רק בקלאבים קשוחים ויציבים כמו החתול והכלב או הבלוק".

"פתאום אנשים מצאו את עצמם מטיילים בין שתי קומות, אוכלים טוב ורוקדים תחת אווירה סקסית ומוזיקה שיכלו למצוא עד אז רק בערב קרחנה אמיתי. דווקא כשהגענו לפיק, הרגשתי שאני רוצה להגשים את עצמי מחדש, אז החלטתי לרוץ לכיוון אחר. צברתי מעגל לקוחות איכותי סביב המותג, ופתחתי את 'אריא טריפינג' מתוך שאיפה שעם הזמן ניפרד מהשם של הבר (שהיווה רק כרטיס ביקור). היום המותג הזה נקרא רק 'טריפינג', והמותג הזה הוביל את ההייפ סביב הפקת 'סירקולוקו' הראשון כאן בארץ ובהמשך, הפך לחברה שאחראית על איכות הבילוי של הישראלים באיביזה. מצאתי את עצמי פתאום מטיס 160 איש לריזורט פרטי להפקה טכנואידית של 6 ימים, מתערבב עם קהל מקומי, ספרדי, מפיק מסיבות קונספט סגורות. המוזיקה הזאת בשילוב היחס האישי הצליח להפוך את הסיפור שלי לביזנס".

מיחס אישי ונגיעה בכל בליין להפקה שכבר באירוע הראשון מכוונת ל-14,000 איש. מה לך ולזה?

"פה נכנס החלק שלי" חותך בסר. "אחת הזרועות של חברת 'בלוסטון' היא 'לייב - ניישן ישראל', חברה שמתעסקת בהמון תחומי בידור שונים - ממופעים בינלאומיים, דרך פסטיבלים ועד אירועים מוזיקליים בגוונים של רוק, אינדי ו- EDM. כמי שמוביל אותה, זיהיתי מגמה ברורה לפיה המוזיקה הטכנואידית הופכת לשולטת בקרב הבליינים הבוגרים יותר, והבנתי שצריך לעשות שינוי כיוון בחטיבה האלקטרונית, כשההתעסקות סביב אמנים בסדרי גודל כמו מרשמלו, הארדוול וצ'יינסמוקרס צריכה לפנות את מקומה לטובת אמנים מז'אנר הטכנו שהצליח להתבסס כאן ולהכתיב את הטון. לנו, כחברה כל כך גדולה, אין את הפריווילגיה להישאר לא מעודכנים".

גיא בסר (צילום: באדיבות המצולם)
גיא בסר|צילום: באדיבות המצולם

אבל זה לא מספיק רק לרצות להצטרף למגרש המשחקים הזה. בניגוד גמור להפקות EDM בהן אתם מתמחים, טכנו היא שפה, תרבות, סגנון מסוים של צריכה וחווית בילוי. אתה לא היחיד שניסה להקים מופע טכנואידי, עד היום כולם נכשלו כי לא הבינו שהטכנו הוא חלק מהלילה, לא רק מוזיקה. אתם לא מפחדים להיכשל?

בסר: "זו לא עוד הפקה. האמנים נהנים כאן מפרסום רציני מעצם היותם באים לנגן במופע הספציפי הזה, ההייפ סביב ההפקה הזאת שונה מזה שהיה להפקות השונות שקיימו המתחרים. כשאני מביא את מרטין גריקס לא מעניין אותו איפה הוא מנגן - הוא נותן את הסט שלו והולך, זה מתאים ל-EDM, לא לטכנו. רשימת האמנים שאנחנו הבאנו מורכבת משמות של אנשים שלא מנגנים על אוטומט, הם רוצים להיות חלק מהווייב. הם עולים להסתכל על הקהל לפני האירוע, מבינים את הוייב והולכים להתערבב עם ההפקה בחדר האמנים. בשילוב עם תפאורה נכונה, במה שבנוייה בגובה שלא נישא מעל הקהל בצורה חריגה, ובעיקר ייצור של אווירה נכונה - זה עתיד להיות אחד הפרויקטים היפים שהיו כאן".

הקנין: "אבל זה לא מתחיל ונגמר בזה; מדובר באירוע שנולד כתוצאה מהשותפות של 'טריפינג' כחברת הפקה שמתעסקת בדיוק בכל הפרטים הקטנים, הצבעוניים ורוח 'הסופר-פיין-וייב'. יחד עם חברה כל כך חזקה ובעלת אמצעים כמו 'לייב ניישן'. השיתוף פעולה הזה מצליח לייצר הזדמנות לעשות משהו גדול שמשלב את הרוח הטכנואידית הזו שכולם רודפים אחריה, יחד עם סדרי גודל עוצמתיים שנדיר מאוד למצוא כאן בישראל".

טריפינג (צילום: אלברט ללמייב ואפי יוספי)
טריפינג|צילום: אלברט ללמייב ואפי יוספי

זה לא חיבור סינתטי?
הקנין: "זה חיבור מתבקש".

בסר: "לא רק שזה חיבור מתבקש, זה חיבור שנבחן לאורך תקופה ולא מיועד רק למסיבת פורים, בוודאי לא חד פעמית. באופן אישי אני יכול להגיד לך שמצאנו באורן איכויות שמתעלות על המון אנשים שיכלו לכאורה להיכנס במשבצת הזו שתוביל את 'לייב - ניישן ישראל' לשחקנית המרכזית בתחום. יש לו רזומה, הוא מכיר את הקהל ויש לו יכולת לבנות ליין-אפ באופן סינרגטי יוצא דופן. תחשוב על זה רגע, בלונדיש ומונולינק".

איכותי בטוח. אבל עולה השאלה "האם זה לא רעש גדול סביב אזניים אטומות?", הרי הקהל הישראלי הרבה יותר אוהב לאהוב טכנו מאשר להכיר אותו באמת. כמה מתוך האלפים אתם באמת חושבים שמכירים את הסט של מונולינק מהברנינג מן?

הקנין: "גם את לוציאנו אף אחד לא הכיר, ואחרי שהופיע ב'פורום' בבאר שבע פתאום כולם מכירים את השם. כנ"ל מרקו קרולה בת"א. אנחנו לא עסוקים בלהביא את האמן הכי גדול כדי להגיד 'תראו את מי הבאנו'. אנחנו מביאים את ה-הכי גדולים שסביר להניח עוד לא ידעתם שהם הכי גדולים. אחרי הלונאר, נוכל כולנו לראות את האפקט, אנחנו רק בתחילת הדרך".

ופתחתם אותה עם 3 במות. נחוץ או שרירים על המתחרים?

הקנין: "להקים 3 במות בשביל לעשות שרירים על מישהו זה מיותר. הרעיון הוא לייצר 3 חוויות בילוי שונות עם תאורה וסביבה שונה, כשברור לנו שאי אפשר להכיל 15 אמנים בערב ובאמת להצליח ליהנות מהם. הרעיון הוא לתת לקהל מגוון אופציות. גם אני בחו"ל לא רץ מבמה לבמה. אני הולך לרחבה בה מנגן אומן שאני אוהב לשמוע, כשהוא מסיים אני הולך לאחת אחרת עם אמן אחר שאני אוהב, ובסוף לבמה נוספת לשמוע מישהו שאני לא מכיר. לאורך כמה שעות אתה מצליח לעבור מספר חוויות בילוי שונות שמתגבשות בסוף לסיפור שלם".

בסר: ויש סיפור המשך. אחרי הפסטיבל אנחנו פותחים ב-7 מועדונים גדולים כמו הבלוק והברקפסט אירועים עם אמנים מחו"ל שלא ניגנו בפסטיבל, אתה מקבל עוד מוזיקה שלא שמעת. את אותם האמנים הבליין יפגוש שוב בהמשך - באירועים אחרים שכבר נמצאים בעבודה ויצאו לדרך עוד השנה".

טריפינג (צילום: אלברט ללמייב ואפי יוספי)
טריפינג|צילום: אלברט ללמייב ואפי יוספי

ספוילר?

בסר: "אירוע גדול במצדה, בלאק קופי באוגוסט תחת קונספט חדש ועוד שני פסטיבלים מהגדולים שיש בעולם הטכנו שעומדים לנחות כאן".

הקנין: "יש תכנית עבודה רצינית".

אני מצטער, אבל אני חייב לשאול: כבר עברת כבר לאיביזה. מה יש לך לחפש פה?

הקנין: "עבודה עברית. נשבעתי שלא אפתח כאן עוד מסעדה או בר, אבל בסוף משהו גורם לי לבוא לפה, אין מה לעשות. אני אוהב את הוויב, אני אוהב את האנרגיה, אני רואה משהו מגניב בחו"ל וחושב שזה חייב להגיע לארץ. לאנשים מגיע פה חיי לילה טובים, זו תרבות".

אתם מאמינים בז'אנר.

בסר: "הטכנו כאן לעוד כמה שנים טובות, וכך גם אנחנו".