בשבוע האחרון התחלנו לראות את המשק חוזר לפעילות – הכבישים עמוסים והרחובות מלאים – אבל אנשי ונשות הלילה, בעלי הברים והמועדונים, ה-DJים, התאורנים, הברמניות והמלצרים מסתובבים כמו זומבים. מחכים שעוד יום יעבור ושמשהו ישתנה בשגרת היום שלנו. ניסינו להיות יצירתיים, עשינו קצת יותר ספורט, בילינו כשהיה אפשר בחיק המשפחה אבל הריקנות נשארת ושואבת. הדאגה לפרנסה ולעתיד לא מניחה לנו. חלקנו ניסו להמציא עצמנו מחדש, אבל במציאות של השוק זה כמעט בלתי אפשרי. בסוף מאוד קשה להשתחרר מהג׳וק של הלילה, מהעשייה שאנחנו כל כך מחוברים אליה ובה התמקצענו. קשה לזרוק את כל מה שבנינו, ולזה גם מצטרף קושי של בעלי עסקים להשתחרר מנכסים עם התחייבויות ארוכות.

"הברמניות והמלצרים מסתובבים כמו זומבים"


במרץ כשסגרו אותנו היינו בחוסר וודאות מטורף, לא ידענו כיצד המדינה תסייע (אם תסייע), לא היה ברור כיצד נתמודד עם ההתחייבויות ושכר הדירה המטורף, עם כל העובדים וכל הספקים, ויצאנו לרחובות, צעקנו ומחאנו ולבסוף הגיעה תוכנית הסיוע שעל פניו יצרה וודאות, ויכולנו לתכנן קדימה – זו הייתה נקודת אור. נקודת אור נוספת נדלקה ביוני כשהחלה היציאה מהסגר הראשון, בנינו את העסקים מחדש עם הרבה אופטימיות קדימה, ציפייה לתוכנית הרמזור (ההגיונית) אבל מסתבר שהתבדינו והולכים לסגר נוסף. זה גמר אותנו, מנטלית וכלכלית.


פתיחה, הנעה וגם סגירה של עסק מהסוג שלנו דורשת השקעות כלכליות – וכרגע הבור הכלכלי שלנו רק הלך וגדל. התחושה הייתה שמדובר בענישה קולקטיבית, שכולם נסגרים בגלל מגזרים שהחליטו לא להישמע להנחיות או לחלופין שלממשלה לא היה את האומץ להטיל סגר בערים אדומות. הידיעה שיש מענקים מעט הרגיעה אותנו עם הסגירה השנייה, אבל לאט לאט הבנו שהמערכת לא עובדת, והחלטות הממשלה והחקיקה לא מקבלים ביטוי בשטח. אנחנו עדיין מחכים למענקים בגין מאי ויוני, ומענקי יולי ואוגוסט תקועים לחלוטין – וכך כבתה לה נקודת אור נוספת.

מסיבה חשוכה  (צילום: shutterstock_By Rimgaudas Budrys)
הדאגה לפרנסה ולעתיד לא מניחה לנו|צילום: shutterstock_By Rimgaudas Budrys


באמת שרצינו לתת אמון במהלך, ההנחה הייתה שאם יתנו לנו את הוודאות הכלכלית, אנחנו נפסיק את ההפגנות ונאפשר לממשלה לנהל את המשבר הבריאותי. לכן, גם כשראינו חוסר היגיון בהחלטות במתווה הפתיחה, גם כשראינו פעילות שהרציונל אומר שהיא פוטנציאלית יותר להדבקה מאשר הפעילות שלנו – לא אמרנו כלום. אבל כשאנחנו רואים שגם התוכנית הכלכלית לא לגמרי יוצאת לפועל התסכול מתגבר.

הענף שלנו נדחק הצידה ולא מקיימים איתנו שיח כדי להגיע לפתרונות


דווקא היום אנחנו מבינים כמה הענף שלנו חשוב, כמה הנפש שלנו צריכה את הפורקן, כמה אנחנו צריכים מעת לעת לברוח משגרת היום יום ולצאת לבילוי, לנקות את הראש, לצרוך תכנים מוזיקליים, לרקוד, לפגוש אנשים חדשים וליהנות. אנחנו רואים בעולם פתרונות מידתיים יותר, כגון הגבלת שעות פעילות של העסקים, הגבלת כמות הבליינים או ניטור ובקרה של כל המבלים. אבל בישראל, הענף שלנו נדחק הצידה ולא מקיימים איתנו שיח כדי להגיע לפתרונות וחבל.


אנחנו רוצים שהמדינה תצא מהמשבר, לא רוצים להיות הגורם שמקשה ומפעיל את הלחץ הפוליטי אבל מיום ליום אנחנו מבינים כמה ההנהגה כושלת. אין ברירה, חייבים לתקן ולהניע לשינוי לפני שיהיה מאוחר מדיי. היום בערב (חמישי) תתקיים הפגנה בכיכר רבין שהיא תולדה של ההתנהלות הכושלת וחוסר ההיגיון והצדק שיש בהחלטות הממשלה. נתראה.

שלומי "צ'ומפי" דיין, הוא  יו"ר ארגון הברים והמועדונים בישראל והבעלים של קבוצת NOX.