השבוע, אחרי תקופה ארוכה של ציפייה, הצלחתי סוף סוף לשים יד על אחד הדברים שהכי סיקרנו אותי בחודשים האחרונים. משקה שכלל לא ניתן להשיג בישראל, ולמעשה אין דרך להשיג אותו כמעט בשום מקום בעולם למעט כמה מדינות בודדות – אני מדבר כמובן על הוויסקי של קונור מקגרגור. כן כן, בדרך לא דרך, הצלחתי לעשות עלייה לספיריט של ה-Champ Champ, של לוחם ה-Featherweight הטוב בהיסטוריה של ה-MMA, של האירי שפשוט לא יודע לסתום את הפה המלוכלך שלו ומעדיף למלא אותו וויסקי.

 

אם אתם עוקבים אחרי מקגרגור ברשתות החברתיות, אז בוודאי שמתם לב שהוא קצת הרגיע את ה"ג'ורה" שלו, פחות פותח על לוחמים אחרים, ומשקיע את מיטב זמנו ברשת כדי לפרסם את מותג הוויסקי שלו Proper no. 12. בהיותי מעריץ מתון של הלוחם האירי, וחובב וויסקי ידוע, הסתקרנתי מאוד בנוגע למשקה – וכששמעתי שלא ניתן להשיגו בארץ, הסתקרנתי עוד יותר. אחרי שחקרתי והבנתי שאירלנד וארה"ב הם בין המקומות היחידים בהם משווקים את הוויסקי של מקגרגור - ידעתי שאני חייב לעשות הכל כדי להשיג אותו - וכך עשיתי. היה לא פשוט, אבל הצלחתי.

הוויסקי של קונור (צילום: גיא רייט)
בלתי ניתן להשגה|צילום: גיא רייט

אם תשאלו את הלוחם הפופולרי על המשקה שלו, הוא כנראה יצעק עליכם שמדובר בוויסקי "הכי אירי" שניתן להשיג בימינו. על המדבקה האחורית של הבקבוק אפילו כתוב שמדובר במשקה שזוקק בהתאם לרוח האמיתית של העם האירי. עוד תמצאו על גב הבקבוק פרטים כל כך שהמשקה מורכב בעיקר מלתת, עבר תהליך יישון של 3 שנים בחביות בורבון חרוכות, ושהוא מכיל נגיעות מתוקות של וניל ודבש – אבל על מי אני עובד? מעולם לא טרחתי לקרוא את הפלפולים המשמימים שכותבים על גב הבקבוק ואני לא מתכוון להתחיל עכשיו. כשזה מגיע לוויסקי, אני נוהג לשאול רק שאלה אחת: האם הוא יורד חלק בגרון?

אני מוכרח להודות שההתרשמות הראשונית שלי מ-Proper no. 12 לא הייתה טובה. הלגימה הראשונה שלקחתי לא הייתה מעוררת השראה באופן מיוחד, וגרמה לי לתהות האם העובדה שמקגרגור קיבל כל כך הרבה מכות לראש השפיעה על בלוטות הטעם שלו. הוא אפילו הזכיר לי קצת את הילדות יוצאת הדופן שלי והימים בהם כאב לי הגרון ואימא שלי הייתה דוחפת לי את הוויסקי הזול ביותר – אבל אולי זו באמת חלק מהרוח האמיתית של העם האירי; חריף, מעושן יתר על המידה ובעיקר ממלא עצב. פשוט גרוע. הייתי די המום וסירבתי להאמין שזה המצב. מאוחר יותר באותו יום ניסיתי פעם נוספת ואני מוכרח להודות שהחוויה כבר הייתה שונה לחלוטין.

לא יודע אם זה כי נתתי לוויסקי "לנשום" או שהייתי במצב רוח טוב יותר – אבל מה שבטוח הוא שהפעם השנייה הייתה הרבה יותר סימפטית. הכוס נמזגה בשעות הערב, אחרי המקלחות, הסיפורים וההרדמות. ישבתי מול הטלוויזיה עם כוס של Proper no. 12 וכל לגימה הרגישה לי כמו עולם ומלואו. פתאום הוא הרגיש נכון, פתאום הוא הצדיק את ההייפ שבנה סביבו מקגרגור – פתאום חשבתי שאפשר לעבוד עם הדבר הזה. לא הייתי אומר שהרגשתי מתיקות של דבש או וניל (לפחות לא מהסוג שאני מכיר), אבל הוא לחלוטין הרגיש כמו משהו שעשו באהבה. כמו משהו נוסטלגי. מאז, אני תמיד מקפיד להפריד אותו מהמשקאות האלכוהוליים האחרים בבית ומשאיר אותו בהישג יד.

שורה התחתונה: האם הוא היה שווה את המאמץ והחיפושים אחרי מישהו שיביא לי אותו ארצה? חד משמעית לא. אם הייתם יודעים מה עשיתי בשבילו, הייתם צוחקים לי בפנים – במיוחד כשהעלות שלו היא כ-20 דולר. אם מזדמן לכם להביא, בסדר. אם שמעתם על מישהו שעובר בדבלין מסיבה כלשהי, אוקיי – אבל לא מעבר לזה - כי צר לי, אבל אתם כנראה תתאכזבו.

Proper no. 12 שונה מאוד באופיו מהבעלים שלו, מהבחינה הזו שחסר לו מן הססגוניות של הלוחם האירי – זה שמסתובב עם חליפות בשלושה חלקים שרקום עליהן "Fuck you" בקטן. מצד שני, הוא מזכיר אותו מאוד מהבחינה שהוא כנראה יעשה את העבודה ב-90% מהזמן, וגם זה משהו.

_OBJ