אמנם עברו רק 11 יום מתוך 30 אבל 32 משחקים שהם מחצית מהסך הכל כבר מאחורינו (כן, אנחנו סופרים גם את המשחק על מקום 3). יש שערים (67 ב-32 משחקים), יש קצת יותר קהל, הארגון מופתי ואפילו ערוץ 1 השתפר. אבל מונדיאל זה הרבה מעבר, אז קבלו סיכום אלטרנטיבי למה שראינו עד כה.
הכוכב. מראדונה כמובן. עזבו את זה שהוא מרכז תשומת לב יותר מכל שחקן, או שהוא האגדה החיה הכי גדולה בדורנו, או שהוא מתראיין כמו ההפך הגמור מקשטן, או שהוא מתנהג כמו המלך של האירוע, או שבלעדיו באמת לא היה מה לראות חוץ מאת המשחקים. עזבו את כל זה – ראיתם איזה עיניים הוא פתח על המראיין כשהוא חשב שהוא רומז שהוא הומו?
התגלית. כל אוהד כדורגל מכיר את הרגע הזה ששחקן חדש עולה לשחק במדי קבוצתו האהודה וכבר בנגיעה הראשונה עוברת בך איזו תחושה נעימה ואתה יודע שאתה מאוהב. וינסנט אבובקאר, עוד לא בן 19, עלה לשחק בדקה ה-79 בהפסד של קמרון לדנמרק ו-11 דקות, כמה נגיעות בכדור והברקה אחת, הפסיקו לנו כדי לקבוע שמדובר בכשרון ענק. תנו לנו עוד ממנו. רצוי במכבי חיפה.
המרעננת. בגלל שאין נבחרת שהיא באמת טובה יותר מכל השאר, נסתפק בבחירת הנבחרת שאת המשחקים שלה הכי כיף לראות ואין ספק שזו לא אחרת מאשר דרום קוריאה. אמנם נכון שבמשחקים של האחות הצפונית נופלים יותר שערים, אבל מבחינת קצב המשחק, התשוקה ומחויבות לכדורגל התקפי אין ספק שהדרום קוריאנים הם המרענן הרשמי של המונדיאל.
הדמות הטרגית
- "וינסנט, אז מה אם זו קבוצת מרכז טבלה בספרד. שמע לי תחתום"
- "עזוב, יש לי עוד לפחות 2 משחקים. תגיע הצעה טובה יותר"
(שיחה בין אניימה לסוכן שלו, מתישהו בין ארגנטינה ליוון)
השבוע עשיתי משהו שאני לא נוהג לעשות והתנצלתי בפני אוהד הפועל ת"א. "טעיתי, הוא באמת השוער הכי טוב שהיה פה", כתבתי לו ב-sms אחרי ארגנטינה מול ניגריה. ואז הגיעה הדקה ה-70 מול יוון והוכיחה שבניגוד לשווארמה טובה בתל אביב, נשק חדש לויכוח על כדורגל אתה תמיד תמצא. בקיצור, חבל לנו על וינסנט אניימה שאולי יישאר בארץ הקודש (ועל כל מי שלא אוהד הפועל).
האכזבה – אפריקה. שימו לב למאזן של 6 הנבחרות המייצגות את אפריקה עד כה – 7 הפסדים, 4 תוצאות תיקו וניצחון אחד בודד (גאנה על סרביה) ב-12 משחקים. מבט על הנבחרות הללו מגלה הרכבים ששווים הרבה יותר מהתוצאות שהם משיגים ועל אחת כמה וכמה בטורניר שנערך במולדתם.
אז מה הסיבה? התשובה האוטומטית של כל פרשנינו מסתכמת ב"מנטליות" ואולי עוד איזה הסבר על מעורבות של סוכני שחקנים בקביעת ההרכב, אבל הפלת האחריות על השחקנים - שברמת הקבוצות מביאים תוצאות ברמות הגבוהות ביותר - ועל מאמן מושחת כזה או אחר פשוט נראית קלה מדי. הסיבה האמיתית היא ניהול של עולם שלישי, ללא מחויבות אמיתית לערכים נכונים, ללא חזון ויצירתיות, עם זחיחות מחשבתית ועם הרגשה שכדורגל זה משחק פשוט ובסוף בכל מקרה אם יש לך שחקנים טובים תצליח. מזכיר לכם מישהו?
המיותרת. במקרה, או שלא, שתי הנבחרות המתחרות על התואר באו מהבית של קשטן. שווייץ, למרות ההישג מול ספרד, היא פשוט התגלמות האפרוריות ואי אפשר למצוא בה רגע אחד של חסד. יוון, מצד שני, איבדה את ההגנה האימתנית שפעם ייחדה אותה וכרגע נשארה סתם נבחרת שיכולה במקרה הטוב להבקיע מול 10 אנשים. בגלל שלשכנינו יש לפחות קהל שיהיה אפשר ליהנות ממנו, אז התואר יילך לשוויצרים. בתקווה שזה התואר האחרון שלהם ופדרר לא ייקח עוד תואר בווימבלדון.
הרמאי – "אמרתי להנהלת הקבוצה לרדת מהעיסקה של יצחקי. המבנה החברתי זה מה שמאפיין את הקבוצה ואם היינו הולכים בכיוון של יצחקי היינו מפרים את האיזון". אלי גוטמן, נו זה שאמר "ורוצ'ינה היה העדיפות הראשונה שלנו עוד לפני שעלה שמו של בוקארי". פשוט בגלל המונדיאל זה נדחק לשולי החדשות ולא רצינו שתפספסו.
ועוד סיכום קצרצר על שידורי המונדיאל:
הטוב: הצילום.
המצחיק: אמיר בר שלום.
הבלתי נסבל: אלי אילדיס.
החלאס נמאסת: מאיר איינשטיין.
המשתפר: רן בן שמעון
השמן: רן בן שמעון
הפולניה: רן בן שמעון
ה"איך אתה מכין בדיוק את הקבוצה שלך לליגת העל מדרום אפריקה?": רן בן שמעון
המפוטר הראשון העונה בליגת העל: ניחשתם נכון, יוסי מזרחי.