בארגנטינה קוראים לו "אלוהים", בברזיל מכנים אותו "ליצן בחליפה" וכל העולם חיכה למונדיאל כדי לראות האם הנבחרת של דייגו ארמנדו מראדונה תהיה סקנדל או פסטיבל בדרום-אפריקה. אחרי הניצחון המרשים 1:4 על דרום-קוריאה, נראה שהקסם של דייגו חלחל עמוק לרגליים של שחקני ארגנטינה. עם זאת, הכל, אבל הכל, הצגה אחת גדולה של מי שרבים רואים בו "הגדול מכולם".
הוא עולה על הדשא חנוק בתוך חליפה ומריץ לעצמו בראש שהוא חייב להיות ממלכתי. הרי מאמן נבחרת ארגנטינה לא יכול להרשות לעצמו להיות שכונה. הוא לוחץ ידיים בחמימות לכל הצוות שלו ועם שריקת הפתיחה תופס לעצמו מקום על פינת רחבת ה-16, משלב ידיים ועושה עצמו מנתח טקטית את המשחק. מדי פעם גונב כמה מטרים מחוץ לאזור הטכני. כמו ילד שרוצה לעשות משהו רק כי אסור.
בפועל, הוא בטירוף, רק שהחליפה עוצרת אותו מלהיות דייגו האמיתי. עבירה על מסי והוא כבר מתחיל להשתחרר ושולח תנועות ידיים מאיימות לעבר השופט. עוד דקה עוברת והיגוואין נתפס בנבדל ופה כבר דייגו מסמן תנועה לא רגועה לעבר השופט הרביעי. הר הגעש עומד להתפרץ.
ואז זה הגיע, כדור חופשי מוצא רגל קוריאנית וארגנטינה ביתרון. ל-10 שניות דייגו שוכח הכל, קופץ על כל אנשי הספסל ומסמן בתנועות אגרוף לחלוצים שלו. כמה שניות עוברות ואז דייגו נזכר שהוא בכל זאת מאמן נבחרת ארגנטינה. החליפה עוברת גיהוץ מהיר בידיים, החיוך נמחק ושוב הידיים משולבות על החזה והוא מנתח.
כמה דקות עוברות ושוב דייגו מאבד לכמה שניות את המסיכה כשהיגוואין נוגח את השני. שוב אותן הקפיצות, שוב החיבוקים עם כל מי שרק רוצה, הנפת ידיים אל האוהדים הנאמנים מאחורי הספסל ואז..הוא נזכר. "אני מאמן ארגנטינה, אני חוזר לעצמי", חושב לעצמו ושוב הידיים על החזה.
ואז הלם. חור גדול בהגנה של ארגנטינה ודרום-קוריאה מצמקת ל-2:1. מראדונה מחזיק את הראש ולא מאמין. הידיים נשארות על התלתלים והעיניים כלא רואות. שוב עוברות כמה שניות ומראדונה נזכר שהוא חייב להיות האיש שידרבן את השחקנים שלו. מחיאות כפיים קצובות וטפיחות על השכם לכל שחקן שיורד לחדר ההלבשה. בלב, הוא אוכל את עצמו. איך הוא קיבל כזה גול? אם הוא לא היה עם חליפה אז היה פה בלאגן.
המחצית השניה נפתחת בלחץ קוריאני ומראדונה קפוא. הוא יודע את מי הוא צריך, את מסי. הבעיה שליונל לא נכנס מספיק טוב למשחק, מאבד כדורים ומתוסכל שלא הכל עובר דרכו. דייגו קורא אליו את מסצ'ראנו ואת דה-מיקליס ומצביע על הילד. הוא רוצה את הכדורים ברגל שלו. את מסי הוא לוקח דקה אחרי אליו, לוחש לו באוזן ושולח אותו לקרב. הרי אין בעולם מישהו שמכיר את ההרגשה של אומה שלמה שיושבת לשחקן צעיר על הכתפיים.
5 דקות עברו, מסי עשה שני סלאלומים שאמורים להכניס אותו למשחק ודייגו מוחא כפיים בהתלהבות. דרום-קוריאה מחמיצה באחד על אחד ודייגו שוב רוצה לראות את הכוכב שלו לוקח אחריות. עושה רושם שהמשקל הרב שעל כתפיו של מסי מכביד עליו ודייגו מנסה לעזור כמה שהוא יכול. יאללה החליפה, מה הוא היה נותן כדי להוריד אותה.
ואז מסי במהלך התקפי גדול שמגיע לרגליים של היגוואין ומראדונה מוביל 1:3. כאן ממש נשכחו החוקים, דייגו נכנס למגרש ומסמן בתנועות אגרוף "יש!". נותן טפיחה לגוטיירס וצועק להיגוואין משהו בספרדית עם סימון בידיים של "רק אתה, רק אתה!". בלב הוא שר "ואמוס ארגנטינה", אבל רק בלב.
מרגע זה דייגו מבין שהוא חייב גם לתת קצת שואו לקהל. החליפה כבר לא מפריעה כי הרביעי באוויר. כדור טועה מגיע לספסל ארגנטינה ודייגו עוצר אותו בעקב לקול תשואות 84 אלף הצופים ב"סוקר סיטי", מוסיף קריצה לספסל וחוזר לעמידה הרצינית עם הידיים על החזה.
רבאק, אין אחד באצטדיון שקונה את זה. יאללה, דייגו, אנחנו יודעים שהמאמן היום של ארגנטינה הוא אותו אוהד משוגע שכמעט נפל מהמרפסת אחרי שער של בוקה ב"בומבונרה". כולם יודעים שאתה משוגע ואתה מוזמן להראות את זה. ארגנטינה שלך נהדרת אז אפשר להשתחרר.
בחילוף של היגוואין דייגו באמת מאבד הכל ומחבק את החלוץ שלו עד שהיגוואין עצמו כבר הודף את דייגו בתנועה של "עזוב, לא נעים. תודה, אבל לא נעים". דייגו חוזר לספסל, מחליף עוד כמה חיבוקים ואז שריקת הסיום מזמינה אותו לאקט המסיים את ההצגה.
רוב המאמנים הולכים בד"כ ללחוץ יד למאמן המפסיד. מראדונה לא ממש מכיר את עמיתו הקוריאני וישר רץ לשחקנים שלו במרכז המגרש. חיבוק לכל אחד ורק מסי מקבל שיחה צפופה מהבוס. הכל כמובן באמצע המגרש. המאמן הקוריאני אגב, נשאר בתחום הטכני ומחכה שכל שחקניו ירדו לחדר ההלבשה.
אבל דייגו זה דייגו. גם החליפה לא מצליחה לעצור את השיגעון החיובי שלו. ביד הוא מחזיק קמע למזל כי הוא לא קאפלו ולא דל-בוסקה. הוא אוהד שרוף של נבחרת ארגנטינה וכל המבקרים יכולים להגיד עליו מה שהם רוצים, בינתיים הנבחרת שלו נראית נפלא. על מסי הוא שומר בצמר גפן, שערים הוא ימשיך לחגוג בטירוף וגם החליפה לא תעצור את מי שרבים רואים בו "אלוהים".
