צפו בכתבה המלאה מחדשות הספורט>>
כמעט חודשייים עברו מאז אותה דפיקה נוראית בדלת של משפחת סמדג`ה. רגע לפני המשחקים האולימפיים בפריז, עומר, בנו של מאמן נבחרת הג`ודו של ישראל נפל בקרב במרכז רצועת עזה. מאז, לאט ובגבורה, הם לומדים לחיות לצד הכאב, מתרגלים לסטטוס החדש, זה שאף אחד לא רוצה להחזיק בו "משפחה שכולה".
"יש לנו עוד תהליך לעבור" מספרת ליאת סמדג`ה, אימו של עומר. "להתמודד עם החפצים והדברים האישיים שלו. ביום שישי פתחנו בפעם הראשונה את הארגזים שלו, הרחנו אותם, ראינו דברים רגישים, זה מאוד מטלטל".
ביום ראשון האחרון חברו יחד משפחה חברים וחניכי תנועת "רוח הלוחם" למסע של שישה קילומטרים לזכרו של עומר. זה היה אירוע ההנצחה הראשון מאז שנפל, והיה בו משהו סימלי. עשרות נערים ונערות מורעלים לפני גיוס צועדים לזכרו של אדם שכלל לא הכירו, אבל היה מכל כך דומה להם פעם.
"מרגע הנחיתה שלי בארץ השבוע האחרון היה מאוד מאוד קשה", שיתף אורן סמדג`ה. "בפריז הייתי עסוק כל הזמן בהכנות לקרבות, וכשהגעתי לארץ פתאום נאלצתי לחזור למציאות והתרסקתי".
המסע של אורן למשחקים האולימפיים לווה בלבטים קשים. למרות רגשות האבל הקשים הוא נסע לפריז, כדי להוביל את נבחרת הגברים, ואחרי סיום תחרויות הג`ודו הוא חזר הביתה למשפחה עם רגע אחד, שריגש מדינה שלמה, עם הזכיה של פיטר פלצ`יק במדליית הארד.
"כל יום נלחמתי, היה לי מאוד קשה", המשיך אורן. "במהלך אחד הקרבות אפילו הייתה לי מחשבה שאני חוזר לארץ, כי ממש הרגשתי שאני לא יכול להחזיק מעמד, אבל ידעתי בשיחה עם ליאת שרגע אחרי היום האחרון של פיטר אני ישר אחזור הביתה".
לא סתם הסיפור של משפחת סמדג`ה נגע בכולנו, במובן מסוים הסיפור שלהם הוא גם הסיפרו של המדינה כולה. זו שחוגגת יום עצמאות רגע אחרי יום הזיכרון, מעברים חדים, לפעמים קשים מנשוא בין אסונות לשמחות, בין כאב גדול לגאווה עצומה.
"אנחנו חווים משהו שהנפש לא יכולה להכיל והגוף לא מסוגל לעכל, אבל לאט לאט, צעד צעד", סיכמו ליאת ואורן. "אנחנו כואבים מאוד אבל חשים גאווה גדולה על כך שעומר בחר להיות לוחם ולהציל חיים, בחייו ובמותו".
