אמש באצטדיון האתלטיקה בלונדון הייתה לי את הזכות לצפות במרוץ היסטורי. על קו הזינוק ניצבו האנשים הכי מהירים בתולדות האנושות. זה מקרה נדיר בו כל האצנים הכי מהירים של התקופה מגיעים לגמר בלי שאף אחד נעדר בגלל פציעה או משבר כלשהו. מתוך 7 מיליארד בני אדם, נשלחו הנציגים המהירים ביותר להתמודד מול הסטופר. והם ייצגו אותנו בכבוד.
זו הייתה הריצה הראשונה בהיסטוריה בה לא פחות מארבעה רצים השיגו תוצאה של 9.80 שניות ומטה. יוהאן בלייק, ג'סטין גאטלין וטייסון גיי עשו היסטוריה, אבל רק אחד יכול להיות המנצח – אוסיין בולט המדהים, שקבע שיא אולימפי וסיים בתוצאה השנייה בטיבה בהיסטוריה, 9.63 שניות. מרחק חמש מאיות השניה מהשיא העולמי שלו.
ריצת המאה מטר, ככל הנראה האירוע הכי יוקרתי של האולימפיאדה, תפסה אותי במקום הטוב ביותר שצופה יכול להיות בו. בשורה הראשונה, בדיוק מול קו הפיניש. יכולתי לשמוע את הרצים מדברים, יכולתי להריח את הזיעה, יכולתי לחוש במשב הרוח שלהם כשהם חלפו על פניי.
ברגע שהמשתתפים התייצבו על קו הזינוק, פתאום כל 80 אלף הצופים באצטדיון הגועש השתתקו. אני לא זוכר מעולם כזה שקט באירוע ספורטיבי שנכחתי בו, אפילו לא בזמן דקת דומיה. מין שקט שיש בו כדי לכבד את אלו שניצבים על המסלול. התחושה הייתה ש-10 השניות הבאות הן משהו שייחרט בזיכרון של כולנו לנצח.
אני לא מתעסק עם קדושה, אבל הייתה באצטדיון תחושה של משהו דתי. משהו גדול מהחיים. אף אחד לא ביקש מהקהל להיות בשקט, זה פשוט קרה. ובתוך השקט המושלם הזה היו רק נצנוצים של פלאשים מעשרות אלפי המצלמות באצטדיון.
ברגע שנורתה יריית הזינוק, כל השקט הזה התפוגג לגמרי והקהל נכנס לאקסטזה. הצליל שבקע מהאצטדיון היה כזה שאי אפשר להקליט. זהו, פחות מעשר שניות ונדע אם מישהו יישבור את שיא העולם וייקדם את האנושות במאית שניה או יותר, כאילו כולנו נגררים אחריו. ההישג הוא לא רק של שיאן העולם, אלא של האנושות כולה.
קשה להאמין שהיצור המהיר הזה הוא בן אנוש
הפעם, בניגוד לתחרויות קודמות, אוסיין בולט זינק לא רע בכלל, ובכל זאת אחרי 30-40 מטר זה נראה כאילו הוא מפסיד. ואז אתה רואה את היצור האנושי המופלא הזה מעביר מהלך ופותח מבערים. קו הסיום כבר כל כך קרוב, ויש לפניו עדיין ארבעה רצים, אבל כבר ברור לכולם שהוא יהיה המנצח. הספרינט המדהים שלו מספיק לו כדי לתקן ובמטרים האחרונים הוא כבר מספיק לפזול לצדדים כדי לוודא שכולם מאחוריו. הפעם הוא לא הוריד הילוך לקראת הסיום אלא בפירוש המשיך להתאמץ, מכיוון שהעניין נחתך במאיות השניה. אלוף אמיתי.
כשהרצים עברו על פנינו, אני יכול להישבע שהרגשתי משב רוח. זה היה בחטף. עניין של שניה. כמו מכוניות מרוץ שעושות "זוווווום" מולך, ואז פתאום הם נעלמו וכבר לא היו מולנו. קשה להאמין שהיצור המהיר הזה הוא בן אנוש.
בתור מישהו שעושה סרטים דוקומנטריים באפריקה, הדבר האחרון שהייתי רוצה לעשות זה להיתקע עם אוסיין בולט בסוואנה עם לביאות רעבות. אני יודע את מי הן ישיגו, וזה לא את בולט.
ממחקרים שיצא לי לקרוא, אני מבין שבולט רץ במהירות של 45 קילומטר לשעה. בן אדם עם רגליים, כן? בלי מנוע בנזין או טורבו. אדם בשר ודם שרץ. אז נכון שאריות רצים יותר מהר (80 קמ"ש) וצ'יטות עוד יותר מהר (120 קמ"ש), אבל יכול להיות שהוא יכול להשיג צבוע. מצד שני, צריך לזכור שהצבוע לא מוותר, והוא יכול לרוץ במהירויות גם למרחקים ארוכים.
כולנו שותפים להיסטוריה
בדרך כלל יש לאצנים המהירים אורך חיים קצר במקצוע שלהם, אבל בולט קורץ מחומר של אלופים אמיתיים, והוא למעשה הראשון מאז קארל לואיס הגדול שזוכה פעמיים ברציפות במדליית זהב באולימפיאדה. פלא שהוא כרע ברך בסיום המירוץ ונישק את המסלול? אין ספק שהוא מבין כמה מדובר ברגע גדול.
לאומה הג'מייקנית זה בכלל היה יום גדול. אלמלא מתיחת השריר של אסאפה פאוול במהלך המירוץ, הוא יכול היה לגמור בין שלושת הראשונים ואז שלושת המדליות היו הולכות לאצנים ג'מייקנים. כל זה, בדיוק 50 שנה אחרי שג'מייקה זכתה לעצמאות מהבריטים. איזו סגירת מעגל מדהימה בלונדון.
מדובר בהישג שלא היה כמוהו כבר 100 שנים, מאז אולימפיאדת שטוקהולם 1912 – אז רלף קרייג, אלווה מאייר ודון ליפינקוט האמריקנים סיימו בשלושת המקומות הראשונים של המירוץ. אגב, התוצאה המנצחת של קרייג הייתה 10.8 שניות, פחות מהיר משלי אן פרייזר שזכתה בריצת ה-100 מטר לנשים שלשום עם תוצאה של 10.75. גם האלופה האולימפית, כמובן, מג'מייקה.
אחרי שבולט סיים לנשק את המסלול, הוא חזר ל"חנדלך" הרגילים שלו. דרך את הקשת הדמיונית שלו וירה (נקווה שהוא יודע לכוון טוב), עשה סיבוב ניצחון מול הקהל שפשוט מעריץ אותו – ואז הוא הגיע ממש מולי וצעקתי לו "בראבו". הוא עצר רגע וסימן לכיוון מקום מושבי "V" עם האצבעות. הייתה תחושה שזה לא הוא עשה את המהירות הזאת, אלא כולנו.