אחרי יומיים של טורניר הכדורסל האולימפי אני בטוח בדבר אחד - יש הבדל עצום בין נבחרות עם שחקני NBA לכאלה שאין להם (טוניסיה) או כאלה שיש להם בשוליים (אוסטרליה, ליטא). כל זה, כמובן, בלי קשר לנבחרת האמריקנית. ארגנטינה, צרפת ובטח שספרד משחקות ברמת פיזיות אחרת לגמרי. זו אחת הסיבות שהמשחק בין צרפת וארגנטינה היה תענוג.
למרות 8 הנקודות של ג’לבלה ברבע השלישי, טוני פארקר היה מי שניצח את המשחק. ברבע האחרון ארגנטינה לא מצאה לו תשובה. פריג’יוני עשה כל מה שהוא יכול, אבל בגילו זה כבר יותר קשה. לכמה דקות אפילו ניסו את קמפאזו שינסה “להתקרצץ” על הרכז של הספרס, אבל מספר 9 הצרפתי יכול היה לעשות סל מתי שרק חפצה נפשו. הגדולה שלו היא שהוא לא ניסה בכלל: פעם הלך לקו, פעם מסר עוד אסיסט והשיג לצרפתים ניצחון חשוב מאוד במאבק על המקום השני בבית ה”אמריקני” בטורניר.
מהצד השני כואב הלב על מאנו ג'ינובילי. גם בגיל 35 הוא הלב, המנוע או כל מילה אחרת שתבחרו של ארגנטינה. ללואיס סקולה היה קצת יותר קשה מול הגבוהים של צרפת (אחרי החגיגה מול ליטא), אבל מאנו היה בכל מקום. הוא בקושי נח (32.5 דקות בממוצע בשני המשחקים) וכל איבוד או החטאה שלו עלתה לו בבריאות. לראות כל כך מקרוב את אגדת הכדורסל הארגנטינאית היא חוויה מומלצת. אם אתם עוד יכולים להגיע לאולם הכדורסל האולימפי אז אל תוותרו.
עוד דבר שלומדים אחרי 12 משחקי כדורסל, 6 בכל יום, הוא שברור כבר מי הקבוצות הדומיננטיות שייאבקו על המדליה. אם היה ברור שצרפת, ארגנטינה, ספרד וארה”ב ירכיבו את קוורטט חצאי הגמר, אז יש לי חדשות בשבילכם - רוסיה רוצה לערבב מחדש את כל הקלפים.
מאז הזכייה של רוסיה ודייויד בלאט ביורובאסקט 2007, הרוסים מחפשים גארד יוצר ודומיננטי שיוכל לעזור לקירילנקו. בשעה טובה האבדה נמצאה. אלכסיי שבד מראה לכולם למה יש לו חוזה לעונה הבאה ב-NBA ליד החבר קירילנקו. שבד קולע, מטיס את הנבחרת למתפרצות ומוצא בכל פינה את קירילנקו. על הכוכב הגדול של רוסיה באמת שלא צריך להרחיב. במילה אחת - מפלצת. אבל מה שבאמת יכול להביא את רוסיה לרשום הפתעה ענקית היא ההגנה שלה. נכון שסדר המשחקים קבע שהיריבות הראשונות של הרוסים הם לא מאריות הטורניר, אבל לא הייתי רוצה להתחלף עם הסינים המסכנים שלא ממש מצאו את הסל מול החבורה של מאמן מכבי ת”א. לרוסיה יש כח, אתלטיות ושני כוכבים גדולים, וזה יכול להיות מתכון די טוב למדלייה אולימפית.
המבחן הרציני הראשון של בלאט יגיע היום מול ברזיל וכוכבי ה-NBA שלה. האמת שברזיל מאוד מאכזבת עד עכשיו. לא להאמין שבהתקפה שמורכבת מברבוסה, מרסליניו הוארטאס וטיאגו ספליטר יוצאות רק ארבע נקודות ברבע אחד מול בריטניה. למרות שני הניצחונות שלה, ברזיל מאוד מגמגמת. ניצחון של רוסיה והיא תגיע לעימות מול הספרדים עם הרבה ביטחון. שאר המשחקים הם בהבדלי כוחות די ברורים. ארגנטינה תרצה לחזור לנצח ואולי גם לתת לכוכבים שלה קצת לנוח מול טוניסיה וספרד לא תיתן לבריטים לרשום ניצחון ראשון בטורניר.
שמרתי את החבר’ה של לברון וקובי לסיום ולא בגלל שהמשחק שלהם הוא האחרון, בלילה. במשחק מול טוניסיה אפשר היה לראות שעם כל הכבוד לדאנקים הקלילים של אנתוני דייויס, הנבחרת האמריקנית לא מושלמת. טוניסיה קצת הציקה לה ברבע הראשון ורק החמישייה השנייה (הלוואי על כל מאמן לקרוא ככה להרכב של דרון וויליאמס, ווסטברוק, כרמלו, קווין לאב ואנדרה איגואדלה) עזרה לקווין דוראנט וכריס פול להעלות חיוכים. מקראם בן רומדן מטוניסיה יספר לכם (אם תשאלו אותו) שהוא הגיע עד לטבעת כמעט מתי שרצה. במשחקים רציניים יותר או יותר נכון במפגש עתידי מול ספרד זו כבר תהיה בעיה. אני יודע שהם יבואו יותר רציניים, אבל זה לא יהיה קל.
בכל מקרה הנבחרת של לונדון 2012 היא ממש לא הנבחרת של בייג’ינג 2008. לפני ארבע שנים האמריקנים, עד כמה שזה אפשרי במקרה שלהם, היו הרבה יותר צנועים. חיוכים גדולים נרשמו בעיקר בגמר. הפעם הספסל של ארה”ב התפקע מצחוק כל המשחק, לפני המשחק הם היו עסוקים בריקוד שלהם ותוך כדי גם המעודדות היו לא פחות מעניינות מההסברים של קואץ’ קיי. אולי זו המחצית השנייה הצפויה, אולי סתם ירידת מתח, אבל האמריקאים שוב נראים זחוחים.
