התקשורת העולמית המשיכה לנסות ולפענח את מה שעבר באמת על שיאנג באותו יום ארור גם שבועות רבים לאחר הכתם הכי גדול בקריירה שלו. תיאוריות הקונספירציה צצו כפטריות אחרי הגשם. היו כאלה שטענו כי הסיבה המרכזית לפרישה הייתה חוסר היכולת של הסיני לעמוד בלחץ הציבורי העצום שהופעל עליו והפחד מהפסד אפשרי מול המתחרה הבכיר שלו שיאן העולם דיירון רובלס. תיאוריה אחרת, מדברת על כך ששיאנג באמת היה פצוע בעקב אכילס ושפרט זה הוסתר מהקהל בשל החשש שהספונסרים הרבים שהשקיעו באתלט, יזנחו אותו ברגע השיא ושהוועדה המארגנת של המשחקים לא יכולה להרשות לעצמה מצב של יציעים ריקים באצטדיון האולימפי בשל היעדרותו של האייקון משנחאי.
כך או אחרת, נראה ששיאנג עבר תהליך שיקום ארוך. 4 חודשים אחרי טראומת המשחקים האולימפים, ביצע ניתוח ברגלו הפצועה. בהצעת מאמנו, קיבל שיאנג גם טיפול פסיכולוגי בארצות הברית שסייע לו להשתקם מהשוק הגדול, בדיוק כמו שעבר הישאם אל גארוז' האגדי בין ההפסד בסידני לניצחון באתונה. שנה לאחר מכן דילג שיאנג על אליפות העולם בברלין בשל פציעה ובמהלך 2010 השתתף רק בשלוש תחרויות פתוחות. האירועים הבודדים שפקד בשנתיים הללו נערכו בעיקר ביבשת אסיה. רץ המשוכות חזר לעניינים עם מדליית הכסף שהשיג באליפות העולם בדגאו. אגב, רובלס שחצה ראשון את קו הסיום בגמר נפסל בשל נגיעה ביריבו הסיני במהלך הריצה.
ב-2012 הגביר שיאנג קצב לקראת המשחקים האולימפים שאמורים להיות האחרונים שלו. הסיני בן ה-29 סיים שני בריצה ל-60 מטרים משוכות באליפות העולם באולם במרץ, כשהוא שובר את השיא האזורי בזמן של 7.49 שניות. חודשיים לאחר מכן הוא השווה את שיא העולם (12.87 שניות) בליגת היהלום ביוג'ין, אך התוצאה לא תיכנס לספרי ההיסטוריה משום שנרשמה בעזרה רוח גבית חזקה מהמותר. שיאנג קבע 12.97 מול הקהל הביתי בשנחאי בחודש יוני והוכיח שהוא נמצא בכושר מעולה. בתקופה האחרונה עובד הסיני על שיפור הטכניקה שלו והפחתת מספר הצעדים מ-8 ל-7 לפני המפגש עם המשוכה הראשונה, כדי לנסות ולנפץ פעם נוספת את שיא העולם.
למרות הקאמבק המרשים של שיאנג, מאמנו סון היפינג מנסה להוריד פרופיל בכל הקשור בהצבת היעדים באולימפיאדה: "ליו שיאנג של היום, זה לא ליו שיאנג של השנים האחרונות. ככול שהוא מתבגר, המצב הגופני שלו נמצא בנסיגה ולשרירים קשה להתאושש כאשר נוצר עליהם עומס. הוא עדיין סובל מפציעות ישנות". אין אדם שמכיר את שיאנג יותר טוב מהיפינג. המאמן שפרץ בבכי במסיבת העיתונאים המפורסמת אחרי עוגמת הנפש בבייג'ין היה זה ששכנע את הוריו של שיאנג להעביר את הבן הכישרוני מקפיצה לגובה לריצת משוכות, כשהבין שהנער הרזה לא יגבה מספיק כדי להתחרות ברמות הגבוהות ביותר.
אחרי פרישתו של הכדורסלן יאו מינג, הפך שיאנג באופן בלעדי לספורטאי הנערץ ביותר בסין. נראה כי תושבי הרפובליקה העממית כבר סלחו לו על תקרית בייג'ין משום שעבור רבים שיאנג עדיין מהווה סמל להצלחה וגיבור לאומי, ואפילו הספונסרים הגדולים (נייקי וקוקה קולה) לא חדלו מלתת לו גיבוי. אסור לשכוח ששיאנג היה לאתלט הסיני הראשון שזוכה במדליית זהב באתלטיקה (אתונה 2004) – מקצוע שעד לאותה עת לא נחשב לפופולארי במיוחד במדינה הקומוניסטית שיצרה הרבה יותר ג'ודואים, שחקני בדמינטון, פינג פונג שולחן ומתעמלים מעולים. בזכות הדחיפה האדירה של שיאנג, התוכנית של משרד הספורט הסיני עברה להתמקד גם בענפים הטכניים יותר כמו קפיצות למים, קליעה וכמובן אתלטיקה.
הישגיו של שיאנג תרמו רבות לא רק לספורט הסיני. עד התואר באתונה, נתפסה ריצת 110 משוכות כמקצוע המזוהה באופן כמעט בלעדי עם אתלטים בעלי שורשים אפריקנים. הדומיננטיות של שיאנג בשנים האחרונות מוכיחה שההצלחה בענף אינה מושתתת אך ורק על כוח ומהירות, ושנתוני פתיחה פיזיולוגים טובים יותר לא מבטיחים ניצחון. מקצוע המשוכות הוא קודם כל עניין של טכניקה: בזינוק, במעבר החלק בין המשוכות ובספירת הצעדים. "אם אני צריך להמר על מנצח בלונדון, הייתי שם את הכסף שלי על ליו שיאנג. משום שהוא האתלט בעל הטכניקה הטובה בסבב העולמי וממעט לעשות טעויות", סיכם שיאן העולם לשעבר קולין ג'קסון. זכייה נוספת בזהב תהפוך את שיאנג לא רק לאגדה בארצו, אלא גם תקבע את מעמדו כאחד האתלטים הגדולים בתחומו.
