רק הטובים מתים צעירים
"הם אומרים שיש גן עדן למי שימתין.
חלק אומרים שזה יותר טוב, אבל אני אומר שזה לא.
אני מעדיף לצחוק עם החוטאים מאשר לבכות עם הקדושים,
החוטאים הם הרבה יותר כיפיים, אבל רק הטובים מתים צעירים" - בילי ג'ואל
הערב ב-23:30, ספורט 5 גולד: "אחים" - סרטו של ולאדה דיבאץ' על חברו הטוב פטרוביץ'
יש כדורסלנים שגורמים גם לכאלו שאוהבים להיות בבית, לבוא לראות אותם משחקים. דראז'ן פטרוביץ' היה מיחידי הסגולה האלו שגרמו לאריק איינשטיין לוותר על התה, הלימון והספרים הישנים וללכת ליד אליהו לראות את הפועל תל אביב שלו משחקת מול ציבונה זאגרב בחצי גמר גביע קוראץ' של 1988.
ספק אם אריק לקח החלטה טובה יותר בחייו. "פטרו" קלע 59 נקודות בתצוגה הגדולה ביותר של השחקן האירופאי הטוב ביותר שהגיע לארץ. למרות ההפסד, אוהדי הפועל ת"א עמדו על רגליהם ומחאו לו כפיים בהתלהבות. גם הם הבינו שזכו למחזה נדיר. פטרוביץ', אגב, אמר בלקוניות אחרי המשחק ש"היו לי טובים יותר". במקרה הזה הוא לא היה רק צנוע, הוא גם היה צודק. לפטרוביץ' באמת היו משחקים טובים מזה בקריירה. כמה אנשים כאלו אתם מכירים?
מחר יצוינו עשרים שנה למותה בטרם עת של האגדה שענתה לשם דראז'ן פטרוביץ', זמן טוב להיזכר באחד השחקנים החשובים בהתפתחות של המשחק, האיש שתרם יותר מכולם לכך שכמעט כל קבוצת NBA מחזיקה היום בשחקן אירופאי. שחקנים שפעם לא היו נכנסים לפנקסי הסוכנים נבחרים היום בסיבוב הראשון של הדראפט עוד לפני שקרעו זוג נעליים. הם חייבים את זה לפטרוביץ'.
ממרחק הזמן ברור שדראז'ן קופח מאוד בתקופתו ב-NBA. אחרי שנים בהם היה השחקן הטוב באירופה, בתקופה בה היו כאן ענקים כמו ארווידאס סאבוניס וקלעים אדירים כמו ניקוס גאליס ואוסקר שמידט, הוא הגיע לאתגר הגדול הבא וקיבל אתגר אליו לא היה מוכן. בשנה הראשונה שלו בפורטלנד הוא זכה ל-12 דקות למשחק בלבד. קל להישבר כשאתה יודע שאין סיכוי שייתנו לך דקות כשקלייד דרקסלר וטרי פורטר מאיישים את הבק קורט, אבל זה רק גרם לדראז'ן לעבוד קשה יותר.
ב-1990 - בקיץ שאחרי עונת הרוקי שלו, פטרוביץ' היה שותף לזכייה באליפות העולם עם יוגוסלביה. זה הגיע אחרי ניצחון בחצי הגמר על ארה"ב (בלי המקצוענים) שכללה את אלונזו מורנינג, כריסטיאן לייטנר, כריס גאטלינג והמאמן מייק ששבסקי. פטרוביץ' הגאה ידע מה הוא שווה והיה קשה לו להבין למה הוא לא מקבל הזדמנות ראויה, אבל אפילו הוא לא היה מוכן לקבל את זה שממוצע הדקות שלו ירד ל-7.5 למשחק בעונה הבאה. "כשאתה רואה מישהו שמגיע ראשון לאימון ועוזב אחרון, אתה חייב לתת לו כבוד", פירגן קלייד דרקסלר, שהתפלא למה היוגוסלבי לא משחק יותר. כשהעסק לא השתפר, פטרו בהחלט שמח לעזוב לניו ג'רזי.
שם, אפילו האמריקאים סוף סוף הבינו מי זה הבחור הזה. כשהנטס נתנו לו את דקות המשחק שמגיעות לו, כולם הבינו שפורטלנד שוב פספסו בענק. זה לא רק עונות של 20.6 ו-22.3 נקודות למשחק בהתאמה בשנתיים המלאות שלו בניו ג'רזי (באחוזים מדהימים של 51 מהשדה ו-45 מהשלוש), אלא גם הצטיינות במה שנחשב עד אז לנקודת החולשה של האירופאים – קשיחות, נחישות ונכונות לעבודה קשה.
דראז'ן היה איש של מספרים, אבל מספרים לא הגדירו אותו. הוא אמנם חתום על רשימת שיאים מדהימה, כולל 112 נקודות במשחק בליגה היוגוסלבית (40 מ-60 ל-2, 20-10 לשלוש, 22-22 מהקו), או 62 נקודות בגמר גביע אירופאי במדי ריאל מדריד. אבל זה לא מה שעשה אותו כל כך מיוחד. הוא אמנם זכה בשלוש מדליות אולימפיות, שתי מדליות אירופיות ושתיים מאליפויות עולם, אבל כדי לראות אותו בגדולתו היה צריך לראות אותו דווקא במשחקים הקטנים, אלו ששחקנים ברמתו היו יכולים לוותר עליהם. כמו למשל המשחק חסר החשיבות במוקדמות היורו באסקט אליו נסע, וממנו לא חזר.
תאונת הדרכים הקטלנית באוטוסטרדה בדרך למינכן היא אחד הרגעים העצובים שאני מכיר בתולדות הספורט. רגע שאחריו נשארת רק את השאלה חסרת התקווה, "למה דווקא הוא, למה עכשיו"?. דראז'ן נבחר לחמישיה השלישית של ה-NBA ב-1993 והיה בדרך לקבל הכרה ככוכב על בליגה הטובה בעולם. הוא יכול היה להפוך לפורץ דרך גם בחייו. רצה הגורל, והפריצה הגיעה רק אחרי מותו.
"היה תענוג לשחק נגד פטרוביץ'. הוא התחרה מולי בגישה אגרסיבית, בלי לחץ ותקף אותי כמו שתקפתי אותו", אמר עליו לא אחר מאשר מייקל ג'ורדן בכבודו ובעצמו, זה שפטרוביץ' הושווה אליו באירופה. MJידע לזהות ולהעריך תחרותיות ותשוקה כשהוא נתקל בה.
יש רגע אחד בסרט עוצר הנשימה "פעם אחים" שמכיל בקליפת אגוז את כל התמצית שלו. ולאדה דיבאץ', הענק השקט והנחמד, מבכה שם על כך שלוקח שנים רבות לבנות חברות ומספיק רגע אחד כדי להרוס את הכול. הסיפור של פטרוביץ' ודיבאץ' הוא על איך רגשות פטריוטיים גברו על רגשות קרבה אנושיים, על איך דגל קרואטיה היה חשוב לדראז'ן הקרואטי יותר מהידידות הארוכה עם דיבאץ' הסרבי.
גם בקטעי המשחק של דראז'ן אפשר לראות את הגאווה שלו, שהייתה בעיקר מודעות לכך שבשיאו הוא בלתי ניתן לעצירה. הוא היה אחד שרוקד על המגרש, ובעל בטחון עצמי של אחד שיודע שברוב הפעמים שיזרוק לסל, הכדור ייכנס. הוא היה גאה אבל לא שחצן, הוא היה למעשה בלתי ניתן לשחזור. המוות שלו הרג גם את שמחת החיים של דיבאץ', דינו ראדג'ה וטוני קוקוץ', חבריו לנבחרת יוגוסלביה המיתולוגית של סוף שנות ה-80. אמא שלו נאלצה להתנחם במשפט שאמר לה מישהו על הקבר "אל תבכי עליו כי הוא לא שייך רק לך, הוא שייך לכולנו". גם 20 שנה אחרי.
