אני לא יודע איך קוראים ליושב ראש ההתאחדות לכדורגל בהולנד ואין לי גם שום כוונה לחפש את השם כדי עאלק להרשים אתכם. בכל מקרה, מי שלא יהיה הבחור הוא צריך היום בבוקר לעשות אחד מהשניים – לפטר את ואן חאל לאלתר ולתת לעוזר להעביר את חצי הגמר או לכל הפחות להוציא הודעת התנצלות בפני השוער הראשון סילסן. כדי להבין למה בואו נתייחס רגע לטענות הרופסות שנשמעות בזכות ההחלטה, אחת אחת.
"זה רבע גמר מונדיאל. רוצים לנצח"
לפני שמגיעים לואן חאל וההחלטה שלו צריך לזכור מה זה הולנד. מאז ומתמיד נבחרת האוראנג' היתה סמל לדרך. סמל לכך שהנצחון הוא לא חזות הכל, לא המטרה היחידה שאין בילתה. הויכוח הניטש במדינה על שינוי השיטה כדי לנצח, גם אחרי הנצחון הענק על ספרד, יכול להתקיים רק במדינה כזו. אלא שהמרחק בין שינוי שיטה טקטית לזניחת הערכים באקט סופר שימון מזרחי כמו אמש הוא גדול. גדול מאוד.
אסור להתבלבל. מה שראינו זה מאמן שאומר לשוער שלו שהוא כלום. אוויר. פיון. כלי ריק. וזה אותו שוער שרק שלוש דקות (3 דקות!) לפני זה השאיר אותו בחיים עם הצלה ענקית. הספורט המקצועני גם ככה הפך את השחקנים לכלי מסחר, למטבע עובר לסוחר הכי עשיר שרוצה לנצח בזכות הכסף בלבד. תתארו לכם שעל הקוים היה רומן אברמוביץ' עושה חילוף כזה ודמיינו את התגובות אז.
מה ואן חאל אומר לנו בעצם? הוא אומר לנו אין כבוד לשוער או לכל שחקן אחר. אין שום ערך למסורת, לרגשות של השוער הראשון, לכבוד, ללב. אין כלום. יש את הנצחון. הוא מעל הכל. הוא חזות הכל. הוא הדין והדיין. זה ציני וזה עלוב. והכי עצוב לקרוא את כל אלה שמטיפים ביום יום נגד כל זה ומתיישרים כשזה קבוצה שהם בעדה.
"גאון! הוא הראה לו את הוידאו!!!!"
עד עכשיו יצאנו מנקודת ההנחה שההחלטה המקצועית עצמה היתה נכונה. אבל בואו נבדוק גם את זה . מעבר לעובדה שסילסן היה חם (וכל שוער מתחיל יסביר לכם כמה זה חשוב שאתה "במשחק") ואן חאל בעצמו חושב שהוא שוער טוב יותר, הטיעון המרכזי של מצדדי ההחלטה הוא שזה "גאוני" להראות לקרול את הוידאו. מקצוענות מזן חדש. בדיחה.
כלומר, לא צריך להכין את השוער הראשון שלך לבועטים של קוסטה ריקה מראש. עדיף לשמור חילוף. כלומר, קרול הוא סופר מן – הוא ישב שם בדקה ה-115 בשיא הריכוז, הקשיב וקלט הכל. חבל מאוד שאין לנו את הוידאו של ההנחיות כדי לבדוק כמה מהן באמת התממשו. קרול הוא שוער טוב שעשה מה שהרבה שוערים היו עושים במצבו – חיכה לראות לאן נבעט הפנדל וזינק לשם. זה הספיק לו להדוף שתי בעיטות שרוב השוערים ברמתו היו הודפים. זהו. הסיפור של הפנדלים הוא בכלל הבעיטות הפנטסטיות של ההולנדים.
לספר לנו שלהכניס שוער לפנדלים זו החלטה מקצועית גאונית זה לא רק גניבת דעת זה פשוט רמאות או הסתנוורות מוחלטת ממבחן התוצאה. מה שואן חאל עשה זה מה שעושים בפנדלים – הוא הימר. אבל הוא לא הימר על קרול הוא הימר על עצמו. יפסידו או ינצחו הוא יהיה בכותרות. וזה מוביל אותנו לנושא הבא – השאלה הפסיכולוגית.
"ראיתם איך השוער הראשון שמח? אין, גאון הואן חאל הזה!"
ערכים והחלטה מקצועית הם נושא שנתון לויכוח. חלק יצדדו בגישה השימון מזרחי, חלק יגידו ששוער טרי עדיף. זכותם. אבל בואו ננסה להבין את המבנה האישיותי שמאפשר צעד כזה. כי כדי להחליף את השוער הראשון שהביא אותך עד הלום, רגע לפני מה שיכול להיות הרגע של החיים שלו צריך אופי מיוחד. לא רק קבלת החלטות בעייתית.
אין מנוס מלקבוע שואן חאל הוא נרקסיסט. הוא שם את עצמו לפני ההצלחה של הנבחרת ולפני כל ערך אחר. הוא מנסה להראות לכולנו שגם את הפנדלים, בהם מאמן הוא כביכול לא פקטור, הוא ניצח. והוא הצליח. כל הכותרות מדברות על חילוף גאוני. הוא גיבור היום.
אז סילסן שונא אותו. זה לא מעניין אותו (ומי שחושב שסילסן מבסוט שיפנה לאייל ברקוביץ') אז הכדורגל ייפגע. העיקר שואן חל ניצח. שאותו יזכרו. שעליו ידברו. אין פלא שאף אחד מהשחקנים שלו בעבר לא אוהב אותו. הוא כ"כ עסוק בלהוכיח שהוא יודע טוב יותר מכולם שזה מגוחך. למזלו יש לו יכולות אדירות לספק קבלות בטווח הקצר. אבל מאז שהוא הפך לגדול, בשום מקום הוא לא נשאר לטווח ארוך כי מה שנשאר אחרי הכותרות זה אנשים. ואנשים שונאים אותו. או במקרה הטוב לא מסתדרים איתו.
עכשיו תנו לו כפיים. הוא אמנם ציני, רשע, שקרן. אבל מצליח. כמה אנחנו אוהבים מצליחנים.
* כותב שורות אלה קפץ לשמים כשהולנד עלו