וואוו. לאצטדיונים מונומנטליים יש זמזום. רחש כזה שהולך וגובר ככל שאתה מתקרב אל האצטדיון. זה לא רק השירה או הרעש שעושים האוהדים, זה משהו אחר - סוג של תכונה ששמורה למקומות מסוימים שנחה עליהם הרוח. את הייבורי למשל שמעת הרבה הרבה לפני שראית אותו. גם את אצטדיון גאון ביפו ואפילו לוסרמיל קשישא. לרחש הזה – שהוא הרבה פעמים בראש – יש מקום של כבוד בהפיכת הכדורגל לדת שהוא היום. ולמונדיאלים יש רחש משלהם.
סופר בשם אמברוז בירס אמר פעם ש"אהבה היא שיגעון ארעי שניתן לרפאו באמצעות נישואים". אחרי כמה שנים שהתחתנו עם כדורגל ברמות הכי גבוהות, הריגוש קצת נעלם. גם הילדים – בדמות אצטדיונים חדישים – כיבו קצת את הלהבה. והתקשורת, אוי התקשורת. הרחש פינה את מקומו לתקתוק המצלמות וצעקות של האישה. או של פרימו. או על פרימו. כבר קשה לזהות.
רק שפתאום במשחק השני, זה שברזיל ופיפ"א לא היו מעורבות בו והוא כביכול לא מעניין זה התחיל. הרחש ששמור למשחקים במונדיאל. והפעם בווליום מטורף. היסטרי. היסטורי. ומאז הוא רק מתגבר. כן חברים, בכל סוף פסקה פלצנית מסתתר אוהד מתלהב. וזה הזמן להגיד וואווו!!! איזה סוף שבוע אדיר של כדורגל קיבלנו. רומנטיקה של כדורגל במיטבה. וזה יכול היה לקרות רק במדינות דרום אמריקה או באנגליה – מקומות שהרעב לכדורגל בהן הוא אמיתי ועדיין טהור (ברובו).
ניי-מר. זה התחיל עם טעם מר. הכי רע שיש. עכשיו קצת קשה לזכור אבל ביום חמישי בלילה הכדורגל הפך שוב שולי. השיחות היחידות ברשת היו על השופט ובישראל כמובן גם על צוות השידור. סוגיית השופט היא פשוטה – פיפ"א רוצה שליטה מסוימת ולכן לא תאפשר טכנולוגיה. טעויות שיפוט גורליות, ולא מהיום, הן כמו טעויות בחשבון סלולר שלכם - תמיד לאותו כיוון. הסיכוי שבצד שני היה נשרק פנדל כזה (או פנדל בכלל שהוא לא הוצאה להורג) שואף לסיכוי שמחר בבוקר תגלו שהבנק טעה לטובתכם ויש לכם בחשבון 600 אלף שקל בלי קשר לנשיאות.
אפשר להבין את פיפ"א. הרי אם ברזיל עפה בשלבים המוקדמים לא רק שמדובר בהפסד כספי, אלא שיש חשש אמיתי להמשך קיומו של המונדיאל הזה. אפשר גם להבין את אולמרט. ואפשר להיגעל.
פרשנות. למזלנו מאז הכל השתנה לטובה. וזה השתנה ברגע אחד ועם לא מעט מזל. אחרי פנדל גבולי לספרד ואן פרסי החליט לעוף לכדור וכבש שער ענק שלא רק הפך את המשחק אלא הפך לדבר הכי מדובר ברשת במקום השופטים ולמעשה שינה את הלך הרוח. בטח קראתם ושמעתם כמה פרשנים גאונים שמסבירים בדיעבד את הגאונות של ואן חל והשמרנות של דל בוסקה. זה לא מה שקרה.
מה שקרה זה שספרד הגיעה למונדיאל 2010 בעוד שהולנד הגיעה למונדיאל בברזיל 2014. למעשה פתחה את מונדיאל 2014. זה לא רק הטקטיקה שניצחה את הטיקי-טאקה, זה האש בעיניים. ספרד נראתה כבויה, פחות מחויבת, עם אנרגיות של צ'מפיונס ליג. בדיוק כמו יוון ואורוגוואי. ההולנדים לעומתם נראו כמי שהרחש באצטדיון מטריף אותם. וזה לא במקרה שהם לא עצרו ב- 1:3 ובטח לא תכנון של ואן חל - זה הפנמה של המעמד, תוך כדי תנועה. זה הרעש הבלתי פוסק בראש.
זה קרה גם לקולומביה שחגגה באטרף שמתאים למסיבות טבע את השער הראשון, זה קרה לקוסטה ריקה הנפלאה, זה קרה לחוף השנהב וזה קרה גם לאנגליה ואיטליה שסיפקו משחק בקצב אדיר. כי כמו שזה נראה המונדיאל הזה מחזיר אותנו למקורות. למקומות שגרמו לנו להתאהב – לתשוקה, לתחושה שהכל אפשרי, לזמזמום הבלתי פסוק בראש. וזה הדבר הכי נפלא שיכולנו לבקש מסוף שבוע אחד. או כמו שג'ימי הנדריקס אמר את זה: "אתם חייבים להמשיך ולהיות משוגעים. שיגעון הוא כמו גן עדן."
כמה קטנות:
1. האדישות של ארבל ונוימן בשידור המשחק האדיר בין אנגליה ואיטליה וחוסר ההפנמה של גודל המשחק שהם רואים גרוע הרבה יותר מכל טעות בזיהוי. אפס הבנה בכדורגל.
2. מרגיז עוד יותר לדעת שאם אותו משחק היה נערך בין ספרד לארגנטינה הם היו יוצאים מגדרם
3. צפויה שמינית גמר בין ברזיל לספרד. לטובת מי תתערב פיפ"א? והאם המונדיאל יימשך אחרי שברזיל תעוף לנו מהעיניים סופסוף?
4. רגע אחרי שפירלו הודיע על פרישה מהנבחרת בתום המונדיאל הוא סיפק את המשחק הזה. אפשר כבר לתת לו את תואר המצטיין בטורניר ולעשות כבוד פעם אחת כמו שצריך לענק הזה?
5. מה הסיפור עם מצלמת קו השער? שכחו שזה רק למקרים שיש ספק אם הכדור עבר את קו השער?