עכשיו כל זה אפשרי. עתה, אחרי שלסטר הוכתרה רשמית, מי יעז עוד לבטל את הסיכויים של יתר התחזיות. אם השועלים ממרכז אנגליה מסוגלים להצמיח כנפיים ולהגיע לחלל, אין יותר שום סיבה שמטאטא לא יירה, שלסבתא לא יהיו גלגלים, שסוסים לא ידברו עברית, ושנבחרת ישראל לא תגיע למונדיאל.
לכן פסטיבל לסטר, המגיע לשיאו ועולה עכשיו אל הבמה במלוא זוהרו, הוא מוצדק, ואף ראוי שיימשך כמה שיותר. לאגדה הזו יש פוטנציאל להפוך להגדה. יהגו וידברו בה כמו ביציאת מצרים וחציית הים לשניים, וכנראה עד סוף הדורות. ויש כמובן חומר מספיק להרבה יותר מארבע קושיות, ארבע כוסות, דיונים אל תוך הלילה, סיפורים, מזמורי הילה ותהילה, וסעודות חג ומועד.
זהו סדר עולמי חדש. לא פחות. מה שהיה לא יהיה. שארית חייהם של אנשי, אוהדי ועוסקי הכדורגל – נראית החל מהבוקר שונה לחלוטין. שחר חדש הפציע, ואין כל חשיבות לשאלה אם מדובר בזריחה קצרת מועד. לסטר סיטי כבר עשתה את שלה. היא טרפה את הקלפים. הפכה את היוצרות. בלבלה את המוכר. בלגנה את הידוע. זעזעה את איזור הנוחות. שברה דפוסים, ניפצה מיתוסים, דרסה (פסבדו) אמיתות, צחקה למציאות בפנים, טילטלה את המקובעים, והכי חשוב – הפיחה תקווה.
ההצלחה הפנומנלית הזו של אנדרפוקס כה מרוחק מהצלחת, תהדהד בכל הזירות והרבדים. הנהלות יתבוננו על דברים אחרת. הצנועות יאמינו, העשירות ידחפו את היד עוד יותר עמוק לכיס. שחקנים יקבלו השראה. מנג'רים ינסו ללמוד ולהפיק לקחים. מאמנים יצטרכו להצטנע. הם לא יהיו אמורים להתהלך עוד עם תוויות של לוזרים או גאונים. אוהדים יחלמו יותר. עיתונאים ופרשנים יזדקקו לעידכון תוכנה. הרבה יותר ענווה, הרבה פחות נחרצות והישענות על המובן מאליו. אין יותר מובן מאליו. למה שהיה עד אתמול חסר תקדים, יש כבר תקדים. ועוד איזה.
תילי תילים של מילים ורעיונות עוד יופצו, ידוסקסו וינותחו לעייפה בחיפוש אחר סוד ההצלחה הכבירה. אבל האמת היא שלא צריך להתאמץ מדי במרדף אחרי הציפור הכחולה. היא נחה למרגלותינו במלוא יופיה, הדרה ופשטותה: הכישרון ניגן כינור ראשון. לסטר סיטי זנחה את המסורת, הותירה את הכסף הגדול מאחור, שלחה את הטקטיקה למוקדמות, והחזירה את הסגולות האינדיבידואליות לפסגה. אמנם ברור שכישרון לבד איננו ערובה, אבל החל מהיום ברי באותה מידה שכימיה טובה ותלכיד מאוזן עד מבריק אינם רק מנת חלקם של נציגי המערכת הגלקטית עלי מדשאות.
הכישרון הוא המנצח הגדול של המהפכה השועלית משום שלא ניתן להתחקות בדיוק על ערכו, ובלתי אפשרי לחקותו. כאשר במאה ה-21 - הטכנולוגית, מדעית, מנוטרת מכל זווית - איש במועדון ומחוצה לו – כולל המאמן, כולל כולם - לא מסוגל לזהות בתחילת עונה את הגודל המעשי של הפוטנציאל המונח לפתחו, ואין באפשרותו לחזות את מרקם וטעם העוגה לפני שהיא יוצאת מהתנור – מתבקשת מסקנה ברורה וחדה: אין מתכון, לא חובה ממון, אפשר גם בלי ניסיון - אם יש מספיק כישרון.
בספר ובסרט "מאניבול" כבר קיבלנו אינדיקציה לכך שהמהפיכה בת ביצוע. שם הצליח הג'נרל מנג'ר בילי בין להביא את חובטי הבייסבול של אוקלנד אתלטיקס להתחרות בענקיות הענף כמו בוסטון רד סוקס וניו יורק יאנקיז, על ידי התעלמות מכוכבים ומסע רכש המבוסס על נתונים סטטיסטיים, פרופילים ספורטיביים-פסיכולוגיים-התנהגותיים והתאמת שחקנים לצרכים. ההצלחה היתה פנומנלית ותרמה לשינוי דרמטי בתפיסות הניהול השמרניות של הספורט הפופולרי באמריקה.
עכשיו יש גם לאירופה את הבילי בינים שלה – קלאודיו ראניירי ומי שהתעלם מהדיעות הקדומות ומינה אותו. ראניירי אפילו חורת בסיפור הזה מסר משמעותי יותר. לא משום שהוא אסף במו ידיו, תחקיריו וסקאוטיו סגל לתפארת. הוא לא. רוב הצוות והיסודות כבר היו בקינג פאואר סטדיום כאשר האיטלקי נחת שם. אבל ראניירי הפך לצלע לא פחות חשובה במשק כנפי ההיסטוריה ובסדר העולמי הכדורגלני החדש, משום אופיו.
ראניירי הוכיח שגם בני אדם יכולים לנהל. שגם אנשים טובי לב, חייכנים, אוהבי אנוש, מסוגלים להטיל מרות, לזכות בכבוד הראוי ולקטוף פירות. שב-2016, אחרי 150 שנות המשחק הנפלא והפופולארי ביקום, כל המאמנים בכל המקומות, כבר יודעים כמעט אותו דבר, את כל השטיקים וכל השיטות, כלומר הכל. ומה שמבדיל ביניהם – פרט לתקציב - הוא דרך ניהול ההון האנושי. הפסיכולוגיה. היחס. הלב. לסטר סיטי היא תופעה כל כך מרעננת, אהודה, אהובה ורומנטית, גם משום שהיא עצמה באה מאהבה גדולה.
אפילוג
ואתא השועל, ושתא למיא, ושחט את הפרשנים, ומיגר את הנביאים, ובעט במוסכמות, ורמס את השדים, והלם באזרחים, ומעך את הכחולים, והפגיז את התותחנים, וזלל תרנגולים, וכל זה בתרי זוזי. חג גדיא, חג גדיא.
