זה שליונל מסי וקובי ברייאנט מצלמים פרסומות ביחד, אנחנו יודעים. אבל צ'אבי אמר היום משפט שחיזק עוד יותר את הקשר בין ברצלונה לבין לוס אנג'לס לייקרס. "בעוד 30 שנה ייזכרו אותנו כמו שהוים זוכרים את הלייקרס של שנות השמונים", ניתח הקשר. וחייבים לתת לצ'אבי קרדיט כאן. בתקשורת הספורט אנחנו כל הזמן מתעסקים בהשוואות כאלה או אחרות, אבל הוא שם כאן את האצבע על נקודה טובה, מקורית, ומעניינת.
כי בדיוק כמו הלייקרס ההם, של השואו טיים, גם ברצלונה של השנים האחרונות היא קבוצה ששלטה בענף שלה בזכות גישה התקפית שובת עין. ולא היינו צריכים יותר מאשר המשפט הזה של צ'אבי כדי להמשיך ולהיסחף בדמיון ובהשוואות. אז מי הוא הג'יימס וורת'י של ברצלונה? מי הוא הסרחיו בוסקטס של לייקרס ההם? ומה הקשר בין המאמנים?
פפ ריילי
לא, אין כאן טעות. הרעיון המקורי היה לכתוב שפפ גווארדיולה הוא הפט ריילי, או הפוך, זה לא משנה. אבל ברגע שניסינו להגיד את זה המלים התבלבלו לנו בפה, וזה מה שיצא. פפ ריילי. זה משעשע. בכל מקרה, יש המון הבדלים בין השניים, בעיקר בגישה ה-ניצחון-או-מוות של ריילי אל מול האווירה הנעימה יותר שגווארדיולה משרה.
ראשית, שניהם אימנו כאן את הקבוצה בה הם שיחקו כמעט כל הקריירה. שנית, מדובר בשני מאמנים שהם גאונים ביצירת תלכיד ייחודי, בשליטה בחדר ההלבשה ובהחדרת רעב בסגל שכבר זכה בהכל. ואולי חשוב מכל – שניים שידעו בזמן אמת לתת לכלים המבריקים שלהם לרוץ, בלי לנסות לשלוט בהם יותר מדי, כמו שכמה מאמנים אחרים היו מנסים לעשות.
ויקטור ואלדס – ג'מאל ווילקס
סביר להניח שרובכם לא יודעים מי זה ווילקס, אז רק נספר לכם שבין 77 ל-85 הוא היה שחקן לייקרס, זה אומר שהוא זכה איתה ב-4 מתוך 5 האליפויות שלה בעידן הגדול ההוא. בין 78 ל-84 הוא היה הסמול פורוורד הפותח של הקבוצה, תקופה בה קלע – לצד מג'יק וקארים – 19.9 נקודות למשחק עם 5.5 ריבאונדים. הוא היה שחקן חשוב בתקופה הזוהרת ההיא.
אבל 1) סביר שהוא הרוויח מאוד מכך ששיחק לצד כוכבים כל כך גדולים. 2) חלפו 30 שנה מאז אותם ימים, ואף אחד לא ממש זוכר אותו. מישהו מכם מטיל ספק בכך שוואלדס אומר תודה כל יום שהוא גדל בדור הזה של ברסה, או בכך שהוא יהיה מהראשונים שההיסטוריה תשכח, כשיחלפו אותן 30 שנה שצ'אבי מדבר עליהן?
קרלס פויול – קורט ראמביס
צריכים מישהו שייכנס בכל הכוח בכוכב של היריבה? בבקשה. צריכים מישהו שיישא נאום בחדר ההלבשה? הנה לכם אחד כזה. צריכים מישהו שלא איכפת לו לעשות את העבודה השחורה, למרות שברור שיש בו יותר מזה? הגעתם למקום הנכון. צריכים מישהו שכל הזמן יתעסק בשיער שלו? ובכן, זה רק ראמביס. כי את הרעמה שלו, פויול ממש לא מנסה כבר לסדר. ראמביס הוא אמנם לא סמל של לייקרס כמו שפויול סמל של ברסה, אבל הוא כן קליפורניה בדם (נולד שם, שיחק שם בתיכון ובמכללה, ונבחר על ידי הלייקרס בדראפט). והוא יתן את הדם הזה בשביל כל אחד מהחברים שלו.
סחריו בוסקטס – איי.סי גרין
לאל"ף-סמ"ך-ירוק (תודה, שימי) הייתה עונה אחת בקריירה של 15 נקודות ו-10 ריבאונדים למשחק. זה קרה בגיל 30, ב-93/4, השנה הראשונה אחרי שעזב את הלייקרס. אתלטי, חזק, גמיש, נייד, עם המון הבנת משחק. לגרין היו כל הדברים האלה, ועוד. אבל הוא תמיד הרגיש בנוח להישאר מאחור. כשכולם רצו למתפרצות, לרוב בזכות ריבאונד שהוא הוריד, לא הייתה לו בעיה להישאר בהגנה. ובמקרים הנדירים שכוכבי הלייקרס החטיאו זריקה, גרין היה מיד מנקה את השטח עם ריבאונד התקפה, מוסר אותו שוב למג'יק או וורת'י, וחוזר להתעסק בדחיפות. אוי, אם רק היה צוללן, זו הייתה השוואה מושלמת.
ג'רארד פיקה – מייקל קופר
אחד הדברים המשותפים ללייקרס ההיא ולברסה של השנים האחרונות זו העובדה שגם שחקני ההגנה הם כדורסלנים/כדורגלנים מוכשרים. פיקה, למשל, יכול היה להיות מלך השערים של ליגת העל שלנו אם היה מגיע לכאן בתור בתור חלוץ, וזה ממש לא היה רק בנגיחות. כמוהו, גם קופר – ספציאל ההגנה של הלייקרס ההיא – היה יכול לעשות לא מעט דברים בהתקפה. הוא אחד השחקנים הראשונים בתולדות הליגה שאימצו את הקליעה משלוש כנשק שהוא חלק ממשקם, וכשכל החבר'ה היו רצים למעלה (נגיד, כמו בכדורי קרן), לא היה נדיר לראות את קופר מסיים את המהלך עם הכדור ברשת. שזה מה שפיקה באמת חולם לעשות.
דני אלבס – ביירון סקוט
לא השוואה מושלמת, זה נכון. אלבס הוא די סוליסט, לא שחקן קבוצתי במיוחד (לא במובן של "לא מוסר", אלא במובן של "לא איכפת"), וקשה לומר שיש לו הבנת משחק או ראש על הכתפיים. סקוט, גארד מוכשר ואתלטי, תמיד הקריב דקות וזריקות לטובת הכלל, וכמאמן הוא כבר הוכיח שהוא יודע דבר או שניים על כדורסל. אז למה הם כאן, אחד לצד השני? בגלל שבכל פעם שהקבוצה שלהם רצה קדימה, משחרת לטרף, אפילו לא צריך להסתכל הצידה כדי לדעת שהם שם, טסים בכנף, מוכנים לדקור את היריבה ולרוץ מהר חזרה לצד השני. "ציפור", קוראים לזה בכדורסל. שזה הדבר הזה שאלבס פוגע בו בכל פעם שהוא לוקח בעיטה חופשית.
אנדרס אינייסטה – ג'יימס וורת'י
עם 16 אלף נקודות בקריירה, פחות מ-5 אלף ריבאונד, פחות מ-3 אלף אסיסטים, בקושי עם חטיפה אחת למשחק, ועם ממוצע קריירה של 17.6 נקודות ובלי הצטיינות בולטת בשום אספקט סטטיסטי אחר, לוורת'י גליון המספרים מהפחות מרשימים בקרב השחקנים שנבחרו ב-1996 ל-50 הגדולים בהיסטוריה של הליגה. אבל, ממש מכו אינייסטה, מספרים אף פעם לא יוכלו לספר את הסיפור שלו. את הסיפור של מי שתמיד היה שם, ברגע הקריטי, עם קרח בוורידים, כדי לעשות את הפעולה האמיצה, הגאונית, שתכריע את הכף לטובת הקבוצה שלו. נכון, תמיד היו שם שני כוכבים גדולים יותר, אבל לא הרבה שמענו כינור שלישי מנגן כל כך חזק ויפה.
קארים עבדול ג'באר – צ'אבי
סנטר זו העמדה של קארים. בעברית: ציר. זה שהדברים קורים סביבו. האם יש תיאור טוב יותר לעמדה של צ'אבי במגרש הכדורגל? השחקן הזה שלא צריך לרוץ הרבה כדי שהכדורים יעברו דרכו? כשצ'אבי עם הכדור, וכל היתר מתרוצצים סביבו – גם השחקנים שלו, גם שחקני הקבוצה השנייה – סנטר זה בדיוק מה שהוא. ובדיוק כמו קארים, כל כדור שמגיע אליו מיד מחדיר פחד בלב ההגנה.
ליונל מסי – מג'יק ג'ונסון
אוי, כמה הבדלים יש בין השניים. מצד אחד – כוכב הכדורגל הכי יבש, צנון, פלקט ולא מעניין בתולדות המשחק. מצד שני – כוכב הכדורסל הכי נוצץ, שמח, מושך וכריזמטי בתולדות הענף. אבל מה לעשות ששנייהם, כל אחד במשחקו, קבוצתו ותקופתו הוא, היו מסמר הערב? הסיבה לקנות כרטיס? הגאון הנדיר האחד הזה שבכל פעם שנגע בכדור נראה היה כאילו המציא את המשחק מחדש? אז לא, מסי לעולם לא יהיה רבע ממה שמג'יק היה בכל מה שקשור למחוץ לקווים.
אבל על המגרש, איפה שצריך לעשות את העבודה, שניהם תמיד עשו אותה בכזה חן, קסם וגדולה. רוצחים את היריבה בהנאה, וממשיכים למטרה הבאה. כי בסופו של דבר, מה שהופך את ההשוואה שצ'אבי עשה לרלוונטית זו העובדה שגם ברסה וגם לייקרס זכו בהמון תארים. ובלי מסי או מג'יק, כל זה לא היה קורה.
