הלם. אירועי האלימות במשחק בין בני לוד להפועל רמת גן ביום שישי האחרון זיעזעו את כולנו והובילו לתחושות של ייאוש מהכדורגל הישראלי אותן לא ראינו מעולם. אין מילים כדי לתאר את תחושת הרחוב שמאס לחלוטין בכל הקורה בכדורגל ובספורט בכלל. אין ספק שהצילומים המבחילים שמגיעים לכל בית בארץ ובחו"ל מוסיפים גם הם שמן למדורה. אבל השאלה היא מה צריך לעשות הלאה?
מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהתופעה הזו לא תחזור? מה צריך לעשות שלא נעשה עד היום? יש הרבה עבודה וזה לא קל, אבל כל אחד מהמעורבים בעניין חייב לשאול את עצמו האם הוא מוכן לוותר על עמדות והטבות שהשיג במשך השנים. היום צריך לעשות מעשה, בכדורגל והספורט בכלל חייב להשתנות מלמעלה - דרך הניהול.
השלב הראשון הוא לבחור מנהל, להגדיר איך יש לבחור אותו ואת הדרג הניהולי. מי ממנה אותו, למי הוא כפוף ולמי הוא נותן דין וחשבון. בשנים האחרונות אנחנו עדים לכך שראשי התאחדויות ואיגודי הספורט השונים הפכו את הענפים שלהם להצגה של איש אחד, שבה הם השליטים האבסולטיים על הנעשה בענף. הם הגיעו למצב הזה על ידי חבירה לאליטות ספורט בודדות וביחד הם הופכים את השליטה וניהול הענף לנחלתם הבלעדית.
השיטה הזו גרמה למצב שבו חברי הנהלה באיגודים מפחדים לדבר נגד יושב הראש. מפחדים לדבר, מפחדים להביע עמדה ומפחדים לפעול. הם מעידים על עצמם שהם נמצאים בתיאטרון בובות. רק עכשיו בגלל אירועי האלימות המביכים הם מנסים קצת למלמל. האם ייתכן שבישראל בשנת 2012 חברי הנהלה חוששים מלהביע את דעותיהם, במידה שהם מן מנוגדות לדעותיו של היו"ר? האם זה תקין? האם זה ראוי?
השלב הראשון הוא לבחור מנהל, להגדיר איך יש לבחור אותו ואת הדרג הניהולי. מי ממנה אותו, למי הוא כפוף ולמי הוא נותן דין וחשבון. בשנים האחרונות אנחנו עדים לכך שראשי התאחדויות ואיגודי הספורט השונים הפכו את הענפים שלהם להצגה של איש אחד, שבה הם השליטים האבסולטיים על הנעשה בענף. הם הגיעו למצב הזה על ידי חבירה לאליטות ספורט בודדות וביחד הם הופכים את השליטה וניהול הענף לנחלתם הבלעדית.
השיטה הזו גרמה למצב שבו חברי הנהלה באיגודים מפחדים לדבר נגד יושב הראש. מפחדים לדבר, מפחדים להביע עמדה ומפחדים לפעול. הם מעידים על עצמם שהם נמצאים בתיאטרון בובות. רק עכשיו בגלל אירועי האלימות המביכים הם מנסים קצת למלמל. האם ייתכן שבישראל בשנת 2012 חברי הנהלה חוששים מלהביע את דעותיהם, במידה שהם מן מנוגדות לדעותיו של היו"ר? האם זה תקין? האם זה ראוי?
גם עניין השקיפות חייב לעלות על הפרק. גופי הספורט במדינה הם גופים ציבוריים. השערורייה זועקת לשמיים כאשר ההחלטות לא נעשות בשקיפות כלפי הציבור. מבחינתי, החלטה שאינה שקופה היא לא מקצועית בעליל. נוצר הרושם כי התקנון הקיים לא קובע דבר, אלא עצם ההשתייכות של כלל חברי ההנהלה לגוף כזה או גוף אחר, מקורבים למקום כזה או אחר.
אנחנו אמנם במאה ה-21, אך עד שהספורט לא יעבור מהפך ניהולי שבו כל אחד ידע מה מותר לו ומה אסור לו לעשות, מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו, מה חומרת הענישה - אנחנו פשוט לא נתקדם. נמשיך לעמוד במקום ולצעוק לשמיים.
אנחנו ניצבים כעת בפני מערכה משולבת וארוכה וצריך להתחיל את המהפכה מלמעלה. הלפיד נמצא אצל משרד הספורט, שהוא זה שצריך להתחיל להזיז את הדברים ולגרום לרפורמות עמוקות בספורט. השאלה היא האם יש שם את התנאים והאנשים המתאימים שיכולים להצית ולהנהיג את המהפכה, שאותה כולנו, כל האוהבים והעוסקים בספורט, כל כך רוצים. ניהול הספורט הוא הבעיה הראשונה שיש לתת עליה את הדעת, הבעיה הראשונה שדורשת שינוי דחוף. נראה מי ירים את הכפפה.
