העובדה שמאבקי התחתית בשיאם גורמים לכך שמאמנים מוצאים את עצמם על הגרדום, או בדרך אליו, כמעט בכל שבוע מחדש. הלחץ בתוך הפלייאוף התחתון רק גובר, הלחץ להשיג נקודות לא היה כל כך גבוה כל העונה, ובסיום כל משחק כזה הם עוד נאלצים לעמוד מול התקשורת ולענות על השאלות והביקורות. מול המתקפה הזו עומדים המאמנים, לרוב רגע אחרי הפסד, כשהם עדיין סוערים מבפנים (ולעתים קרובות גם מבחוץ), כשכל מה שהם רוצים עכשיו זה שקט, זמן להירגע, לנשום, לנתח את המשחק שהרגע נגמר ואת המשמעויות שלו.
אבל הם לא יכולים לקבל את הזמן ואת השקט הזה. זו מציאות חייו של מאמן שנמצא עמוק במאבקי תחתית. בניגוד לשחקנים, להם יש כמה דרכים, ברובן אינדיבידואליות, למדוד את הצלחתם, הרי שלמאמנים יש רק את מידת ההצלחה הקבוצתית. לכן המקצוע הזה הוא גם כל כך כפוי טובה.
המאמן: האיש בין הפטיש לסדן
המאמנים הם האנשים שעובדים הכי קשה במועדון (מלבד האפסנאים). הם עובדים מסביב לשעון, מנתחים את הקבוצה וכל דבר שקורה בה, יושבים מול הווידאו ומחפשים תשובות, מתמרנים בין אופוריה לדיכאון של עשרים שחקנים, עומדים מול התקשורת ומול הבעלים ומול הקהל, וכל הזמן הזה צריכים לשפר את הקבוצה דרך אימונים ואסיפות, תרגולים ושיחות אישיות וקבוצתיות, תוך שהם מוכרחים להיות עם האצבע על הדופק בכל מה שקורה בקבוצה, ובמועדון בכלל.
וגם אם כל הדברים האלה נעשים על הצד הטוב ביותר, ובסופו של דבר משהו מתפקשש במשחק והתוצאות לא חיוביות – הם הכתובת. הם האשמים. גם אם רק לא מזמן הביאו הישגים או תארים, אפילו באותה קבוצה ממש. כן, עד כדי כך כפוי טובה הוא התפקיד הזה.
לכן עלינו להעריך בעל בית שלא משתגע, נכנס ללחץ ומטריף את המערכת. בעל בית שמאמין במאמן שלו לאורך זמן, גם במה שנראה כרגעי משבר. נכון, כמו שראינו העונה כבר כמה וכמה פעמים עם "הוכחות" סותרות, אין תשובה נכונה וברורה לשאלה "האם ומתי יש לפטר מאמן?". לפחות אצלנו, לא נדיר לראות קבוצה שהתגובה הראשונית שלה לפיטורי מאמן היא צבירת נקודות מהירה בשבועות הראשונים. אבל יש, כאמור, גם דוגמאות הפוכות, או כאלה בהן האפקט הזה התפוגג מהר והתוצאות לא לוו בשיפור ביכולת.
כשאנחנו לוקחים את כל הדברים שאמרנו עד עכשיו ובוחנים את המצב בתחתית, אפשר לראות שיש בה קבוצות שהולכות בדרך הזו, וקבוצות שהולכות בדרך האחרת. וכאלה שהולכות בין לבין.
אלה שנותנים גב
בהפועל חיפה למשל, יואב כץ נתן לניר קלינגר גב רחב, וייתכן מאוד שהקבוצה נמצאת על הדרך הנכונה להימנע מהטראומה של ירידת ליגה, ועוד בעונה בה בכלל חלמו על פליאוף עליון. עם זאת, באמת חבל לראות כיצד בגלל סיבוב ראשון קטסטרופלי, הן מבחינת תוצאות, הן מבחינת יכולת, בזבזו שם עונה עם סגל שצריך להתחרות על פליאוף עליון.
אבל לא במקרה הם הציגו סיבוב שני טוב, שהעלה אותה מעל הקו האדום. היה שם שיפור ברמת הכדורגל, ניצול נכון של שחקני בית איכותיים, משחק התקפה מצוין בראשות שני עושי משחק חכמים (לירן כהן וצרפתי), שני זרים אפקטיבים לחיזוק המערך ושוער טוב כמו קאלה, שלמעט נפילות במשחקי הדרבי נותן לקבוצה הזו יכולת, ניסיון וטמפרמנט אין לקבוצות אחרות בתחתית. בהנחה שהקבוצה תשרוד וקלינגר יישאר, הסגל הזה, בחיזוק שני זרים, צריך לחשוב למעלה, ולא על מאבקי הישרדות. עכשיו הם גם יודעים ממה בדיוק להיזהר.
עוד בגזרת ה"בעלים שנותן/ת שקט" נמצאת כמובן הפועל באר שבע. אלונה ברקת למודת האכזבות עומדת מאחורי אלישע לוי, עוד מאמן עצמו שסימן את הפליאוף העליון כמטרה אבל פספס, ולא במעט. בניגוד להפועל חיפה, שבמשחקים רבים נראית כמי שמצאה את עצמה, הפועל באר שבע נמצאת במצב בו היא חייב להשיג ניצחון, גם בכדורגל "מכוער", רק שיהיה משהו להחזיר איתו את הביטחון לשחקנים שלה. אבל כרגע גם את זה היא לא מצליחה לייצר. לבאר שבע סגל בינוני שהיה צריך לסיים את העונה במקומות 6-9 ונגרר למאבקי הישרדות מבלי שהיה מוכן לכך, וזו הבעיה הגדולה שם. המועדון לא מצליח למשוך שחקנים מהדרג הראשון כשהם בשיא הקריירה, ובמקביל לא מייצר נוער מספיק איכותי כדי לבנות שלד מקומי. בגלל זה הם תמיד נתקעים בתחום האפור, שהוא, כך מתברר, גם התחום המסוכן.
אלה שנלחצו לקראת סוף העונה
קבוצה שלישית שנשארה עם המאמן שלה כל העונה, אבל בנסיבות שונות בתכלית, היא כמובן בית"ר ירושלים. מדהים לראות כיצד אלי כהן, שהצהיר מוקדם יותר העונה ש"אליפות היא לא מלה גסה", נאלץ להזהיר פתאום את שחקניו מפני ירידת ליגה. זה נכון ששחקני הבית של הקבוצה מציגים אופי חלש מול החלק התובעני והגזעני בקהל, שלמרות שהוא מיעוט עדיין משפיע עליהם הרבה יותר מאשר הקהל הגדול, ההגיוני והשפוי של הקבוצה. זה נכון שקרו דברים בעיתוי רע, שפילגו את המועדון באמצע העונה. אבל כאן בדיוק כאן תפקידו של המאמן להחזיק את הקבוצה שלו ביחד, איתנה ונקייה מהתכסחויות פנימיות. בזה כהן לא הצליח והמערכת הלכה ונחלשה.
מצד שני, בבני סכנין ובמכבי נתניה ראינו שידעו להיות סבלניים כלפי המאמנים במשך כל "העונה הסדירה", ודווקא בכניסה לפלייאוף פיטרו את שלומי דורה ואת טל בנין. שני מאמנים שהצליחו בעונה שעברה אבל העונה לא ייצרו מומנטום חיובי לאורך תקופת זמן משמעותית. שניהם לא הצליחו בבניית תלכיד מגובש מקצועית, שגדול מסך חלקיו, ובעיקר שמביא אקסטרות ונקודות גם במשחקים פחות טובים. בפלייאוף התחתון כל אחת מהן תצטרך כנראה לפחות שלושה נצחונות כדי להנצל, וקל זה לא יהיה. סכנין מצידה כבר השיגה את הראשון, תחת מאמן חדש (מרקו בלבול), למרות משחק לא מרשים, אבל היכולת ממש לא רלוונטית מבחינתם עכשיו. רק צבירת הנקודות. עכשיו תור השחקנים בנתניה להגיב בצורה דומה לחילופי המאמנים שם, בתקופה כל כך מאוחרת של העונה.
זה שיורד, הוא גם זה שעולה
בניגוד לארבע הקבוצות שהזכרנו עד כאן, הפועל רמת גן החליפה מאמנים בשלב מוקדם של העונה, ושיפרה את קצב צבירת הנקודות שלה. היא משחקת את הכדורגל היפה והאיכותי מבין קבוצות התחתית, אך הוא מלווה בנאיביות וחולשה הגנתית. מותר לצפות שנצחון החוץ על בית"ר יחזק אותם מבחינה מנטלית.
ולסיום, רק כדי להדגים עד כמה המצב פה נזיל ואין אף נוסחה מנצחת ודאית, מספיק לראות לא רק איך בית"ר עברה ממאבקי צמרת למאבקי תחתית, ואפילו לא רק להיזכר מה קרה עם מכבי חיפה העונה. פשוט תסתכלו על פרדי דוד, מאמן שבתחילת העונה פוטר מקבוצת תחתית ועכשיו נלחם על הכרטיס לאירופה. אכן, תפקיד כפוי טובה הוא המאמן.
