אפרים ניסנבוים ז
אפרים ניסנבוים ז"ל. תמיד היה ראשון (שלישי משמאל)|צילום: מערכת ONE

12 שחקני עבר שכלה משפחת הפועל רמת גן מאז קום המדינה. 12 שחקנים שלבשו את מדי הקבוצה בקרבות שעל הכר הדשא ו-12 לוחמים שמסרו את נפשם במלחמות ישראל במדי החאקי.

בתוך הרשימה העצובה מופיעים גם שמותיהם של אפרים ניסנבוים ודני זילבר ז"ל שנקטפו בטרם עת. השניים שצפו להם עתיד מזהיר עוד כששיחקו בקבוצות הנוער, בחרו להקדיש את זמנם לא רק לטובת הכדורגל, אלא בעיקר לאידיאלים ולשמירת ארץ ישראל. סיפורם הטראגי יהיה חקוק בדפי ההיסטוריה של המועדון הצנום מרמת גן לעד. 

אפרים ניסנבוים (1953 – 1973): תמיד ראשון, גם בקרב
כבר בצעירותו, בעודו מתגורר עם הוריו, חיים ורבקה, אחיו הבכור, נחיאל ואחותו אהובה, החל אפרים ניסנבוים לשחק כדורגל בביה"ס לכדורגל של הפועל רמת גן. "גרנו ברמת גן הוא התחיל לשחק עם חברים שעשו בחינות להפועל רמת גן. המאמן שלו היה זבולי שגילה את הכישרון וליווה אותו כבר מהיותו ילד", סיפר האח ניחאל את זיכרונותיו מילדותו של אפרים.  

"אפרים היה ילד אתלטי שאוהב כדורגל. הוא שיחק מקבוצת הילדים בהפועל רמת גן, ואפילו כשלמד בפנימייה הצבאית הוא היה מגיע לאימונים מיד אחרי הלימודים. הוא היה סוג של מנהיג ולא ויתר על הכדורגל אף פעם", הוסיף האח הבכור.

ברמת גן של שנות השישים החלו לגלות בילד את תכונות החלוץ המרכזי. הגובה והמהירות של אפרים גרמו לבני משפחתו להאמין שגדל להם בבית כישרון אדיר, כך מספר ניחאל: "הוא אהב את הכדורגל, היה חלוץ מרכזי גבוה, מבקיע שערים ובועט בשתי הרגליים. כשהוא התגייס לצבא הוא היה יוצא לאימונים בקבוצת הנוער. הוא לא היה מפספס אימונים. כשאני מסתכל על הכדורגלנים של היום אני בטוח שהוא היה יכול להיות שחקן בינלאומי, אבל מלחמת יום כיפור לקחה אותו". 

אפרים גויס לצה"ל באמצע חודש מאי 1971 והוצב לחיל השריון. ב-7 באוקטובר 1973, בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים הוזנק אפרים, שתפקד כמפקד טנק, אל הקרבות לבלימת המצרים שצלחו את תעלת סואץ. גם אחרי שנגמרה לו התחמושת, הוא המשיך להילחם עם רימונים שהיו לו, עד אשר נפגע הטנק. רק כעבור כחודש נמסרה הודעה למשפחתו שהוא נעדר. "הוא היה חייל מצטיין", סיפר ניחאל על אחיו. "הטנק שלו תמיד הגיע ראשון בכל התרגילים והמבחנים. בגלל זה הוא גם היה בין הראשונים שהוזנקו להילחם במלחמת יום הכיפורים. כשהמצרים עלו על המעוזים הוא יצא עם המחלקה שלו לחלץ ואז הוא נקלע למארב מצרי". 

"הוא היה חצי שנה נעדר. לא מצאו את הגופה שלו", נזכר ניחאל בימים הנוראים שעברו על המשפחה מהרגע שהודיעו שהוא נעדר. "רצינו להאמין שהוא עוד חי. היו תמונות מהשבי המצרי שהציגו במקומות מסוימים כדי שאנשים יזהו אם הם רואים את קרוביהם. הלכנו כל הזמן ולא זיהינו אותו. היתה עדות של הטען-קשר שהוא נהרג, אבל רק אחרי המלחמה, כשהיה הסכם עם המצרים הבנו שאפרים הלך מאיתנו". 

אפרים ניסבוים (ONE) (צילום: מערכת ONE)
אפרים ניסבוים (ONE)|צילום: מערכת ONE

עם דבר מותו הטראגי בהפועל רמת גן החליטו ללוות את המשפחה ואף קראו לקבוצת הנוער על שמו – הפועל "אפרים" רמת גן. "הפועל רמת גן התנהגה מאוד יפה. הם קראו את שם קבוצת הנוער על שמו. פעם בשנה היה משחק נגד קבוצות שונות מהליגה וההורים שלי קנו את התלבושות לקבוצה מרמת גן. הקבוצה התנהגה מאוד יפה. המחווה ריגשה אותנו מאוד. הפועל רמת גן המשיכה במסורת הזו עד שאבי נפטר ואז לא היה מי שיתאם בין הקבוצה למשפחה וזה הפסיק", הוסיף נחיאל.

בעבור לחימתו הוענק לו ציון לשבח מטעם אלוף הפיקוד, האלוף יקותיאל אדם, שבו מתוארים מעשי גבורתו בזמן המלחמה, ומועלים על נס אומץ לבו ומסירותו במהלך הקרב באזור "החווה הסינית", במלאו תפקיד של מ"מ טנקים. 
 

דני זילבר–מנחם (1961–1982): התלתלים והעיניים הצוחקות שבחרו באידיאלים 
כששומעים את סיפור חייו ומותו הטראגי של דני זילבר ז"ל מתנגנות בראש מילותיו של השיר "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", שכתב נתן יונתן. בשנת 1971, אחרי שהייה בת 4 שנים בצרפת, שבו לארץ משפחת זילבר עם הבן דני בן ה-10. 

הילד המחונן, בעל השיער המתותל והעיניים הצוחקות כבש את ליבן של הנערות שלמדו עימו בתיכון "קלעי" בגבעתיים, לא רחוק מהמגרש המיתולוגי של הפועל רמת גן, המכתש.

דני החל להתאמן במדי הפועל רמת גן כשהיה בן 11. "הוא היה אהוד, שקט צנוע, ובחור יפה עם עיניים ירוקות. למרות כל אלה הוא לא היה כזה מתהולל, הוא היה מסור לקבוצה ולאידיאולוגיה שלו", סיפר רביב ספיר, היום חבר הנהלה בהפועל ראשון לציון, אז שחקן הנוער של הפועל רמת גן וחברו הטוב ביותר של זילבר.

גם המאמנים שליוו את דני מילדותו ראו את הכישרון הגדל שגדל והפך להיות קפטן הקבוצה לאורך שנותיו בנערים ובנוער. "זה הבן אדם הכי גדול שאני הכרתי בחיים שלי בלי קשר למותו הטראגי. היה בחור שכל מה שעשה בימי חייו, ואני הכרתי אותו משהו כמו חמש שנים, הוא עשה בלי שום מאמץ והכי טוב מכולם. מלבד שהיה שחקן מצוין וקפטן בנערים, היה פעיל בתנועת הנוער והציונים שלו בביה"ס במגמה ריאלית היה 100 ולא פחות. הוא ידע שפות בתקופה שלא ידעו אז בארץ", סיפר ספיר בגאווה.

כשהגיע לגיל 18 כמו מרבית מחבריו נאלץ דני לבחור אם הוא רוצה להמשיך בכדורגל, מה שהיה מאלץ אותו לשרת קרוב לבית או שהוא מעדיף להתגייס ליחידות חיל הרגלים. "דני החליט שהאידיאלים יותר חזקים מהכדורגל למרות שהוא היה בוודאות מועמד לעלות לקבוצה הבוגרת, וביקש להתגייס לגולני", הוסיף ספיר שהתעקש להבהיר שגולני של שנות ה-70 זה לא גולני של היום, "חשוב להבין שגולני של אז היה בדרך כלל מאוכלס באנשים קשים. כששאלנו אותו למה הוא בוחר דווקא בגולני הוא ענה שמלבד השרות הצבאי הוא רוצה לתרום לאוכלוסיות שיותר קשות. זה היה חלק מהאידיאל שלו. כמובן שהוא היה מצטיין בטירונות וגם בקורס מפקדים. הוא יצא למסלול קצונה באפשרות הראשונה שהיתה לו וגם שם היה מצטיין".

דני חזר להדרכה בבית-ספר למ"כים כקצין מבצעים גדודי והיה מיועד לצאת לקורס מ"פ באוגוסט 1982, אלא שאז פרצה מלחמת שלום הגליל. ב-12 באוגוסט 1982, בעיצומה של המלחמה, שהה דני עם הצוות שלו בסיור מפקדים בביירות. כשהגיע לאחד המחסומים פגע בו, בפגיעה ישירה פגז מרגמה. דני מת במקום, מי ששהה עימו בג'יפ נפצע.

דני זילבר (הימני) במדי הפועל רמת גן (אתר המכתש) (צילום: מערכת ONE)
דני זילבר (הימני) במדי הפועל רמת גן (אתר המכתש)|צילום: מערכת ONE

"בערך שבועיים לפני שנפל, אחרי שכבר החלה המלחמה, דני יצא לחופשה", נזכר ספיר כשדמעות חונקות את גרונו. "הוא הגיע לשחק כדורגל במגרש של ביה"ס קלעי ביום שישי. היינו משחקים שם מידי שבוע. היינו בדרך לפתוח את האימונים לעונת הכדורגל החדשה. ראיתי אותו אז. הייתי בבוגרים. שאלנו אותו אם הוא לא חוזר לשחק, אם הוא לא רוצה לחזור ולהתאמן איתנו והוא ענה שיש דברים כרגע יותר חשובים.

"שבועיים אחר כך שמענו באחד האימונים שנהרג מישהו מהמועדון בשם דני. ישר הבנו כל החברים הקרובים שזה הוא". ספיר וחבריו נטשו את האימון ורצו במעלה הרחוב את בית הוריו שהתגוררו אז ברחוב הסמוך. "הלכנו מתחת לבית של ההורים שלו וראינו את מודעות האבל. זה היה שוק גדול לכולנו. לקח לנו המון זמן לעכל את זה ולי עד עכשיו יש צמרמורות בכל הגוף שאני נזכר בזה. בהלוויה לא היו הרבה מהחברים כי רובם היו בצבא. כל צירוף המקרים של המוות שלו היה מצמרר. ידענו שלא יהיו עוד אנשים כמו דני".

דני נפל ימים אחדים לאחר שהחל לשרת בשירות-קבע בדרגת סגן. מפקדיו העריכו אותו כ"שקט, חרוץ ואחראי בצורה בלתי רגילה. הוא מילא את תפקידו בצורה טובה מאוד, וגילה יוזמה ופתיחות רבה. בכל עשייתו בגדוד בלטו אהבתו ואמונתו בדרך שצהל פועל בה. הוא הצליח לחנך את חבריו הלוחמים במילים ובמעשים".