כשחקן ששיחק לצידו של איציק קורנפיין בבית״ר ירושלים, עוד בימים בהם כולם נזהרו בלשונם בעניינים שכיום נמצאים חדשות לבקרים בכותרות, אני בהחלט מודע לבעייתיות של שחקני בית"ר ירושלים בנושא הרגיש הזה, ומודע למשמעויות של הדילמה שעומדת מולם.
מצד אחד, האמת הפנימית של השחקנים ברורה ופשוטה. העובדה היא שבסך הכול מדובר בשני חברים חדשים שמצטרפים לתוך ההווי של חדר ההלבשה. שני חברים שמטרתם זהה לזו של יתר חברי הקבוצה – ההצלחה שלה.
מצד שני, עומד הגרעין הקשה, הרועש והמאיים של הקהל. זה גרעין שבימים אחרים בהחלט יודע לדחוף. אבל בימים אחרים, בהחלט מסוגל גם לחנוק. וכפי שאנחנו רואים כעת, זה גם גרעין שדורש משחקני הבית שלו הזדהות מטופשת עם ערכים קיצוניים. וזה בטח שלא עוזר לקבוצה.
ולכן, אני מסיר את הכובע בפניו של קורנפיין, על העובדה שהוא זיהה את החשיבות של הקונפליקט בו נמצאו שחקניו, והחליט לדרוש מהם הזדהות קבוצתית מאוחדת, בפומבי, עם המהלך. הפעולה הזו, גם אם אולי קצת מלאכותית, תעזור לשחקנים להרגיש יותר בטוחים – בטוחים בעמדה שלהם מול הקהל, בטוחים במערכת, ובטוחים בחברים שלהם. זה יוסיף כוח לקבוצה שנמצאת בסערה.
ומבחינתי, אם יצליח המהלך הזה ויקבל גיבוי משאר הגורמים החיצוניים, הוא ייקח מעשה שהוא קצת הזוי (אפילו מטופש) בתזמון שלו, ויהפוך אותו להישג שייחקק בדפי ההיסטוריה של הספורט והחברה שלנו בישראל.
יוסי אבוקסיס
הפועל ת"א נראית רע. זה כבר אפילו לא "חדשות". היא צברה 9 נקודות ב-9 המחזורים האחרונים, זה מאזן של קבוצת תחתית. ואיך שלא נהפוך את זה, זה נופל תחת אחריותו של המאמן בכל מקום, בכל נסיבות.
אבל במקום לנסות להרגיע, התחושה שלי היא שלאחר משחקים יוסי אבוקסיס יורה דברים מתוך הרבה רגש, אבל קצת פחות חושב על ההשלכות של הדברים שהוא אומר, בין אם זה ברמיזות על השופטים , על סגל השחקנים ועל יתר האנשים שסביבו. ומה שאולי משחרר ומקל לזמן הקצר, פוגע במקרה הזה לטווח ארוך.
בשעת סערה, קפטן הספינה צריך קודם כל לשמור על האנשים שחותרים ועוזרים להשיט אותה, גם אם יש לו טענות מוצדקות כלפיהם. אם יש כאלה, הרי שיש לטפל בהן בדלתיים סגורות ככל הניתן. וצריך לזכור, זו היתה בחירה של יוסי להגיע ולהשיט את הספינה הזו באמצע העונה.
נכון, עובדתית – הסגל של הפועל קצר מאוד, בייחוד בחודש האחרון. ולכולם שם יש את כל הסיבות המקלות לשחק פחות טוב ולאבד נקודות. השאלה היא איך מתוך המצב הזה מייצרים קבוצה לוחמת, אגרסיבית, מלאת אנרגיות, כדי לחפות על כל זה. ולשאלה הזו הפועל כרגע רחוקה מלמצוא תשובות.
בעונה כזו, ברור שמקום שני ייחשב הישג עבור להפועל ת"א, וממש לא כשלון. שלא לדבר על אליפות. מה לא היה שם? קיץ משוגע, סגל שחקנים לא מאוזן, חילופי בעלים ומאמנים (בנסיבות לא רגילות), שינויים בתפקידי מפתח במערכת ועוד ועוד. ובמצב הזה, גם אם יש לקבוצה שלושה או ארבעה שחקנים נהדרים בחלק הקידמי, זה לא מה שמייצר קבוצה אלופה. בהפועל יש לא מעט שחקנים שמתקשים לייצר כדורגל איכותי לאורך זמן, שחקנים שלא מצליחים לדרוש מעצמם לעמוד בציפיות של מועדון כזה, ובטח שלא לעמוד בהן.
ועדיין, שום דבר לא מאוחר מבחינת אבוקסיס. אפשר לתקן, אבל זה צריך להתחיל מכך שהפועל תיראה כמו קבוצה של פייטרים, קבוצה שמסוגלת להגיב תוך כדי תנועה וגם לשנות קצב אם צריך, קבוצה אגרסיבית על המגרש ובאימונים, חבורה של שחקנים שדורשת מעצמה ושמותחת את היכולת שלה. כל מה שהמאמנים שלה היו כשחקנים. מה שמביא אותנו ל...
אלמוג כהן
מבלי להרגיש, אבוקסיס הביא בחודש האחרון רביעית הגנה חדשה לגמרי, וגם קשר אחורי. זה חצי קבוצה חדשה, וזה אמור להקנות יציבות. וזה חייב להתחיל באלמוג כהן. כהן צריך להביא להפועל אחריות הגנתית, דינמיות (זוכרים שדיברנו על שליטה בקצב?), אגרסיביות, רגש והתלהבות. בקיצור, כמעט כל מה שחסר לה. במידה והבלמים החדשים שצורפו יענקו יציבות, אז בכלל קצב המשחק של הקבוצה אמור לעלות, כי יהיה יותר שקט לחלק הקדמי הכשרוני, שיהיה לו יותר ביטחון בהגנה. כמו כן, המגינים שהגיעו עדיין לא הוכיחו שזה שהם חושבים יותר התקפה בהכרח הופך אותם מספיק איכותיים. זה גם יעמוד למבחן.
צמד בלמים איכותיים וברומטר במרכז המגרש כמו אלמוג כהן במיטבו זה שילוב שבהחלט יכול לייצר קבוצה שונה בחודורוב, קבוצה שלא מוותרת בקלות, ובעיקר תוססת. השילוב הזה צריך זמן כדי לעבוד ולהתחיל להשפיע, אבל עם דרבי מעבר לפינה, יותר מדי ימי חסד הם לא יקבלו מהקהל. בכל מקרה, הדרבי הוא זמן נהדר לשנות מומנטום. זוכרים את הסיבוב הראשון?
טל בנין
בנין הוא איש עבודה יסודי שהגיע בנתניה למערכת שעברה זעזוע. ללא איצטדיון ביתי בתחילת העונה, אחרי פרידה ממאמן מצליח שהיה מחובר לשחקנים במשך שנים, ולאחר עזיבה של כמה שחקני מפתח יצירתיים ודינמיים.
לכן זה ממש לא מפתיע שהחודשים הראשונים היו קשים. הרכש שהגיע לא תאם את השחקנים שעזבו, הקבוצה ושחקני מפתח התקשו להסתגל לשינויי בעמדת המאמן, ומכאן הדרך לאי הבנות ותסכולים הייתה קצרה. בנין ניסה למצוא פתרונות והקבוצה החליפה מערכים כדי למצוא את הנוסחא שתעבוד במשחקים. אבל היא עדיין לא הרגישה כמו קבוצה, ורוב הזמן הייתה סטטית על הדשא, גם בגלל אופי השחקנים. החוסר בחיבור הקבוצתי התבטא גם בהגנה קבוצתית חדירה.
השלב הבא היה, כרגיל, לחשושים וטענות וסדקים במערכת. העסק לא עבד והקבוצה הייתה ממש מעל לקו האדום. או אז ראשי המועדון היו חייבים לקחת החלטה – ברור שצריך שינוי, השאלה איזה. האם מחליפים מאמן, או שמאמינים בו ובעבודה שלו ומשנים שחקנים וניהול בתוך המערכת? מכבי נתניה בחרה באופציה השניה. עם 11 נקודות ב-5 המחזורים האחרונים, ההחלטה נראית כרגע נכונה טובה. וגם אם התוצאות יהיו פחות טובות בקרוב, מה שחשוב זה שההחלטה בעיקר נתנה שקט למערכת.
מכבי נתניה היא עדיין קבוצה עם סגל בינוני השנה, אבל בחודש האחרון טל בנין מוציא ממנה הרבה. הוא החזיר שחקנים חשובים לכושר, הכניס דינאמיות למשחק (מוגרבי, למשל), ומצא הרכב ומערך שהוא מאמין בו ונותן לו קרדיט. במקביל, בהחלט נראה כאילו מוטל'ה שפיגלר נותן תמיכה חשובה בקשר עם השחקנים וההנהלה. ובסך הכל נעשה פה מהלך שמועדונים אחרים צריכים ללמוד ממנו, גם מהבחירה שנתניה עשתה, וגם מהוספת דמות חיונית ומרגיעה למערכת. בימים כמו אלה שעוברים על הכדורגל הישראלי, צריך לזכור את זה – גם אם כשהתוצאות אולי יהיו פחות טובות.
