איתמר ניצן, שוער מכבי הרצליה בשנים האחרונות, הוא אולי תמצית סיפורם של כדורגלנים צעירים והצורך המיידי שלהם לכלכל את צעדיהם הרבה לפני שיהפכו להיות אנשים בגירים. לפני שלוש שנים רצה ניצן לעזוב את מכבי הרצליה לאחר שהפך להיות בגיר. לא היה לו באותה תקופה הסכם עם הקבוצה ולכאורה הדרך לעזיבה היתה סלולה. אלא שעיון קצר בתקנון ההתאחדות לכדורגל גרם לו להבין כי הוא אינו יכול לעזוב ללא הסכמת קבוצתו. במלים אחרות, הוא "בן ערובה".
עד כמה שזה נשמע לא הגיוני, הסיבה היא פשוטה: ניצן לא דאג לעצמו לפני שהגיע לגיל 15, למרות שהיה אז רק ילד.
בשנים האחרונות רווחה תופעה בתחום הספורט, לפיה הורים לילדים המשחקים בקבוצות ספורט, בעיקר כדורגל, תרים אחר הזכויות המשפטיות של ילדיהם מיד לאחר הגיעם לגיל 14. זאת כדי להבטיח שכאשר יגיעו ילדיהם לגיל 18, לא יהיו תקועים במקומם ומשועבדים לקבוצות. ההסכם יבטיח להם את האפשרות לעבור לקבוצה אחרת.
מה הסיבה להתערבות ההורים בגיל כה מוקדם? ישנם שני מועדי זמן קריטיים בישראל שעשויים להשפיע על הקריירה: הראשון, לאחר גיל 15 האופציה היחידה הקיימת לילד לעבור קבוצה הינה הסגר של שנה ("הסגר קטין"), במסגרתו יכול שחקן בין הגילאים 15 ל-17 להיכנס להסגר של שנה אחת ולא להשתייך לשום מועדון. לרוב מדובר במהלך לא רצוי מאחר והילד מאבד שנה קריטית בהתפתחות שלו כשחקן.
לאחר שאופציית ההסגר חולפת, ההזדמנות הבאה לעבור קבוצה ללא שיתוף פעולה מצד קבוצת האם היא בגיל 21. כלומר, במשך שש שנים הילד "נעול" בתוך מועדון האם שלו, שאינו חייב לשחרר אותו.
נראה הגיוני? לא. גם על פי החוקים הנהוגים בעולם מדובר בהמצאה ישראלית. על-פי התקנון הבינלאומי (תקנון פיפ"א), שחקן כדורגל מעל גיל 18 שאינו חתום על הסכם תקף עם קבוצתו יכול לעבור בחופשיות לאן שירצה, כאשר הוועדה למעמד השחקן בהתאחדות שלו (ובפיפ"א במקרה של העברה בינלאומית) תקבע את גובה הפיצוי שתקבל קבוצת האם שלו, על האימון וההשבחה שלו במרוצת השנים.
כאן מקור הבעיה. הפיצוי שמקבלת קבוצת האם אומנם משקף את ההשקעה באותו שחקן, והרבה מעבר לכך. אלא שבשנתון אחד של שחקנים, יוצאים במקרה הטוב שניים-שלושה טאלנטים שניתן לקבל בגינם פיצוי. סכומים אלו, טוענים המועדונים, אינם מכסים את ההשקעה העצומה באותו שנתון. לכן מתן האפשרות לעבור בכפוף לפיצוי שצד ג' יקבע, נראית בעיניהם אופציה גרועה.
עוד פטנט של המוח הישראלי
המוח הישראלי הביא להמצאה שמבדילה את התקנון הישראלי מזה הבינלאומי. איך? בעוד שעל-פי תקנון פיפ"א המועד הראשון שבו שחקן יכול לחתום על הסכם מקצועני הוא זהה למועד הראשון שבו יכול לפנות לוועדה למעמד השחקן שתורה על שחרורו (גיל 18), הפיתרון הישראלי הביא לכך שהמועדים שונים - על הסכם מקצועני (למקסימום של 5 שנים) ניתן לחתום בגיל 18, בעוד פנייה לוועדה למעמד השחקן אפשר לעשות רק בגיל 21, ובתנאי שהוא לא תחת הסכם תקף. חוסר הזהות בין המועדים הביא לכך שקבוצות משתדלות ששחקנים לא יהיו חופשיים מהסכם בגיל 21.
את ההסבר שמצאו בארץ להבדל המוזר בין התקנון הישראלי לתקנון הבינלאומי תלו בשרות הצבאי. על-פי קו הגיון זה, טוענים בהתאחדות בארץ, שחקן חפץ לעבור קבוצה רק בגלל שהוא מחפש להרוויח כסף רב יותר. בתקופת הצבא ובהתאם להוראות הצבא, שחקן מוגבל בסכום שהוא יכול להשתכר 4,200 שקל בחודש. לכן אין כל הצדקה לאפשר לו לעבור מקבוצה לקבוצה.
הטענה הזו אינה מביאה בחשבון שחקנים שמעוניינים לעזוב קבוצות מסיבות מקצועיות. הקשיים שהערימה הרצליה על שחרורו של ניצן ואופן התנהלותה בעניינו, מוכר לרוב השחקנים הצעירים, הכבולים לקבוצותיהם ומחויבים לשחק בהן, לעיתים בניגוד לרצונם. כך, רק ביום ראשון האחרון ניתן פסק בוררות בעניינו של תמיר כחלון בן ה-18, שהחליט לפני חודשיים כי הוא אינו מעוניין לחזור ולשחק במכבי ת"א וכי בכוונתו להישאר בבני יהודה, בה קיבל דקות משחק רבות שמשמעותיות לצורך התפתחותו כשחקן. לאחר סאגה ארוכה, נקבע בבוררות כי השחקן שייך למכבי ת"א.
סביר להניח שכעת כחלון יפנה לוועדה למעמד השחקן, בכדי שתקבע את סכום שחרורו, אחרת ייאלץ להצטרף למכבי ת"א וככל הנראה לבלות את מרבית זמנו שם על הספסל.
לעומת כחלון, ניצן ורבים וטובים אחרים, שלא "טרחו" להבטיח את תנאי השחרור לגיל 18 וכיום התקדמותם נעצרת בשל כך, קיימת הדוגמה ההפוכה של שחקנים שהיתה להם את התבונה, היכולת והאמצעים לנסות להתקדם לקבוצות גדולות עוד לפני שחתמו על הסכם מקצועני. למשל גיא אסולין, שיצא להיבחן בברצלונה טרם מלאו לו 14, וכיום - ארבע שנים לאחר מכן - עומד לערוך את הופעת הבכורה הרשמית שלו בקבוצה הבוגרת של בארסה.
הפיתרון לתופעה הזו הוא דרך הישר. מה שהבינו בעולם כנראה נכון, ואנחנו הישראלים לא תמיד צריכים להמציא את הגלגל. אם התקנון הישראלי יקבע את שקובע התקנון הבינלאומי, לא נהיה עדים לסוג של סחטנות, בעיני הקבוצות, של הורי הילדים בני ה-14 שתובעים בגילאים מוקדמים מאוד להחתים את הקבוצות על הסכמים דרקוניים (50% מדמי מכירה עתידית של הילד וכו'). כך גם נשיג חופש ראוי לשחקנים בהגיעם לגיל 18. לבחור לעצמם את דרכם המקצועית. ממש כמו חבריהם בעולם הכדורגל הנאור.
* הכותב הוא עו"ד המתמחה בדיני ספורט
