בעונת 2002/3 דקל קינן היה שחקן צעיר, בקושי בן 18. במגרש של קבוצת הנוער בקצף, כל מי שבא לצפות סימן את הקיבוצניק מראש הנקרה כבלם הבא של הירוקים. הנוער של מכבי חיפה לקח דאבל מרשים. משם ההקפצה של קינן לסגל הקבוצה הבוגרת היה הדבר המובן מאליו. גם אצל הגדולים בקרית אליעזר לקח קינן אליפות, אבל שותף אמיתי הוא לא היה בה. הבלם בקושי קיבל דקות משחק ובסוף אותה עונה עבר לבני סכנין כדי להשתפשף. האיש ש"באשמתו" לא דרך קינן על הדשא, שלא נתן לו בכלל אפשרות לתחרות על מקום בהרכב היה בלם אחר, ותיק ומנוסה ממנו. אריק בנאדו קראו לו, כיום המאמן של קינן בחיפה.
המפגש באותה עונה לא היה האחרון בין השניים. בתחילת עונת 2006/7 עזב בנאדו את מכבי חיפה בטונים צורמים לטובת הכסף הגדול של גאידמק ובית"ר ופינה את הדרך לקינן שחזר מהשאלה לנתניה. בהיעדרו של בנאדו, קינן סופסוף תפס מקום של קבע בהרכב, אבל את האליפות לקח איתו בנאדו לטדי. הסיבוב השלישי בין השניים הגיע במגמה הפוכה. הפעם קינן הוא זה שעזב בכדי לנסות להגשים את החלום האירופי בבלאקפול מהפרמיירליג. ומי הגיע כדי למלא את הבור שנפער אחרי התלבטויות קשות בתוך המועדון? בנאדו חזר לעונת פרישה במועדון. זה החל בייבוש על הספסל של אלישע לוי ונגמר באליפות כאשר לבלם היו מניות רבות בייצוב ההגנה בחלק השני של העונה.
עשור חלף. הנער קינן הוא כבר מוותיקי הבלמים בארץ, ו"הזקן" בנאדו הוא המאמן שלו. שניהם התחילו את העונה הזו רחוק מאוד מקרית אליעזר. קינן קפא על היציעים באנגליה כשלא היה בסגל הקבוצה שלו שוב ושוב, ובנאדו אימן את קבוצת הנוער רחוק מהעיניים של התקשורת והקהל. בינתיים כל הצדדים מרוויחים. מאז שהחליף בנאדו את עטר על הקווים בקרית אליעזר, ההגנה החיפאית ספגה שלושה שערים בלבד.
לדעת אנשי מקצוע רבים קיים בין השניים דמיון רב. קינן, כמו בנאדו בעברו, נחשב לבלם "קדמי", שומר אישי מצוין ובעל משחק ראש משובח. הוא לא נחשב אמנם לשחקן מהיר אבל מפצה על כך באינטליגנציית משחק גבוהה, חוסן מנטאלי ופיזיות ולפחות בארץ מעטים החלוצים שיכולים להתמודד עמו. גם לדעת אלישע לוי, שאימן את השניים במכבי חיפה הם מזכירים אחד את השני: "אני חושב שהם מאוד דומים, גם בסגנון המשחק אבל גם באופי ובעיקר במחויבות". אבל לא רק בתוך המגרש השניים מזכירים האחד את השני, אלא גם מחוצה לו. מדובר בשני טיפוסים בעלי אופי תחרותי ומנטליות של ווינרים. הם לא קולניים במיוחד אבל ניחנו בכושר מנהיגות וכריזמה מבלי שיזדקקו לשאגות קולם.
בנאדו מרבה לכוון את השחקנים הצעירים שאת חלקם הוא העלה אתו לבוגרים, ועבור השחקנים הוותיקים יותר הוא מהווה מעין חבר, או אם תרצו אח גדול, כיוון שעם חלקם הגדול שיתף פעולה כשחקן. קינן מעודד את הצעירים במגרש כמו גם באימונים ונחשב לאישיות חיובית מאוד בתוך חדר ההלבשה. הוא אחד המנהיגים של הקבוצה ביחד עם יניב קטן, ממש כמו שהיה המאמן שעד לפני שנה חלק אפילו חדר עם הקפטן הירוק. הבלם עצמו התייחס באחד הראיונות לתרומה של מאמנו ליכולתו כשאמר שבעבורו מדובר בפלוס גדול שהמאמן היה שחקן הגנה, כיוון שהוא מבין את משחק ההגנה ואת נפש הבלם. לוי טוען שדקל הוא נכס עבור חיפה: "הוא מסוג השחקנים שמהווים ערך מוסף. בהתחלה הוא היה קצת חלוד אבל רואים שהוא מבין את ההגנה, הוא פייטר גדול מאוד ומדביק את כל הקבוצה בכך".
החזרה לארץ וכישלון החלום להצליח באי הבריטי לא היו קלים עבור קינן. הבלם כזכור התחיל את דרכו בבלקפול שם לא ממש מצא את מקומו ובינואר 2011 עבר לקארדיף הוולשית. בעונה הראשונה הקבוצה לא הצליחה לעלות ליגה והמאמן שהביא אותו פוטר ובמקומו הגיע מנג'ר חדש שלא ספר אותו. למרות הבטחות חוזרות ונשנות שקיבל, קינן לא ראה דקות משחק והושאל בעונה שעברה לקריסטל פאלאס ולבריסטול סיטי על מנת לצבור דקות, אך גם שם לא ראה דקות דשא. גם קריעת תחת והכנות מטורפות לעונה הנוכחית לא עזרה כשהגיע להילחם על מקומו וכבר בתחילת העונה התבהר לו שהוא לא בתכניות ואפילו לא יצא עם הקבוצה למחנה האימונים.
דקל הבין שהוא חייב למצוא קבוצה בה הוא יקבל דקות ולאחר שלא קיבל הצעה טובה מספיק באירופה, החליט לחזור לארץ. לדעת לוי ההחלטה לחזור הייתה נכונה עבורו: "הוא היה חייב לחזור, זה היה צעד נכון בעבורו במצב אליו הוא נקלע, ויותר מזה צעד חשוב בעבור הקבוצה". ההחלטה לחזור לא הייתה קלה וקינן אמר בראיונות כאשר חזר שאם הייתה לו אפשרות היה נשאר באנגליה, אבל ברגע שנוצרה סיטואציה לא טובה לקריירה שלו העדיף לחזור הביתה, והבית מבחינתו הוא מכבי חיפה.
קינן אולי חשב שהחזרה הביתה תהיה קלה ומהנה אבל מהר מאוד הבין שגם בארץ זבת חלב לא מלקקים דבש. ראובן עטר הביא את קינן על מנת לייצב את ההגנה, שנראתה איום ונורא והקבוצה נקלעה לתהום. אך גם הגעתו לא ממש עזרה. הוא היה איטי, חסר כושר משחק ובמשחק הראשון שלו בארץ גם היה שותף בגול ההפסד מול אשדוד, כשכדור של דוד רביבו פגע בו ונכנס לשער. הקבוצה התרסקה וצללה לתחתית ונקודת השפל של קינן היתה במשחק נגד הפועל ת"א: טל בן חיים השכיב את קינן בדרך לשער הראשון ולקינוח חנן ממן הבריש לו בין הרגליים והשפיל אותו בתבוסה 3:0.
ואז הגיע בנאדו. משהו השתנה אצל הקבוצה בכלל ואצל קינן בפרט. הרוגע לשחקנים חיזק את חדר ההלבשה והשיפור ביכולת הגיע במהרה. כבר מההתחלה המאמן החליט שקינן ביחד עם אדין צוצאליץ' הם הבלמים המובילים שלו והם מקבלים עדיפות על פני אנדריי פיליאבסקי המאכזב. לוי, שהביא את צוצאליץ' לארץ מספר: "שניהם בלמים מעולים והיתרון שלהם הוא שהם משלימים אחד את השני ובעיקר נותנים הרבה שקט לכל הקבוצה". בכלל, שיתוף הפעולה בין השניים הוא מצוין ויש בניהם תיאום כמעט עיוור ביחס לזמן הקצר בו הם משחקים יחדיו. השניים נחשבים גם לחברים מחוץ למגרש והולכים יחדיו לסרטים ואוכלים ארוחות ערב משותפות עם המשפחות.
גם אצל הקופים הירוקים זוכה קינן ליחס מחבק, שלא כמו בנאדו שידע עליות ומורדות ביחסיו עם הקהל. בנאדו זכה לכינוי "התחנה האחרונה" אצל האוהדים עד שעזב לבית"ר. ביציע ג' האשימו אותו שמכר אותם תמורת בצע כסף וטבעו לו את הכינוי "בנאדולר". היום מי שזוכה לכינוי "התחנה האחרונה" הוא דקל. כבר כאשר הוזכר שמו כמועמד לחזור לארץ קינן הצהיר שאם יחזור זה יהיה רק למכבי חיפה, כיוון שהוא גדל בקבוצה ורואה במועדון את הבית שלו. והקהל הירוק רואה בו מנהיג שמחויב לסמל. "דקל לא היה עושה את מעשה ערן זהבי, ללא שום סנטימנטים לקבוצה בה שיחק".
הם גם מעריכים את הכנות של קינן שלמשל אחרי הניצחון הדחוק על נתניה אמר: "שיחקנו כדורגל מכוער, אבל זה פחות חשוב לנו, רצינו רק לקחת נקודות".
קינן, אגב, חתם על חוזה במדי חיפה לעונה אחת בלבד, מה שאומר שבתום העונה הוא עשוי לעזוב את הירוקים ולנסות להגשים שוב את החלום האירופי, עליו הוא עדיין לא וויתר בסתר ליבו. בספטמבר הבא הבלם יהיה בן 29 מה שלא מותיר לו סיכוי רב להשתלב שוב בקבוצה אירופית, למרות שהצהיר שאם תגיע הצעה טובה מחו"ל לא יהסס לקחת אותה. אולי דווקא שיתוף הפעולה עם בנאדו העונה יוביל את קינן להאריך את החוזה ולנסות להגשים את החלום האירופי במדי חיפה בעונה הבאה, מי יודע, אולי בליגת האלופות.
